../images/Emo194.gif
עם הסיגריה ביד אני יכולה לשבת ולהזכר. כשהאפר נצבט בלחשושים כתומים של אש הוא ישר עולה מול עיניי, כמו רוח, כמו זכרון ישן, ליבה של סרט שחור לבן, ואני? תמיד האמנתי בדמויות שעולות מתוך מסכים של עשן, אז מה צריך יותר מזה? קיבלתי פרוזאק, הוא אמר. אני קיבלתי רגיעון של הדס. לא הסכמתי לעשות החלפות. הוא התעצבן. התכדר. אנחנו ביחד, בברית, עבותות שקושרים ואפילו את הבריאות הנפשית שלך את לא מוכנה להקריב למעני?, אני לא מקריבה, עניתי. אני לא טובה בלהציל וזה לא אומר שאם אני אמיתית אני יכולה לאפשר לך מרווח לפגוע בי. הוא פחד. לא רצה לקחת את הכדור. את יודעת מה זה יכול לעשות לי? אולי לטפל? לא, זה כדור פסכיאטרי, זה ישנה לי את כל המארג מבפנים. אז אולי להקל? בכימיקלים? בשביל מה יש אותך? מה אני צריך חומרים סינטטיים אם יש לי נגיעה של הדבר האמיתי? הוא לא רצה שום קשר עם ההורים שלו. רצו שהוא יתקדם, ילמד, יתחתן. הם רוצים שאני אהיה בית חרושת לנכדים, מה אני אישה? אולי הרגישות שלך מעלה אצלהם אסוציאציות כאלו. נהפכת לשוביניסטית? אולי באמת נעשה החלפות תפקידים, הרבה יותר מתאים לך בתפקיד הגבר. רק כשקמתי להדליק את הנרות על אדן החלון והחשכתי את החדר הוא השתתק וחייך. עכשיו, כשהעיניים שלי פוגעות בריצודי הלהבה המרקדים אני יכולה להזכר עד כמה גופו היה מוצק. במבט שמשקיף דרך החלון אני יכולה להריח את המילים שלו. אני בסופו של דבר לקחתי את הרגיעון אפילו שאמרו לי שהכל פסיכולוגי. מה זה משנה לי, אמרתי לו, אם זה עושה לי טוב אכפת לי באיזה מארז זה מגיע? הכל מתחיל בראש, אמר. והוא צדק. המארג שלו התחיל להשתנות, טיפין טיפין, הבפנוכו נאכל. *~*~*~*~*~*~*~ אני זוכרת שעות שלמות של בהייה בקיר. דקות ארוכות וחמות של צבע לבן מסנוור, הוא לא הסכים לצבוע בשום צבע אחר, רק לחדש ולחדש כל הזמן את הלבן הזה. שיהיה כמה שיותר טהור, כמה שיותר נקי. מכל הטוהר הזה התחילו להווצר כתמים של דם על החולצה שלו. הוא אמר שהוא רוצה להרגיש אם הלב שלו עדיין פועם. ימים שלמים של דמעות, ערסולים לתוך שינות צהריים עמומות, התעורריות מתפרצות בלילות. ודיבורים. דיבורים אינספור. הוא אמר לי שהוא גווע. הוא אמר לי שהוא הולך. הוא אמר לי. מילים, מילים, מילים. דיבורים אינסוף. *~*~*~*~*~* שנה אחרי שהתאבד הכרחתי את עצמי ללכת לקבר שלו. עטופה בסדין לבן מתועב נשכבתי על הגב, פרושת ידיים ורגליים וספרתי לו שהיה עדיף אם היה צובע את הקירות לסגול, נגיד. אמרתי לו שהנה, הקרבתי משהו למענו ושלא יגיד שאנחנו ביחד לתמיד ואני לא מוכנה לעשות כלום בשבילו, והנה, באתי עם סדין לבן ולא סתם לקחתי אותו איתי בתור נלווה, התעטפתי בו כולי, בצבע הלבן הדוחה הזה, אז שלא יגיד שאני לא מקריבה. שלא יתבכיין לי. וכמו תמיד, במשך כל אותם חודשים שישבתי סגורה בבית עם ריצודי האש על אדן החלון, הוא הגיח מתוך סלסולי העשן ואמר שעכשיו, יש לו כל זכות להתבכיין, וזה לא שמציעים לי רגיעון ולו פרוזאק אז איכשהו עוד אפשר להשוות. זה שהוא שוכב בתוך ערימת תולעים מתפתלות ואני שוכבת על דשא ועוד עטופה בסדין אז גם אם יהיו לי עקצוצים אני לא ארגיש. הוא רוצה הקרבה, הקרבה זה לא פיקניק. *~*~*~*~*~*~ הסוהרת קוראת לי. הגיע הזמן להליכה הלילית שלי. אני מסכימה ללכת רק בלילות. נכון, היו צריכים לשנות ולעגל כמה פינות. נו אז? אני דואגת להשאר אופטימית ולהעלות את המורל לכל האסירות, זה מוריד את ההתפרעויות למינימום 3 בחודש. אז שווה להן להתאמץ, חוצמזה שהסוהרת הספציפית הזו אומרת שהיא חייבת אוויר צח, רק התחילה לעבוד פה לפני שבוע, היא חייבת להשתחרר מכל הזוהמה. אני? לא נעלבת. אז היא חושבת שאני נכללת בתוך כל הזוהמה, נו אז? אני את שלי עשיתי. התנקיתי מכל שביב של אשמה מטונפת שנדבקה אליי. אני טהורה. כמעט כמו הלבן הדוחה שלו. הלכתי לבית של הפסיכיאטר שרשם לו את הכדורים ואחרי שיחה מלב אל לב, הקרבתי אותו. אז באה משטרה ובלאגן ועכשיו אני בפנים. אגב, הפסיכיאטר קבור לידו. הייתם מאמינים? עם הסיגריה ביד אני יכולה לשבת ולהזכר. כשהאפר נצבט בלחשושים כתומים של אש הוא ישר עולה מול עיניי, כמו רוח, כמו זכרון ישן, ליבה של סרט שחור לבן, ואני? תמיד האמנתי בדמויות שעולות מתוך מסכים של עשן, אז מה צריך יותר מזה?
עם הסיגריה ביד אני יכולה לשבת ולהזכר. כשהאפר נצבט בלחשושים כתומים של אש הוא ישר עולה מול עיניי, כמו רוח, כמו זכרון ישן, ליבה של סרט שחור לבן, ואני? תמיד האמנתי בדמויות שעולות מתוך מסכים של עשן, אז מה צריך יותר מזה? קיבלתי פרוזאק, הוא אמר. אני קיבלתי רגיעון של הדס. לא הסכמתי לעשות החלפות. הוא התעצבן. התכדר. אנחנו ביחד, בברית, עבותות שקושרים ואפילו את הבריאות הנפשית שלך את לא מוכנה להקריב למעני?, אני לא מקריבה, עניתי. אני לא טובה בלהציל וזה לא אומר שאם אני אמיתית אני יכולה לאפשר לך מרווח לפגוע בי. הוא פחד. לא רצה לקחת את הכדור. את יודעת מה זה יכול לעשות לי? אולי לטפל? לא, זה כדור פסכיאטרי, זה ישנה לי את כל המארג מבפנים. אז אולי להקל? בכימיקלים? בשביל מה יש אותך? מה אני צריך חומרים סינטטיים אם יש לי נגיעה של הדבר האמיתי? הוא לא רצה שום קשר עם ההורים שלו. רצו שהוא יתקדם, ילמד, יתחתן. הם רוצים שאני אהיה בית חרושת לנכדים, מה אני אישה? אולי הרגישות שלך מעלה אצלהם אסוציאציות כאלו. נהפכת לשוביניסטית? אולי באמת נעשה החלפות תפקידים, הרבה יותר מתאים לך בתפקיד הגבר. רק כשקמתי להדליק את הנרות על אדן החלון והחשכתי את החדר הוא השתתק וחייך. עכשיו, כשהעיניים שלי פוגעות בריצודי הלהבה המרקדים אני יכולה להזכר עד כמה גופו היה מוצק. במבט שמשקיף דרך החלון אני יכולה להריח את המילים שלו. אני בסופו של דבר לקחתי את הרגיעון אפילו שאמרו לי שהכל פסיכולוגי. מה זה משנה לי, אמרתי לו, אם זה עושה לי טוב אכפת לי באיזה מארז זה מגיע? הכל מתחיל בראש, אמר. והוא צדק. המארג שלו התחיל להשתנות, טיפין טיפין, הבפנוכו נאכל. *~*~*~*~*~*~*~ אני זוכרת שעות שלמות של בהייה בקיר. דקות ארוכות וחמות של צבע לבן מסנוור, הוא לא הסכים לצבוע בשום צבע אחר, רק לחדש ולחדש כל הזמן את הלבן הזה. שיהיה כמה שיותר טהור, כמה שיותר נקי. מכל הטוהר הזה התחילו להווצר כתמים של דם על החולצה שלו. הוא אמר שהוא רוצה להרגיש אם הלב שלו עדיין פועם. ימים שלמים של דמעות, ערסולים לתוך שינות צהריים עמומות, התעורריות מתפרצות בלילות. ודיבורים. דיבורים אינספור. הוא אמר לי שהוא גווע. הוא אמר לי שהוא הולך. הוא אמר לי. מילים, מילים, מילים. דיבורים אינסוף. *~*~*~*~*~* שנה אחרי שהתאבד הכרחתי את עצמי ללכת לקבר שלו. עטופה בסדין לבן מתועב נשכבתי על הגב, פרושת ידיים ורגליים וספרתי לו שהיה עדיף אם היה צובע את הקירות לסגול, נגיד. אמרתי לו שהנה, הקרבתי משהו למענו ושלא יגיד שאנחנו ביחד לתמיד ואני לא מוכנה לעשות כלום בשבילו, והנה, באתי עם סדין לבן ולא סתם לקחתי אותו איתי בתור נלווה, התעטפתי בו כולי, בצבע הלבן הדוחה הזה, אז שלא יגיד שאני לא מקריבה. שלא יתבכיין לי. וכמו תמיד, במשך כל אותם חודשים שישבתי סגורה בבית עם ריצודי האש על אדן החלון, הוא הגיח מתוך סלסולי העשן ואמר שעכשיו, יש לו כל זכות להתבכיין, וזה לא שמציעים לי רגיעון ולו פרוזאק אז איכשהו עוד אפשר להשוות. זה שהוא שוכב בתוך ערימת תולעים מתפתלות ואני שוכבת על דשא ועוד עטופה בסדין אז גם אם יהיו לי עקצוצים אני לא ארגיש. הוא רוצה הקרבה, הקרבה זה לא פיקניק. *~*~*~*~*~*~ הסוהרת קוראת לי. הגיע הזמן להליכה הלילית שלי. אני מסכימה ללכת רק בלילות. נכון, היו צריכים לשנות ולעגל כמה פינות. נו אז? אני דואגת להשאר אופטימית ולהעלות את המורל לכל האסירות, זה מוריד את ההתפרעויות למינימום 3 בחודש. אז שווה להן להתאמץ, חוצמזה שהסוהרת הספציפית הזו אומרת שהיא חייבת אוויר צח, רק התחילה לעבוד פה לפני שבוע, היא חייבת להשתחרר מכל הזוהמה. אני? לא נעלבת. אז היא חושבת שאני נכללת בתוך כל הזוהמה, נו אז? אני את שלי עשיתי. התנקיתי מכל שביב של אשמה מטונפת שנדבקה אליי. אני טהורה. כמעט כמו הלבן הדוחה שלו. הלכתי לבית של הפסיכיאטר שרשם לו את הכדורים ואחרי שיחה מלב אל לב, הקרבתי אותו. אז באה משטרה ובלאגן ועכשיו אני בפנים. אגב, הפסיכיאטר קבור לידו. הייתם מאמינים? עם הסיגריה ביד אני יכולה לשבת ולהזכר. כשהאפר נצבט בלחשושים כתומים של אש הוא ישר עולה מול עיניי, כמו רוח, כמו זכרון ישן, ליבה של סרט שחור לבן, ואני? תמיד האמנתי בדמויות שעולות מתוך מסכים של עשן, אז מה צריך יותר מזה?
