../images/Emo199.gif
זה מוזר, היא אומרת. אני יכולה להרגיש את הלב שלי נקרע. וזה עצוב, היא אומרת. אני יכולה להתחיל לראות את הדמעות בקצה של העין, אבל לא מהמראה. מהראש. מהנקודה הזו שלא בערה כ"כ הרבה זמן. וגם, זה לא פייר. [היא אומרת] (מדברת כ"כ הרבה, הכל בפה סגור) למה החיים יכולים להפיל אותי לפעמים. ואין לי תשובות לתת לה. היא ממשיכה לדבר; זה כואב, היא אומרת. כואב לי. אין מטאפורה, אין אות, אין נשימה אחרת שיכולה לתאר את זה. קשה לי, כואב לי, לא טוב לי. את רואה שיש הרבה מילים אחרות? אבל היא שותקת. זה לא מזיז לכיוונים אחרים. היא בשלה. אני בעיקר פוחדת. - המילים יוצאות בפעם הראשונה - . אני בעיקר פוחדת. ומתחשק לי לבכות. המון. ימים שלמים. לא לברוח. לתת להכל לצאת החוצה. כי זו אפילו לא הנקודה בשניה שהיא נפגעת. זה אח"כ. זה הריקושטים. זה לא הבום. זה הנפולת. הנשורת. ואז היא מסתכלת במראה, וכלום. אין סימן. העיניים לא רטובות, לא לחות אפילו. האישונים ממוקדים בדיוק כמו לפני. אין תזוזה, שום טיק קטן שיראה. הכל תקין. הפנים שלה הן לוח חלק. זה לא פלא שאפאחד לא רואה, היא אומרת לי. בכל זאת, אני לא יכולה לצפות מהם לקרוא בתלפטיה. ואולי זה לא קשור לנפש בכלל, אולי פשוט לא שתיתי מספיק ואני רק מיובשת או משהו וכואב לי הראש ויש לי קצת לחץ אז אני צריכה לנוח. אולי זה כלום, זה לא רציני, היא משתיקה אותי - זה בסדר, זה לא רציני. *~*~*~*~*~ ומתחשק לי לבכות. לתת לזה להגיע. אפילו אם זה יפרק לחתיכות הכי קטנות [וסביר שזה יפרק], עד שזה יעבור.
זה מוזר, היא אומרת. אני יכולה להרגיש את הלב שלי נקרע. וזה עצוב, היא אומרת. אני יכולה להתחיל לראות את הדמעות בקצה של העין, אבל לא מהמראה. מהראש. מהנקודה הזו שלא בערה כ"כ הרבה זמן. וגם, זה לא פייר. [היא אומרת] (מדברת כ"כ הרבה, הכל בפה סגור) למה החיים יכולים להפיל אותי לפעמים. ואין לי תשובות לתת לה. היא ממשיכה לדבר; זה כואב, היא אומרת. כואב לי. אין מטאפורה, אין אות, אין נשימה אחרת שיכולה לתאר את זה. קשה לי, כואב לי, לא טוב לי. את רואה שיש הרבה מילים אחרות? אבל היא שותקת. זה לא מזיז לכיוונים אחרים. היא בשלה. אני בעיקר פוחדת. - המילים יוצאות בפעם הראשונה - . אני בעיקר פוחדת. ומתחשק לי לבכות. המון. ימים שלמים. לא לברוח. לתת להכל לצאת החוצה. כי זו אפילו לא הנקודה בשניה שהיא נפגעת. זה אח"כ. זה הריקושטים. זה לא הבום. זה הנפולת. הנשורת. ואז היא מסתכלת במראה, וכלום. אין סימן. העיניים לא רטובות, לא לחות אפילו. האישונים ממוקדים בדיוק כמו לפני. אין תזוזה, שום טיק קטן שיראה. הכל תקין. הפנים שלה הן לוח חלק. זה לא פלא שאפאחד לא רואה, היא אומרת לי. בכל זאת, אני לא יכולה לצפות מהם לקרוא בתלפטיה. ואולי זה לא קשור לנפש בכלל, אולי פשוט לא שתיתי מספיק ואני רק מיובשת או משהו וכואב לי הראש ויש לי קצת לחץ אז אני צריכה לנוח. אולי זה כלום, זה לא רציני, היא משתיקה אותי - זה בסדר, זה לא רציני. *~*~*~*~*~ ומתחשק לי לבכות. לתת לזה להגיע. אפילו אם זה יפרק לחתיכות הכי קטנות [וסביר שזה יפרק], עד שזה יעבור.
