בלעעעעעעעעעעעע!
- פותח הנושא The Juck
- פורסם בתאריך
כל מילה שהיא כתבה
מלאת הגיון.נסה לקרוא את הביקורת שוב, אין שמה מילים רעות על ריטה, אלא מילים מפוכחות. ישנו פרגון ולצידו גם הערות. זו טיבה של ביקורת אמיתית. היא לא כתבה שם משהו שאינו נכון.היא לא ליכלכה על ריטה חלילה או טענה טענות שאינן ענייניות. אתה יכול לא להסכים איתה, אבל זו לא ביקורת רעה. באמת. קראתי פעמיים, ולא התעצבנתי כלל, ועם חלק מהדברים גם הסכמתי מאד, וזה לא גורע מהאהבה שלי לריטה ולשירים שלה. כי ריטה היא אישה מדהימה וזמרת מופלאה - וזה ברור, לא משנה מה יכתבו עליה, ולא משנה כלום. ככה זה באהבה - לא הכול מושלם וורוד, יש גם פגמים.
לילה טוב.
מלאת הגיון.נסה לקרוא את הביקורת שוב, אין שמה מילים רעות על ריטה, אלא מילים מפוכחות. ישנו פרגון ולצידו גם הערות. זו טיבה של ביקורת אמיתית. היא לא כתבה שם משהו שאינו נכון.היא לא ליכלכה על ריטה חלילה או טענה טענות שאינן ענייניות. אתה יכול לא להסכים איתה, אבל זו לא ביקורת רעה. באמת. קראתי פעמיים, ולא התעצבנתי כלל, ועם חלק מהדברים גם הסכמתי מאד, וזה לא גורע מהאהבה שלי לריטה ולשירים שלה. כי ריטה היא אישה מדהימה וזמרת מופלאה - וזה ברור, לא משנה מה יכתבו עליה, ולא משנה כלום. ככה זה באהבה - לא הכול מושלם וורוד, יש גם פגמים.
Golden apple
New member
../images/Emo73.gif מסכים../images/Emo127.gif
אני אפרט מחר. כרגע אני עייף...
אני אפרט מחר. כרגע אני עייף...
היתי ב"אהבה גדולה"
והיתי ב"תפתח חלון", והיתי ב"פלהרמונית" ו"בפסתנר" "במופע המשותף" ולבסוף "בחמצן", ואין מה לומר יצאתי מכל המופעים נרגשת ועם דמעות בעיניים ועם כל כך הרבה אהבה בכל הגוף והנפש, אבל אחרי "חמצן" הרגשתי שמשהו חסר.ולא רק כי היו דברים שכבר הכרתי בעל פה, משהו חסר - וזה צרם. אם אין קטע קישור ח-ד-ש מעניין, אפשר לתת לדודו טסה לשיר עוד שיר. לא קטלתי את ההופעה הזו, ובטח שלא את ריטה. פשוט התחושה אחרי המופע "חמצן" היא שמשהו מתוך הנשמה חסר.אפשר לקרוא לזה "שחיקה", אפשר לקרוא לזה "מיחזור" ואפשר לא לקרוא לזה. יש ב"חמצן" יותר מידי מהבובמסטיות ופחות מידי מריטה של "אהבה גדולה ו"ימי התום". זה מה שלדעתי נאמר בכתבה שלהלן, רק שזה נאמר במילים "פוגעות" לטעמך, אך זו טיבה של ביקורת, היא לא באה ללטף, אלא לחדד נקודות הדורשות שיפור או תשומת לב. צריך להבין שיש דברים שלא ישובו עוד. "חמצן" זה לא "אהבה גדולה". זה לא אומר שריטה היא לא הגדולה מכולן. היא תמיד תהיה. זה פשוט ככה. אין מה להעצב.
והיתי ב"תפתח חלון", והיתי ב"פלהרמונית" ו"בפסתנר" "במופע המשותף" ולבסוף "בחמצן", ואין מה לומר יצאתי מכל המופעים נרגשת ועם דמעות בעיניים ועם כל כך הרבה אהבה בכל הגוף והנפש, אבל אחרי "חמצן" הרגשתי שמשהו חסר.ולא רק כי היו דברים שכבר הכרתי בעל פה, משהו חסר - וזה צרם. אם אין קטע קישור ח-ד-ש מעניין, אפשר לתת לדודו טסה לשיר עוד שיר. לא קטלתי את ההופעה הזו, ובטח שלא את ריטה. פשוט התחושה אחרי המופע "חמצן" היא שמשהו מתוך הנשמה חסר.אפשר לקרוא לזה "שחיקה", אפשר לקרוא לזה "מיחזור" ואפשר לא לקרוא לזה. יש ב"חמצן" יותר מידי מהבובמסטיות ופחות מידי מריטה של "אהבה גדולה ו"ימי התום". זה מה שלדעתי נאמר בכתבה שלהלן, רק שזה נאמר במילים "פוגעות" לטעמך, אך זו טיבה של ביקורת, היא לא באה ללטף, אלא לחדד נקודות הדורשות שיפור או תשומת לב. צריך להבין שיש דברים שלא ישובו עוד. "חמצן" זה לא "אהבה גדולה". זה לא אומר שריטה היא לא הגדולה מכולן. היא תמיד תהיה. זה פשוט ככה. אין מה להעצב.
אגדת השמש והירח...
זה נשמע אולי מיושן ודביק אבל אני לא מצליח להתנתק מקו ההשוואה הזה לאורך כל הקריאה שלי את הדברים של הגברת מיכל בן דוד ושרשור התגובות פה בפורום. ההשוואה שאני מדבר עליה קשורה לירח. יצא לכם לחשוב על זה? כמה פעמים יוצא לנו להתבונן בירח ולהתפעל מכל העוצמה שביופי הזה, השלמות, הלובן, הריחוק, הזוהר והחיים שיש עליו וגדולים ממני מנסים להוכיח שהם שם. קרה לכם שנמאס לכם מהיופי הזה? שהרגשתם שזה חוזר על עצמו? כמה פעמים אפשר להתבונן בירח ולהתפעל? אף פעם לא, נכון? זה בדיוק ריטה. זה בדיוק לראות את ריטה בהופעה. קראתי את הביקורת של בן דוד אולי 6 פעמים. ותחושת אמביוולנטית ממלאה אותי, זה נכון שרוב השירים הם מהופעות קודמות אבל איפה ההתייחסות לעיבודים החדשים? זה נכון שריטה תיאטרלית ורוקדת וזזה כמו בהופעות קודמות, זה נכון שיש לה רקדנים, זה נכון שהיא גמישה, זה נכון שהיא מבקשת לקום לרקוד ועוד יותר נכון שהיא מתחברת לקהל ושוברת כל מחיצה אפשרית. אבל יש דברים שרק בשבילם שווה לשלם 195 שקלים גם כשאתה כבר "אבא" וגם כשאתה כבר בן 28+ וגם כשאתה בבוקר ממלא דמות חינוכית לנערים מתבגרים. ועם כל זאת, זה ריטה, זאת האישה היחידה שמצליחה להוציא ממני כל דמעה אפשרית בפרק זמן של שעתיים וקצת. יש דבר כזה בספרות שנקרא "קתרזיס" הפירוש למילה הזאת קשורה בתהליך היטהרות שעובר הצופה במחזה הטרגי. אם הייתי יכול הייתי ממציא מושג חדש וזאת משום שהתהליך שאני עובר אצל ריטה בהופעה חזק פי מליון ממה שמדברים עליו במחזה הטרגי. יכול להיות שמה שאני מרגיש מרגישים רבים ואולי בעצם כולם אבל לאורך ההופעה כשהיא שרה שם אני מרגיש שהיא עושה את זה רק בשבילי וכל מה שאני רוצה לצעוק אליה זה תודה ענקית אחת גדולה. הייתי ועוד אהיה בהופעה הזאת הרבה, אוהב את ריטה ואוהב לאבד נשימה כשהיא שרה, פעם הייתי קופץ לבמה מיד בשנייה הראשונה שהיה מותר, היום זה אחרת, מעדיף לראות את ריטה שלי כמו הירח, מרחוק, מפחד לגעת או להתקרב יתר על המידה כי אז יאבד לו הקסם, יושב לי בדרך כלל בשורות הראשונות בצד, אולי מבושה של העיניים הדומעות ואולי משום ששם אני יכול להתחבר אליה הכי טוב שרק אפשר, מבקרים יכולים להעלות כמה שהם רוצים את הטיעון שריטה אולי ממחזרת את עצמה, השירים שלה נשמעים אותו הדבר, היא לא מחדשת כלום ו"הקהל מתקשה להגיע לגבהים הווקאליים שלה בלאלף נמר" אבל מישהו נתן דעתו לאיזה גבהים הקהל מגיעה מעצם הופעתה, מעצם העבודה שהיא כמו פותחת את בטנה ומוציאה את כל התוכן שבהם החוצה רק בשבילנו. אולי לגבהים הווקאליים שלה אני לא מגיע אבל בהחלט מגיע לגבהים שרק היא יודעת לקחת אותי אליהם. וכל פעם אני רק מתגעגע יותר ויותר. בכל פעם שמגיע סוף ההופעה אני מבין שזה רק תירוץ, להופעה של ריטה אין באמת סוף היות ואחרי שכל האולם מתרוקן אתה מוצא את עצמך מלא עד אפס מקום בנשמה ולא מצליח למצוא שום מילה שתבטא את התחושה הזאת כפי שהיא עוברת בי כל פעם. לעיתים, אני מנסה לחשוב מה ריטה הייתה חושבת על כל התחושות האלה, איך אנחנו כמעריצים מצטיירים בעיניה, "קרציות" "שטוטניקים" "סרבני התבגרות" מה היא אומרת עלינו או אפילו עלי? פתטי? דביק עד כדי גיחוך? מעניין! זה לא באמת חשוב. גם אם היא לא תוציא אלבום חדש כל שנה, גם אם היא לא ממש תמכור ואפילו לא תופיע, יש דברים וטעמים שנשארים איתך כל הזמן ואת זה אף ביקורת או מבקרת תרבות לא תוכל לקחת. מספיק לי לחשוב שהיא אי שם ברחבי הארץ, נמצאת, קיימת ולו רק מקשטת את הנוף התרבותי שלנו ממש כמו הירח, שט לו לאיטו, לא תמיד מקבל יחס אבל תמיד יהיה שם כשנבחר להביט בו וכל פעם נמחזר את תגובתנו למראה יופיו והדרו...
זה נשמע אולי מיושן ודביק אבל אני לא מצליח להתנתק מקו ההשוואה הזה לאורך כל הקריאה שלי את הדברים של הגברת מיכל בן דוד ושרשור התגובות פה בפורום. ההשוואה שאני מדבר עליה קשורה לירח. יצא לכם לחשוב על זה? כמה פעמים יוצא לנו להתבונן בירח ולהתפעל מכל העוצמה שביופי הזה, השלמות, הלובן, הריחוק, הזוהר והחיים שיש עליו וגדולים ממני מנסים להוכיח שהם שם. קרה לכם שנמאס לכם מהיופי הזה? שהרגשתם שזה חוזר על עצמו? כמה פעמים אפשר להתבונן בירח ולהתפעל? אף פעם לא, נכון? זה בדיוק ריטה. זה בדיוק לראות את ריטה בהופעה. קראתי את הביקורת של בן דוד אולי 6 פעמים. ותחושת אמביוולנטית ממלאה אותי, זה נכון שרוב השירים הם מהופעות קודמות אבל איפה ההתייחסות לעיבודים החדשים? זה נכון שריטה תיאטרלית ורוקדת וזזה כמו בהופעות קודמות, זה נכון שיש לה רקדנים, זה נכון שהיא גמישה, זה נכון שהיא מבקשת לקום לרקוד ועוד יותר נכון שהיא מתחברת לקהל ושוברת כל מחיצה אפשרית. אבל יש דברים שרק בשבילם שווה לשלם 195 שקלים גם כשאתה כבר "אבא" וגם כשאתה כבר בן 28+ וגם כשאתה בבוקר ממלא דמות חינוכית לנערים מתבגרים. ועם כל זאת, זה ריטה, זאת האישה היחידה שמצליחה להוציא ממני כל דמעה אפשרית בפרק זמן של שעתיים וקצת. יש דבר כזה בספרות שנקרא "קתרזיס" הפירוש למילה הזאת קשורה בתהליך היטהרות שעובר הצופה במחזה הטרגי. אם הייתי יכול הייתי ממציא מושג חדש וזאת משום שהתהליך שאני עובר אצל ריטה בהופעה חזק פי מליון ממה שמדברים עליו במחזה הטרגי. יכול להיות שמה שאני מרגיש מרגישים רבים ואולי בעצם כולם אבל לאורך ההופעה כשהיא שרה שם אני מרגיש שהיא עושה את זה רק בשבילי וכל מה שאני רוצה לצעוק אליה זה תודה ענקית אחת גדולה. הייתי ועוד אהיה בהופעה הזאת הרבה, אוהב את ריטה ואוהב לאבד נשימה כשהיא שרה, פעם הייתי קופץ לבמה מיד בשנייה הראשונה שהיה מותר, היום זה אחרת, מעדיף לראות את ריטה שלי כמו הירח, מרחוק, מפחד לגעת או להתקרב יתר על המידה כי אז יאבד לו הקסם, יושב לי בדרך כלל בשורות הראשונות בצד, אולי מבושה של העיניים הדומעות ואולי משום ששם אני יכול להתחבר אליה הכי טוב שרק אפשר, מבקרים יכולים להעלות כמה שהם רוצים את הטיעון שריטה אולי ממחזרת את עצמה, השירים שלה נשמעים אותו הדבר, היא לא מחדשת כלום ו"הקהל מתקשה להגיע לגבהים הווקאליים שלה בלאלף נמר" אבל מישהו נתן דעתו לאיזה גבהים הקהל מגיעה מעצם הופעתה, מעצם העבודה שהיא כמו פותחת את בטנה ומוציאה את כל התוכן שבהם החוצה רק בשבילנו. אולי לגבהים הווקאליים שלה אני לא מגיע אבל בהחלט מגיע לגבהים שרק היא יודעת לקחת אותי אליהם. וכל פעם אני רק מתגעגע יותר ויותר. בכל פעם שמגיע סוף ההופעה אני מבין שזה רק תירוץ, להופעה של ריטה אין באמת סוף היות ואחרי שכל האולם מתרוקן אתה מוצא את עצמך מלא עד אפס מקום בנשמה ולא מצליח למצוא שום מילה שתבטא את התחושה הזאת כפי שהיא עוברת בי כל פעם. לעיתים, אני מנסה לחשוב מה ריטה הייתה חושבת על כל התחושות האלה, איך אנחנו כמעריצים מצטיירים בעיניה, "קרציות" "שטוטניקים" "סרבני התבגרות" מה היא אומרת עלינו או אפילו עלי? פתטי? דביק עד כדי גיחוך? מעניין! זה לא באמת חשוב. גם אם היא לא תוציא אלבום חדש כל שנה, גם אם היא לא ממש תמכור ואפילו לא תופיע, יש דברים וטעמים שנשארים איתך כל הזמן ואת זה אף ביקורת או מבקרת תרבות לא תוכל לקחת. מספיק לי לחשוב שהיא אי שם ברחבי הארץ, נמצאת, קיימת ולו רק מקשטת את הנוף התרבותי שלנו ממש כמו הירח, שט לו לאיטו, לא תמיד מקבל יחס אבל תמיד יהיה שם כשנבחר להביט בו וכל פעם נמחזר את תגובתנו למראה יופיו והדרו...
Golden apple
New member
../images/Emo73.gif יש לך כישרון../images/Emo70.gif../images/Emo2.gif
צחר, שים לב
שווה להכניס כל הודעה של יהורם למאמרים או לפחות לטאגליינס...
צחר, שים לב
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.