אבא הולך למלחמה...והיא לא יודעת....

[קסמי אהבה]

../images/Emo195.gifאבא הולך למלחמה...והיא לא יודעת....

הבאתי היום את הקטנה לגן אחרי כמה ימי מחלה. הכל צבעוני ומקושט ליומולדת שיחגג היום

לאחת הילדות

רגע לפני שנפרדת בנשיקה נכנסת ילדונת חמודה סוודר אדום ומכנסי ג'ינס קטנים ומתוקים נישאת בידיין החזקות של אבא

שלובש מדי ב' דרגות סרן על כתפיו ורובה M-16 מוצלב על גופו.... ילדה קטנה ומתוקה שרצה לחיבוק של הגננת ולשבעוני ולשמח והגננת ולי נתקע גוש בגרון... אבא מגוייס

בתחילה תדרוך ותרגולים ואם תמשך המלחמה הוא יכנס גם לעזה... כך בתוך הפסטורליות של הגן "אלוהים מרחם על ילדי הגן"....טבילה צורמת של מלחמה וכולי תקווה שהאבא המיוחד הזה , כי לכל אחד יש אבאב שהוא יחיד ומיוחד וכל האבות והכל הבנים שהם נלחמים

יחזרו הביתה בשלום בריאים ושלמים

שבפסטורליות תמשך שהתמימות וצבעי הצחוק והחיים יגברו על צבעי המלחמה....

אבא הולך למלחמה, והקטנה לא יודעת דבר חיבוק אחרון ועוד נשיקה הילדה רוצה כבר לשחק בבובות ובקשקשנים של היומולדת ואבא רוצה עוד חיבוק עוד ליטוף עוד תמונה לצרוב בזיכרון כשיהיה רחוק מהבית.....

אנא אלוהים שמור עליהם, על הלוחמים

 

[א ו ר ל י ט]

שישוב בשלום../images/Emo57.gif הוא וכל החיילים

ושנדע כולנו כאן בעם ימים של שקט

אוהבת אותך ומחבקת אותך חזק

שימרי על אופטימיות כמו תמיד

 

[קסמי אהבה]

אמן אורלי../images/Emo57.gif

לשמור על אופטימיות...זה לא תמיד הולך... אבל משתדלת מאוד יודעת שהאנרגיות שאנו מקרינים מחזקים את הלוחמים לכן חייבים לחשוב חיובי!!!

 

[angelitush1]

אמן ואמן-רגשת אותי טליושה...../images/Emo57.gif

 

[קסמי אהבה]

../images/Emo24.gif../images/Emo23.gif

 

[kikona126]

מי יתן ונדע רק שלום

בדיוק אתמול דיברנו על זה שהמדינה שלנו היא המדינה ששוכלת הכי הרבה ילדים ואבות בגלל כל המלחמות. ולפעמים אני שואלת איזה מין הורים יש במדינה הזו שנותנים לילדים שלהם ללכת לצבא, שחיים ומגדלים ילדים במדינה שיש בה כל כך הרבה מלחמות וטרור. אבל אז אני אומרת לעצמי, שעכשיו יש מדינה, ולפני זה לא היתה לנו הגנה... ושצריך לסמוך על המדינה שלנו ועל הצבא, ולהאמין בו. כי אין לנו ארץ אחרת!

 

[קסמי אהבה]

אמן../images/Emo57.gif

כאמא לילדים

שישמור עליהם אלוהים.... זה באמת באמת מפחיד!!! ומנגד לפחד האישי יש את המחשבה על העם היהודי שכל השנים נרדף ועכשיו יש לו מדינה וצריך להגן עבור הדורות הבאים. כדור שני לניצולת שואה אני מרגישה זאת יום יום שעה שעה....

 

[מגי 336]

ולאור גילויי האנטישמיות האחרונים בעולם

מתחזק הצורך להבין עד כמה חשוב שיש לנו מדינה שצריך להגן עליה בכל מחיר..

שיחזרו הביתה בשלום

 

[אריאלה האחת1]

קראתי את ההודעה לפני כמה ימים../images/Emo7.gif

ולא יכולתי להגיב, כל כך כואב, הילדים הקטנים שצריכים לחיות מלחמה. זה נכנס להם לתת המודע, גם ביתי הגדולה הייתה תינוקת במלחמת המפרץ, אלוהים יודע מה הרגישה בכל צפירה ש"דחפנו" אותה לממ"ד, אני לא מסוגלת להבין איך עשינו להם את זה... אני בעצמי הייתי בת 7 במלחמת ששת הימים והיום אני עוד זוכרת את הפחד שדרך חלון המקלט יבואו ויהרגו אותנו. שיבוא שלום עלינו, ועל כולם, אמן! אהבה אריאלה

 

[קסמי אהבה]

../images/Emo23.gifאני זוכרת תמונה מילדותי...

הייתי בת 4 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים אני זוכרת שאחרה"צ כשהתחיל להחשיך אבי אטם את החלונות בעיתונים כדי שלא יבקע אור החוצה בשעות הערב שלא יפגיזו מטוסי האויב. יצאתי לחצר בעקבותיו ובעקבות אחותי לבדוק שבאמת לא בוקע אור זוכרת שכבר היתה שעה אחרי שקיעה שמיים בצבע תכלת אפרפר והחשיכה מתחילה לתפוס מקום. אבא ואחותי התחילו לחזור לבית ואני קצת התמהמתי ואולי זה עניין של שניות בכלל... ואז הופיע בשמיים מטוס גדול הוא היה אפור ולא לבן כמו מטוס נוסעים ואני התמלאתי בפחד איום ורצתי במהירות בעקבותיהם... עד היום יש לי לפעמים חלומות מפחידים... שבהם תופס תפקיד ראשי האווירון הזה...

ולגבי הממ"ד...תחשבי שעשית את הדבר הנכון והטוב ביותר עבור ביתך באותו הזמן...

 

[יעל עיני]

איך את יודעת שהיא לא יודעת?

אנחנו חיים ונושמים צבא (נשואה לאיש צבא). הוא משרת קל"ב, אבל כמה ימים אחרי שהכל התחיל, הוא ירד דרומה. סיפרנו לגדול (5), שהוא הולך לאזור של המלחמה בדרום. בבוקר כשהוא קם, הוא שאל אותי מה יקרה עם אבא ימות. אז עניתי לו שאני לא מאמינה שזה יקרה, אבל אם זה יקרה, אנחנו נסתדר (לא מסוגלת להבטיח הבטחות שרק אלוהים יודע אותן). אח"כ ירדנו למטבח ואני פרשתי מפה של המדינה (מזל שחודש קודם קיבלתי תקשור על המלחמה ושאני צריכה מפה כדי לשלוח אנרגיות) וראינו איפה הוא יושב. הילד ראה שזה לא בתוך עזה ונרגע. ככה זה. חיים עם זה ומסתדרים. כל עוד זה לא דופק בדלת הכל בסדר והכל נסבל.

 

[קסמי אהבה]

../images/Emo57.gifשיחזור בשלום../images/Emo57.gifוכך כל החיילים!!

ילדים בגיל חמש מתחילים להיות מוטרדים מאוד מהמוות ואנחנו משפחה בה אין אנשי צבא, ילדיי באותו הגיל שאלו מה יקרה אם אמות ומה יקרה אם הם ימותו? מה אעשה וכדומה... אני זוכרת שיחות ארוכות בנושא שבהן מצאתי את עצמי מחבקת אותם ובוכה בוכה בוכה. לביתי האמצעית כבר היה בי הידע והכוח להגיד לה שלכל אחד מאיתנו יש משימה כאן וכשמתים עדיין נשארים ביחד למרות שלא ניתן לראות את המת... אני חושבת שילדה בת שנתיים מרגישה בהחלט את האנרגיות שבבית את תשדירי החדשות, נימת הקול הדאגנית ואת המתח המסויים באמא ובאבא אבל עדיין היא לא יודעת מה זה באמת מלחמה....עם כל הזוועות שקיימות בה וגם אם זה משהו שהיא עברה בגילגול הקודם הזיכרון הוא מעומעם... ויצר ההישרדות שלה גורם לה לעסוק בדברים שמגוננים עליה כמו הבובות, הדובי המשחקים, הגננת וצבעי הפסטל...