[האדמה תצהיב]

../images/Emo19.gif

אני כותבת לך עכשיו. זה לא געגוע, זה רק מבט לאחור. מותר להעיף מבט. אני מותרת. מוותרת. אז את זוכרת איך אני אוכלת ואיך אני מורטת. ואת בטח גם זוכרת איך אני מזיינת. את בטח חושבת שהיה לי טוב. ואם את חושבת שהסתבכתי (שוב), אז את צודקת. אבל יש לי רק את עצמי להאשים. אני רעבה, לא אליך, אבל לכמותך. מספר ריינולדס מרקיע לשחקים, ואני מאבדת נשימה.

 

[so are you to me]

../images/Emo41.gif!

וואו. שיט.

 

[noosh]

מותר להעיף מבט.

מותר גם לכאוב. או לכעוס. או להתגעגע. לפעמים זה קשה יות כשהם צודקים. לפעמים זה לא באמת משנה. הסתבכת, שוב, ואת רעבה לעוד. אם לא אליה, אז למה אליה את כותבת? כי היא הייתה האחרונה? האשמה הזאת, כמה היא כואבת, כמה היא משאירה אותך אדישה? מה את בכלל רוצה להרגיש, מתוך כל זה? (לא היה לך טוב?) אז על מי ועל מה את מוותרת, בעצם. אני שואלת יותר מדי שאלות, ואת אל באמת צריכה לענות עליהן, פשוט, זה השאיר אותי ככה, מרגישה שיש כאן הרבה יותר מה שכתוב בשורות עצמן. שאת באמת מאבדת נשימה. שזה יה קשר שהשאיר אותך לבד הרבה יותר מסתם משהו חולף.