../images/Emo20.gif"גשם כפנינים של כאב"../images/Emo63.gif../images/Emo20.gif
יש תקופה בחייה שהיא לא עוברת, לא מסוגלת, משהוא משתק אותה מרתק אותה מחסל מתוכה שעות וימים של מחשבות בקצב של מכונת ירייה. הפחד חוזר , אותה הרגשה משתקת כששכבה שרועה על ריצפה ושברי זכוכיות מסביבה המחסן הנטוש ההוא, רודף את זיכרונותיה, החופש הגדול שינה את חייה והטביע בה חותם. במבט לאחור על השנים היא יכולה לראות את עצמה נוגעת באפלה המשקעים שישארו בתוכה עד סוף ימייה. בלילות בעודה שוכבת ומתהפכת במיטה בלי שינה, נכספת אל השחר ופוחדת ממנו, המחשבות שהתרוצצו בראשה, והלב נשאב מתוכה ונאכל, הבורות שהניחה לה להתמודד לבד, לנצור את הסוד הנורא בליבה . היא חוזרת לעצמה היא נתקעת בחצי הדרך, מלאה שאלות שאלות שלעולם ישארו שאלות, מחיר האטימות, היא לא הבחינה בהתחמקות מהדברים, העמדת הפנים לדלג לשכוח, זאת היתה תגובה מבולבלת לשאלה הקשה, היא מעיפה מבט אל העבר במשיכת כתפיים, כעס מריר, רק הדמעות זולגות לבדן. היא מנסה לדבר אל עצמה בקווים כללים מהעבר הרחוק, לחזור לשם לפזר את העיוות פעם היא נאנסה פיזית, ועוד מספר פעמים מורלית. רק בת שש עשרה, היא מגיעה בגפה אל המכון הפתולוגי המתנה לבדיקה אחר אונס, חדר אפלולי קירות צבועים בצבע ירוק בהיר קודר, על השולחן מפוזרות תמונות מתים מרוטשות קרקפת, קטועות אברים דם הרבה דם נראה כאילו יבש על הגופות. פחד שצף מתוכה כשהיא נזכרת באותן תמונות מזוויעות, היא פוחדת לעצום עיניים הסיוט נורא ,מלווה אותה כל אורך השנים שחלפו, התמונות מתבהרות בלילות לנגד ענייה ורעד קר מצמרר אוחז בגופה. הרופא הפתולוגי פולש לקרביה בבדיקה חודרנית, היא מפוחדת מתכווצת לתוך עצמה בדממה מצייתת כשרגליה מפוזרות קשורה לכיסא ,בדיקה משפילה כמו מפעל יצור בסרט נע. היא מסתכנת ונכנסת למעמקים פנימים היא יודעת לא תמצא הדרך חזרה שאבדה בלב יער העבר הרחוק. גם הגשם השקט, העקשן, הדומה לאזהרה או לאות מבשר, גם הגשם הרחמן, לא יביא מזור לפצע הפתוח שבבשרה השרוף, מעיניה יורד גשם כפנינים של כאב. היא נזכרת בחוקר הנוער שהשפיל והאשים אותה בניאוף ושקרים, רק בת שש עשרה בלי יכולת לתת הגנה לעצמה ,עמדה לבדה מול חוקר ממולח, שניסה להזים בהשפלות את דבריה. כשהגעו תוצאות הבדיקה הפתולוגית, החוקר הזמין אותה לתשאול נוסף והתנצל בפנייה על העלבות שהטיח בפנייה בטענה שזו דרך חקירה להגיע לאמת. היא יודעת שמשהו מת בתוכה ומסרבת להאמין שהזמן ישכח את הפחדים, היא מתיסרת מהמחשבה שנגזר עליה לשתוק, להחביא את הסוד הנורא, להמשיך מבלי לקבל עזרה לנפש, אמא אסרה עליה לזכור או לדבר היא חייבת לשכוח את הבושה שהביאה עליהם, באור רוטט, צהוב, היא בוחנת את פניה במראה של עצמה, היא מסתירה את הדברים, עוצמת עיניים והולכת מתוכה אובדת כולה באפלה, מסרבת לפתוח את הדלת שסגרה אחריה רק הולכת לאיבוד בתוך עצמה באחיזת ידיים קפוצות היא נעה לתוכה, מנסה לשאוב חום בעיניים כבויות, כאב רך בפניה היא רואה באור הקלוש, המהבהב אין בו עונג, זעם עולה בה היא נאנקת, זה לא עובר לה קוס-אמאק היא פולטת, צרודה. צללים שחורים היא רואה מהמקום שבו עמדה, עולים ויורדים כבמחול עיוותים וקול צווחה מוכה היא שומעת מתוכה. המוות הפנימי כבד מהחיים היא נזכרת ורעד תוקף אותה, נגד רצונה, זה מחלחל בגופה, עיפה אינה יכולה לשאת. היא פוקחת את עיניה, קופאת לרגע, כמו מתחננת שלא לזכור, ושואלת ברוך למה אין תשובות לשאלות למה? כך עובר עליה לילה ועוד הרבה לילות עד שהבוקר משחרר את הבריחים לצאת מתוך עצמה אל אותו חיוך הנבוכים.
יש תקופה בחייה שהיא לא עוברת, לא מסוגלת, משהוא משתק אותה מרתק אותה מחסל מתוכה שעות וימים של מחשבות בקצב של מכונת ירייה. הפחד חוזר , אותה הרגשה משתקת כששכבה שרועה על ריצפה ושברי זכוכיות מסביבה המחסן הנטוש ההוא, רודף את זיכרונותיה, החופש הגדול שינה את חייה והטביע בה חותם. במבט לאחור על השנים היא יכולה לראות את עצמה נוגעת באפלה המשקעים שישארו בתוכה עד סוף ימייה. בלילות בעודה שוכבת ומתהפכת במיטה בלי שינה, נכספת אל השחר ופוחדת ממנו, המחשבות שהתרוצצו בראשה, והלב נשאב מתוכה ונאכל, הבורות שהניחה לה להתמודד לבד, לנצור את הסוד הנורא בליבה . היא חוזרת לעצמה היא נתקעת בחצי הדרך, מלאה שאלות שאלות שלעולם ישארו שאלות, מחיר האטימות, היא לא הבחינה בהתחמקות מהדברים, העמדת הפנים לדלג לשכוח, זאת היתה תגובה מבולבלת לשאלה הקשה, היא מעיפה מבט אל העבר במשיכת כתפיים, כעס מריר, רק הדמעות זולגות לבדן. היא מנסה לדבר אל עצמה בקווים כללים מהעבר הרחוק, לחזור לשם לפזר את העיוות פעם היא נאנסה פיזית, ועוד מספר פעמים מורלית. רק בת שש עשרה, היא מגיעה בגפה אל המכון הפתולוגי המתנה לבדיקה אחר אונס, חדר אפלולי קירות צבועים בצבע ירוק בהיר קודר, על השולחן מפוזרות תמונות מתים מרוטשות קרקפת, קטועות אברים דם הרבה דם נראה כאילו יבש על הגופות. פחד שצף מתוכה כשהיא נזכרת באותן תמונות מזוויעות, היא פוחדת לעצום עיניים הסיוט נורא ,מלווה אותה כל אורך השנים שחלפו, התמונות מתבהרות בלילות לנגד ענייה ורעד קר מצמרר אוחז בגופה. הרופא הפתולוגי פולש לקרביה בבדיקה חודרנית, היא מפוחדת מתכווצת לתוך עצמה בדממה מצייתת כשרגליה מפוזרות קשורה לכיסא ,בדיקה משפילה כמו מפעל יצור בסרט נע. היא מסתכנת ונכנסת למעמקים פנימים היא יודעת לא תמצא הדרך חזרה שאבדה בלב יער העבר הרחוק. גם הגשם השקט, העקשן, הדומה לאזהרה או לאות מבשר, גם הגשם הרחמן, לא יביא מזור לפצע הפתוח שבבשרה השרוף, מעיניה יורד גשם כפנינים של כאב. היא נזכרת בחוקר הנוער שהשפיל והאשים אותה בניאוף ושקרים, רק בת שש עשרה בלי יכולת לתת הגנה לעצמה ,עמדה לבדה מול חוקר ממולח, שניסה להזים בהשפלות את דבריה. כשהגעו תוצאות הבדיקה הפתולוגית, החוקר הזמין אותה לתשאול נוסף והתנצל בפנייה על העלבות שהטיח בפנייה בטענה שזו דרך חקירה להגיע לאמת. היא יודעת שמשהו מת בתוכה ומסרבת להאמין שהזמן ישכח את הפחדים, היא מתיסרת מהמחשבה שנגזר עליה לשתוק, להחביא את הסוד הנורא, להמשיך מבלי לקבל עזרה לנפש, אמא אסרה עליה לזכור או לדבר היא חייבת לשכוח את הבושה שהביאה עליהם, באור רוטט, צהוב, היא בוחנת את פניה במראה של עצמה, היא מסתירה את הדברים, עוצמת עיניים והולכת מתוכה אובדת כולה באפלה, מסרבת לפתוח את הדלת שסגרה אחריה רק הולכת לאיבוד בתוך עצמה באחיזת ידיים קפוצות היא נעה לתוכה, מנסה לשאוב חום בעיניים כבויות, כאב רך בפניה היא רואה באור הקלוש, המהבהב אין בו עונג, זעם עולה בה היא נאנקת, זה לא עובר לה קוס-אמאק היא פולטת, צרודה. צללים שחורים היא רואה מהמקום שבו עמדה, עולים ויורדים כבמחול עיוותים וקול צווחה מוכה היא שומעת מתוכה. המוות הפנימי כבד מהחיים היא נזכרת ורעד תוקף אותה, נגד רצונה, זה מחלחל בגופה, עיפה אינה יכולה לשאת. היא פוקחת את עיניה, קופאת לרגע, כמו מתחננת שלא לזכור, ושואלת ברוך למה אין תשובות לשאלות למה? כך עובר עליה לילה ועוד הרבה לילות עד שהבוקר משחרר את הבריחים לצאת מתוך עצמה אל אותו חיוך הנבוכים.
