../images/Emo20.gifאהובתי.שאלתי כבר את כל הנוודים.
כל עוד שתיקה לא יכולה לצעוק.כל עוד לדמעות של אושר ועצב...אין מילים. לך...כרגיל. יקירתי. או שמא ילדה...אני לא כל כך יודע איך לכנותך כעת. אני מעט מבולבל כי ההודעה שלך נחתה עלי בבום שכזה.אנשים באוטובוס התחילו להסביר לי איך להגיע לאיכילוב בכלל בלי ששיתפתי אותם.ואני...מגמגם אל מולם. מנסה להסביר בשקט בשקט שאני לא יכול..תבינו כי אני לא יכול ללכת לבקר אותה. היא תיהיה מחר בניתוח ואני-שטוען שהיא חשובה לי כל כך-לא יכול ללכת לבקר אותה. בצבא לא רוצה ולא יכול=היינו אך!! אבל את ואני יודעים שאני לא יכול.נכון ילדה? אז יקירתי.אכן שאלתי כבר את כל הנוודים.אכן...חיפשתי כבר בכל הירידים והינה...אני כותב לך כעת. סוף סוף לא מתוך כאב וערגה אלייך אלא...מתוך דאגה מטורפת וחוסר אונים טוטאלי על עצם העובדה שרק יום אחרי שהתוודעתי בפנייך על כך שאת אובייקט כל כך חשוב בחיי. אדם שאני כה אוהב. אדם שאני מנסה לרכוש את אמונו כמאמן המנסה לרכוש את אמון סוס הפרא שלו..לאט לאט ועם הרבה סבלנות ואהבה. את עוקצת ואני מתקפל. את מתחרטת ואני סולח ומייחל כבר ל...עקיצה הבאה שלך. לשיחה הבאה שלנו. לך. רק לך. יום אחרי כל אילו ואין באפשרותי להוכיח לך שאכן כך הדבר. לפני מספר ימים הורדתי את המסיכה ילדה. החלטתי להפסיק להיות "האיש שמרגיש" ולחזור לעצמי.להפסיק לחפש.לחזור לחיות ולחייך מלאן תלפים... אבל זה לא מוריד ולו במעט מערכך בעיני. את היית ונשארת מדהימה ואת תמיד תיהי משהו שאני איפהשהו אערוג לו. זוכרת?...בלילות מתחת כיפת השמים בקצה השני של העולם אביט לירח ותיהי שם איתי ילדה... יקירתי.אני כל כך דואג לך. גם מפני שלא אוכל לשוחח איתך או עם מישהו ולברר על מצבך וגם בכלל עקב כל ההתפתחויות האחרונות, ופה הבמה לשלוח לך את כל הבריאות וכל הטוב שאני יכול לאחל למישהו.לאחל לך שבכלל בחייך תדעי כמו שאנחנו שנינו יודעים ככה...בשקט בשקט להסתכל על היופי שבדברים. להינות מדברים פשוטים כמו ההצלחה שבקילוף קליפה של ביצה בלי שתתפורר לך. כמו מתנה מילד קטן...סוכריה בעטיפה ארעית או צפרדע חסר אונים... ועוד אלפי דברים שקיימים מתחת לאפנו...חויה אחת ליום ילדה שלי...חויה אחת ליום כל יום כדי לכתוב לך אותה!!!! אגב...חוית היום קרתה לי ממש בסיומו. דקה לפני שהגעתי לעבודה.[ דקה אחרי שסיפרת לי על הניתוח]...הוא פשוט נברא שם...אני אומר לך ילדה אני מוכן להתערב שהוא לא קיים.הלוגרמה.שהוא היה שם רק כי מישהו החליט להעניק לי את חוית היום. הוא לבש חליפה מצחיקה עם שרוולים ארוכים,ראבאק, אמצע אוגוסט והלחות בתל אביב כבר עברה את המאה והוא בחליפת קוסמים בשילוב צבעים משעשע עם כובע שחור א ר ו ך כל כך וכפפות לבנות.שפם מציק משתפל לו מעל פיו ובידו הוא אוחז מזוודה.לבטח מזוודה עם חלומות. ואני נעמדתי שם והסתכלתי עליו. כולי מחוייך והדבר הראשון היה לצלצל אלייך ולנסות להעניק לך מעוצמת החויה אך לך לא היתה קליטה. השארתי את הרגע בזכרוני והינה אני חווה אותו כעת-איתך. את ההליכה השבלונית. המבט השקוע. הכפפות הלבנות. כל מה שלא אמרתי ואף יותר. מכל ליבי שמתעוררת בו ההשראה רק בזכותך. אכתוב לך עוד כל כך הרבה...ילדה...שאלוהים ישמור לי עלייך.בבקשה. את במחשבותי תמיד. ולנצח אכתוב לך. עידן ---חברים.שילחו לה ברכות ואיחולים.זה חשוב לי כל כך שתבריא כבר ושיפסיק לכאוב לה. כך או כך...אניהו.---
כל עוד שתיקה לא יכולה לצעוק.כל עוד לדמעות של אושר ועצב...אין מילים. לך...כרגיל. יקירתי. או שמא ילדה...אני לא כל כך יודע איך לכנותך כעת. אני מעט מבולבל כי ההודעה שלך נחתה עלי בבום שכזה.אנשים באוטובוס התחילו להסביר לי איך להגיע לאיכילוב בכלל בלי ששיתפתי אותם.ואני...מגמגם אל מולם. מנסה להסביר בשקט בשקט שאני לא יכול..תבינו כי אני לא יכול ללכת לבקר אותה. היא תיהיה מחר בניתוח ואני-שטוען שהיא חשובה לי כל כך-לא יכול ללכת לבקר אותה. בצבא לא רוצה ולא יכול=היינו אך!! אבל את ואני יודעים שאני לא יכול.נכון ילדה? אז יקירתי.אכן שאלתי כבר את כל הנוודים.אכן...חיפשתי כבר בכל הירידים והינה...אני כותב לך כעת. סוף סוף לא מתוך כאב וערגה אלייך אלא...מתוך דאגה מטורפת וחוסר אונים טוטאלי על עצם העובדה שרק יום אחרי שהתוודעתי בפנייך על כך שאת אובייקט כל כך חשוב בחיי. אדם שאני כה אוהב. אדם שאני מנסה לרכוש את אמונו כמאמן המנסה לרכוש את אמון סוס הפרא שלו..לאט לאט ועם הרבה סבלנות ואהבה. את עוקצת ואני מתקפל. את מתחרטת ואני סולח ומייחל כבר ל...עקיצה הבאה שלך. לשיחה הבאה שלנו. לך. רק לך. יום אחרי כל אילו ואין באפשרותי להוכיח לך שאכן כך הדבר. לפני מספר ימים הורדתי את המסיכה ילדה. החלטתי להפסיק להיות "האיש שמרגיש" ולחזור לעצמי.להפסיק לחפש.לחזור לחיות ולחייך מלאן תלפים... אבל זה לא מוריד ולו במעט מערכך בעיני. את היית ונשארת מדהימה ואת תמיד תיהי משהו שאני איפהשהו אערוג לו. זוכרת?...בלילות מתחת כיפת השמים בקצה השני של העולם אביט לירח ותיהי שם איתי ילדה... יקירתי.אני כל כך דואג לך. גם מפני שלא אוכל לשוחח איתך או עם מישהו ולברר על מצבך וגם בכלל עקב כל ההתפתחויות האחרונות, ופה הבמה לשלוח לך את כל הבריאות וכל הטוב שאני יכול לאחל למישהו.לאחל לך שבכלל בחייך תדעי כמו שאנחנו שנינו יודעים ככה...בשקט בשקט להסתכל על היופי שבדברים. להינות מדברים פשוטים כמו ההצלחה שבקילוף קליפה של ביצה בלי שתתפורר לך. כמו מתנה מילד קטן...סוכריה בעטיפה ארעית או צפרדע חסר אונים... ועוד אלפי דברים שקיימים מתחת לאפנו...חויה אחת ליום ילדה שלי...חויה אחת ליום כל יום כדי לכתוב לך אותה!!!! אגב...חוית היום קרתה לי ממש בסיומו. דקה לפני שהגעתי לעבודה.[ דקה אחרי שסיפרת לי על הניתוח]...הוא פשוט נברא שם...אני אומר לך ילדה אני מוכן להתערב שהוא לא קיים.הלוגרמה.שהוא היה שם רק כי מישהו החליט להעניק לי את חוית היום. הוא לבש חליפה מצחיקה עם שרוולים ארוכים,ראבאק, אמצע אוגוסט והלחות בתל אביב כבר עברה את המאה והוא בחליפת קוסמים בשילוב צבעים משעשע עם כובע שחור א ר ו ך כל כך וכפפות לבנות.שפם מציק משתפל לו מעל פיו ובידו הוא אוחז מזוודה.לבטח מזוודה עם חלומות. ואני נעמדתי שם והסתכלתי עליו. כולי מחוייך והדבר הראשון היה לצלצל אלייך ולנסות להעניק לך מעוצמת החויה אך לך לא היתה קליטה. השארתי את הרגע בזכרוני והינה אני חווה אותו כעת-איתך. את ההליכה השבלונית. המבט השקוע. הכפפות הלבנות. כל מה שלא אמרתי ואף יותר. מכל ליבי שמתעוררת בו ההשראה רק בזכותך. אכתוב לך עוד כל כך הרבה...ילדה...שאלוהים ישמור לי עלייך.בבקשה. את במחשבותי תמיד. ולנצח אכתוב לך. עידן ---חברים.שילחו לה ברכות ואיחולים.זה חשוב לי כל כך שתבריא כבר ושיפסיק לכאוב לה. כך או כך...אניהו.---
