../images/Emo189.gifפגשתי מלאכי אדם
ראשית, תודה ענקית לזהבה שלנו, שבזכותה זכיתי בחופשה נהדרת.זהבה היית חסרה לי בנהריה. בנסיעה שלי עם חברי עמותת אלצהיימר לסוף שבוע בנהריה, זכיתי לפגוש מלאכי אדם.אנשים שתפלצת האלצהיימר פגעה בהם והם, התעלו מעליה ועושים למען הכלל.אנשים שמתמסרים כל כולם למען עזרה, איש איש בדרכו, למשפחות שאף אותם האסון של בן משפחה חולה אלצהיימר.מלאכי אדם, שגם כשהיקר להם כבר לא איתנו ממשיכים כמו , פלורנס נייטיג'ייל לחבוש במשחת סימפטיה ובתחבושת של אהבה לחבוש את פצעי האלצהיימר של אנשים.אשרי וזכיתי. גם לנה, שעובדת בעמותה ואשר אירגנה את הנופש, ראוייה למלוא התשבוחות. איך רותי יצחקי אמרה? " אומנם עובדת אך עם לב של מתנדבת" הייתי זקוקה לחופש הזה כמו אוויר לנשימה. להפוגה קצרה מהעולם שלי.לא היה לי קל להחליט לנסוע. המחשבה שאני אטריח כל כך את משפחתי האהובה ושאולי אני אבגוד באמא, שכן זה לא אישפוז שלי בבית חולים במצב חירום שמפריד בינינו, אלא בילוי. בילוי ממש, השם ירחם... אבל ברגע שהחלטתי הרגשתי שלמה עם הנסיעה, וגם בעיה רפואית שפתאום יום לפני צצה והדאיגה לא ריפתה את ידיי, איך אמר ידיד נפשי שהצטרף אלי " מקסימום אקח אותך לחדר מיון בנהריה" אז תודה לאל שלא היה צורך. היה פשוט מדהים.עצם הנסיעה והיציאה משיגרת הטיפול היתה מבורכת כשלעצמה. זה שטיפלו בי ופינקו אותי במלון היה כל כך נעים ומרענן. ומעל הכל היה הים. הים עם כוח המרפא שלו לכל תחלואי החיים. אז זה אותו הים כמו באשדוד, אבל יחד עם זה זה לא אותו הים ולא אותו העמק. הנוף עוצר הנשימה הכחול הזה פשוט מזרים בדם אנדרלין ואנרגיה מיוחדת.מחלון חדרי ראיתי את הים. שמעתי את שירתו והרחתי את ריחו המשכר. טעם מלוח שפותח את האוויר החסום בגוף. ריח מוכר וישן, ריח של אבי ז"ל, איש חיל הים כשהיה מגיע לחופשה ומריח מהים בו הפליג. ובכלל הנוף כל הדרך של לבלוב ופריחה מרהיבה. לחברתי שמטפלת כבר 17 שנה בילד עם צרכים מיוחדים, יש סיפור. היא היתה במפגש עם עובדת סוציאלית מיוחדת ועוד הורים במצבה. רבים מהם תיארו את תחושת החנק של הטיפול. ואת הצורך לצאת לחופש. העובדת הסוציאלית אמרה להם לדמיין כאילו יש אזיקים הכובלים את רגליהם לקרקע ואז גם אם פוסעים ברגל המשוחררת לנופש רגל אחת תמיד תקועה בבית. כמה שהיא צדקה כי המחשבה על אמא לא פעם כאילו השליחה עוגן ללב הים בו " הפליגה" ספינת הנופש שלי.גם הביטחון שאמא שלי מטופלת הכי טוב שבעולם. ע"י אחותי וגיסי ואחייני לא מנעו ממני לזנק בבוקר בבהלה כאילו הזנחתי את אמא, אבל הדי הים הקרוב הזכירו לי שאני עכשיו בחופשה.התקשרתי ואמא סיימה את ארוחת הבוקר מלאת עונג היא דיברה איתי בטלפון ואמרה שהיא בסדר ושנפלא לה עם אחותי.שאלתי אותה כמה נשיקות היא רוצה כשאחזור והיא שרה לי " אלף נשיקות לך אהובתי", שאלתי אותה אם אני אהובה שלה והיא אמרה לי בטח!. באתי הביתה מלאת חוויות וגיליתי שהשמיים לא נפלו ואמא היתה נשכרת פעמיים מנסיעתי, ראשית זכתה לפינוק וטיפול ממשפחתה האוהבת ושנית חזרה אליה ביתה עם חיוך בלב וכוחות חדשים. ותודה לך אתה שהצטרפת לטיול והרעפת עלי חום ופינוק וגרמת לי שמחה רבה.על שהיית איתי.
ראשית, תודה ענקית לזהבה שלנו, שבזכותה זכיתי בחופשה נהדרת.זהבה היית חסרה לי בנהריה. בנסיעה שלי עם חברי עמותת אלצהיימר לסוף שבוע בנהריה, זכיתי לפגוש מלאכי אדם.אנשים שתפלצת האלצהיימר פגעה בהם והם, התעלו מעליה ועושים למען הכלל.אנשים שמתמסרים כל כולם למען עזרה, איש איש בדרכו, למשפחות שאף אותם האסון של בן משפחה חולה אלצהיימר.מלאכי אדם, שגם כשהיקר להם כבר לא איתנו ממשיכים כמו , פלורנס נייטיג'ייל לחבוש במשחת סימפטיה ובתחבושת של אהבה לחבוש את פצעי האלצהיימר של אנשים.אשרי וזכיתי. גם לנה, שעובדת בעמותה ואשר אירגנה את הנופש, ראוייה למלוא התשבוחות. איך רותי יצחקי אמרה? " אומנם עובדת אך עם לב של מתנדבת" הייתי זקוקה לחופש הזה כמו אוויר לנשימה. להפוגה קצרה מהעולם שלי.לא היה לי קל להחליט לנסוע. המחשבה שאני אטריח כל כך את משפחתי האהובה ושאולי אני אבגוד באמא, שכן זה לא אישפוז שלי בבית חולים במצב חירום שמפריד בינינו, אלא בילוי. בילוי ממש, השם ירחם... אבל ברגע שהחלטתי הרגשתי שלמה עם הנסיעה, וגם בעיה רפואית שפתאום יום לפני צצה והדאיגה לא ריפתה את ידיי, איך אמר ידיד נפשי שהצטרף אלי " מקסימום אקח אותך לחדר מיון בנהריה" אז תודה לאל שלא היה צורך. היה פשוט מדהים.עצם הנסיעה והיציאה משיגרת הטיפול היתה מבורכת כשלעצמה. זה שטיפלו בי ופינקו אותי במלון היה כל כך נעים ומרענן. ומעל הכל היה הים. הים עם כוח המרפא שלו לכל תחלואי החיים. אז זה אותו הים כמו באשדוד, אבל יחד עם זה זה לא אותו הים ולא אותו העמק. הנוף עוצר הנשימה הכחול הזה פשוט מזרים בדם אנדרלין ואנרגיה מיוחדת.מחלון חדרי ראיתי את הים. שמעתי את שירתו והרחתי את ריחו המשכר. טעם מלוח שפותח את האוויר החסום בגוף. ריח מוכר וישן, ריח של אבי ז"ל, איש חיל הים כשהיה מגיע לחופשה ומריח מהים בו הפליג. ובכלל הנוף כל הדרך של לבלוב ופריחה מרהיבה. לחברתי שמטפלת כבר 17 שנה בילד עם צרכים מיוחדים, יש סיפור. היא היתה במפגש עם עובדת סוציאלית מיוחדת ועוד הורים במצבה. רבים מהם תיארו את תחושת החנק של הטיפול. ואת הצורך לצאת לחופש. העובדת הסוציאלית אמרה להם לדמיין כאילו יש אזיקים הכובלים את רגליהם לקרקע ואז גם אם פוסעים ברגל המשוחררת לנופש רגל אחת תמיד תקועה בבית. כמה שהיא צדקה כי המחשבה על אמא לא פעם כאילו השליחה עוגן ללב הים בו " הפליגה" ספינת הנופש שלי.גם הביטחון שאמא שלי מטופלת הכי טוב שבעולם. ע"י אחותי וגיסי ואחייני לא מנעו ממני לזנק בבוקר בבהלה כאילו הזנחתי את אמא, אבל הדי הים הקרוב הזכירו לי שאני עכשיו בחופשה.התקשרתי ואמא סיימה את ארוחת הבוקר מלאת עונג היא דיברה איתי בטלפון ואמרה שהיא בסדר ושנפלא לה עם אחותי.שאלתי אותה כמה נשיקות היא רוצה כשאחזור והיא שרה לי " אלף נשיקות לך אהובתי", שאלתי אותה אם אני אהובה שלה והיא אמרה לי בטח!. באתי הביתה מלאת חוויות וגיליתי שהשמיים לא נפלו ואמא היתה נשכרת פעמיים מנסיעתי, ראשית זכתה לפינוק וטיפול ממשפחתה האוהבת ושנית חזרה אליה ביתה עם חיוך בלב וכוחות חדשים. ותודה לך אתה שהצטרפת לטיול והרעפת עלי חום ופינוק וגרמת לי שמחה רבה.על שהיית איתי.