הורות אחרת

[inbale]

../images/Emo20.gifהורות אחרת../images/Emo20.gif

בשיחה שניהלתי לאחרונה עם מספר חברות ,כולנו בשנות השלושים פלוס מינוס לחיינו, הועלה הנושא של ההורות שלנו מול ההורות של ההורים שלנו וליתר הדיוק ההבדל בגינוני הפגנת אהבה של ההורים שלנו. אני כילדה לא ממש זוכרת הרבה חיבוקים או את אמא שלי אומרת לי מאה פעם ביום שהיא אוהבת אותי. כשגדלתי ידעתי שאני ילדה אהובה וזה לא הטריד אותי אבל היום עם הילדים שלי אני כל הזמן מחבקת ובערך כל שעה אומרת כמה אני אוהבת אותם. ההבדל הוא גם מילולי וגם במגע. מענין אותי לדעת מה דעתכם על זה והאם אנחנו בכל זאת מגדלים בזכות המגע הזה דור קצת אחר?

 

[חנה בית הלחמי]

הי ענבל

אני גדלתי אצל אמא שמנשקת עד אינסוף (גם היום) ואומרת כל הזמן כמה היא אוהבת ואבא מנוכר. אני מאמינה יותר בגישה הראשונה ומשתמשת בה בכל הנוגע לילדי. אף אחד לא השתבש או השתבשו חייו מאהבה, אלא דוקא העדרה גורם מדי פעם לצרות.... תמשיכי ככה !!!! ותגדלי ילדים בריאים בעלי הערכה עצמית ובה ותחושת בטחון שרק אהבה ללא תנאי יכולה להעניק. אחד הלבטים הוא כשכועסים על הילד. אז יש אצלינו מנהג של חיבוק בזמן כעס מבלי להסיח את הדעת מנושא הדיון הענייני, אלא תוך כדי. ודוקא עומר התחיל אותו, וזה מקסים בעיני. ויש את המשפט שאני חוזרת עליו לא מעט ש"אמא אוהבת גם כשאמא כועסת".

 

[סיגל היי-טק]

חנה - ספרי קצת יותר על ענין החיבוק

בשעת כעס. ומה את אומרת? איך את מעבירה את ענין הכעס לילד, מבלי להוריד מחשיבות הענין? איך את מסבירה שאת כועסת כי: הנושא חשוב לך, את דואגת לשלומו וכד´? זה מעניין.

 

[חנה בית הלחמי]

אני לא מרפה מנושא הכעס.

תוך כדי חיבוק הוא שומע ממני על מה אני כועסת, למה ואיך ניתן היה לעשות את זה אחרת. אם יש סנקציה (לא הולכים לסבתא עד שהחדר לא מסודר, למשל) אני מבהירה אותה. אני לעולם לא מחייכת כשכועסת ולא מעבירה מסר דו-משמעי. רק שנותן את האופציה לאמפטיה, כלומר - אם אתה רוצה חיבוק אז בוא....ועכשיו לך תסדר את החדר. וגם אומרת לו (בלי חיוכים ומסר כפול) שאני נורא אוהבת אותו, תוך חיבוק חם ונשיקה, ודברים כמו "גש עכשיו אהוב שלי ותקרא לי כשתסיים לסדר". לפעמים הוא בודק אותי ונעצר נניח ליד הטלויזיה, מספיקה אז הקריאה "עומר" כדי "ליישר" אותו. זה ברמה הטקטית. ברמה ה"פילוסופית" אני לא רואה סתירה הכרחית בים חיבוק ונשיקה לבין כעס. אצל קטנים ניתן להטמיע את זה וזה זורם טבעי. אצל גדולים לא (למשל, אחרי מריבה עם בנזוגי אני בהחלט נפרדת בנשיקה וחיבוק ולו קשה עם זה). אז זה הזמן - כשהם קטנים - לתת לכעס לגיטימיות במסגרת הרגשות הבינאישיים החיוביים.

 

[אמא של תומר]

פער הדורות

אין ספק בכלל! הורי (ביחוד אימי) - עד היום טיפוס קר ומנוכר, שאינו אוהב לחבק או לנשק, ובשם חיבה קראה לי פעם אחת בלבד, ביום נישואי, וזאת לפי דעתי רק על מנת לעשות רושם על אנשים. אבא שלי איש מקסים, אך גם לא טיפוס פיזי במיוחד, לפי דעתי בגלל היחס הקר שקיבל מאמא שלי (כן, נו היא פולניה...) כל החיים. אם היום אגש לאמא שלי לנשק אותה - היא נרתעת. אבא שלי שמח מאוד אם מחבקים או מנשקים אותו. לעולם לא שמעתי מהם שהם אוהבים אותי. אבל לא גדלתי ילדה מנוכרת. באופן מפתיע, כלפי בני, שניהם מאוד חמים, מחבקים ומנשקים. ואני - ההפך הגמור, כל מה שאמא שלי עשתה/התנהגה - אני ההפך. אני טיפוס מאוד פיזי, אני ובעלי כל היום חיבוקים נישוקים ופוצי מוצי, והילד שלי - פשוט מסכן מכמה שאני מחבקת, מנשקת, מדגדגת ואוכלת אותו, ואני לא בטוחה שהוא מבין, אבל אני כל הזמן אומרת לו כמה אני מטורפת עליו, ומיום שנולד, עד היום שהוא בן 10 חודשים , לא עזבתי אותו לרגע (חוץ מהגן) - פה ושם לשעה (עם אבא שלי, אגב, לא עם אמא שלי) וזהו. הוא דבוק אלי. גם ביחס גם בהתנהגות וגם בפיזיות- לקחתי כל מה שראיתי אצל אמא שלי, ועשיתי ההפך.

 

[חגית של אורן]

היי ענבל

אני גדלתי בבית של חיבוקים ונשיקות ואפילו רומנטיקה בין הורי גם אחרי 25 שנות נישואין. שמות חיבה ונשיקות עד היום בכל מפגש. לעומת זה כשהגיסות שלי אומרות על אמא שלהן (חמותי) שהיא לא טיפוס מנשק, ממש קשה לי להסכים עם זה, כי בכל מפגש גם אני וגם אורן זוכה לחיבוק ונשיקה ויחס חם ונהדר. אני רואה כמה אורן אוהבת להיות איתה ועם סבא. אני חושבת שהיום לא רק מנשקים ומחבקים, אלא יש גם מודעות לזה. אני שומעת מסביבי את השיחות שאת מתארת לגביי היחס של ההורים אלינו (לשמחתי לא כך היה אצלנו) ואני יודעת שעם החזרה לטבע, טיפולים אלטרנטיביים, חיפוש רוחניות - גם קיימת ההתחברות לילד מהקשר הכי בסיסי שיש. אני לא רואה את עצמי או בעלי אחרת מאשר לחבק ולנשק אותה כל היום. דרך אגב- מאוד מצחיק אותה שאמא ואבא מתנשקים

 

[סיגל היי-טק]

אצלנו - ../images/Emo24.gif../images/Emo25.gif../images/Emo24.gif../images/Emo25.gif

אני לא גדלתי בבית שהאהבה הובעה בו בצורה פיזית או מילולית והרבה פעמים (יותר מדי, לטעמי...) תהיתי אם אני ילדה נאהבת. עשיתי ה-כ-ל ע"מ לזכות בתשומת לב. לפעמים העשיה היתה חיובית ולרוב לא - כי לא ידעתי כבר איך. כשהכרתי את האור שבחיי (והאמת שרק איתו) הקפדתי לומר לו שאני אוהבת אותו וגם להראות לו (ובלי כל קשר לכלום). הייתי צריכה ללמד את עצמי לעשות כך. מאוד חששתי שלא אדע להפגין אהבה לילד שלי, הפגנת אהבה שלא תשאיר אותו עם ספק קל שבקלים שהוא ילד נאהב, רצוי, מטופח - ולא משנה מה הוא יעשה או יאמר. רק לאחר לידתו של שגיא, אמא שלי ואנכי הצלחנו להגיע לרמת פתיחות שתאפשר לנו לנתח את מערכת היחסים שלנו. אמרתי לה, שחוסר הפגנת האהבה מצדה היה לי מאוד חסר. לא משנה מה היתה תגובתה ומהן הסיבות (זו יכולה להיות מגילה בפני עצמה), אבל אני אמרתי לה שאני למדתי "איך לא...". ולמה הכוונה? נחזור "קצת" אחורה, לתקופת לימודיי בסמינר למורות. היתה לי מדריכה פדגוגית, שהיתה "מנחמת" אותנו, כשהתלוננו שמהמורות אליהן נשלחנו לעבודה מעשית - "אין מה ללמוד". היא היתה אומרת לנו: "יש כאלה שניתן ללמוד מהן איך כן, ויש כאלה שניתן ללמוד מהן איך לא..." אז אני למדתי "איך לא" ועכשיו אני "איך כן". כל בוקר אני ניגשת עם חיוך ענק על הפנים, מברכת את שגיא ואומרת לו כמה אני אוהבת אותו. אני קוראת לו "אהובי הקטן" (והרי אביו הוא אהובי הגדול, הלא כך?), מחבקת אותו כל הזמן ומנשקת אותו. אני אומרת לו כ"כ הרבה פעמים ביום: "אני אוהבת אותך", עד שנדמה לי שברגע שהוא ידע לפטפט, הוא כבר יאמר לי: "טוב, אמא, אני יודע את זה...חאלאס..." אמא שלי "העירה" לי פעם שאני מנשקת אותו יותר מדי. אמרתי לה שאין כזה דבר לנשק ילד יותר מדי. מבחינתי, זה אף פעם לא מספיק. דבר נוסף, אני מאוד אוהבת "חיבוקים משפחתיים" - שגיא על הידיים של אחד מאיתנו, ואז אנחנו מתחבקים. גם חשוב לי שהוא יראה אותנו מתחבקים ומתנשקים, ויבין שהפגנת האהבה היא דבר טבעי. אני כולי תקווה שאני מגדלת אותו קצת אחרת. ואם האהבה שאני מעניקה לו תגרום לו להיות ילד נינוח, מאושר, בטוח ולא אלים - אני חושבת שעשיתי את שלי.

 

[אמא של תומר]

סיגל - כ"כ הזדהתי עם התשובה שלך!

בול כמו התשובה שלי! חוץ מהענין של ללמד את עצמי להיות חמה כלפי בעלי - זה בא לי מאוד טבעי, כנראה בגלל שכ"כ היה חסר לי.

 

[סיגל היי-טק]

עם האור שבחיי לא הייתי צריכה

ללמד את עצמי, אבל לימדתי את עצמי להקפיד ולהראות לו את אהבתי. תודה על המילים, סיגל

 

[קוטפת פרחים]

זה לא קשור לדור...

אני בת שלושים פלוס (זה די חדש ה"פלוס" הזה

) ואצל הורי לא היו נהוגים גילויי חיבה בתדירות גבוהה לא מפני שלא אהבו אותנו, חלילה, אלא משום שזה היה הסגנון לעומתם אצל הורי בעלי כל היום מחבקים ומנשקים את כולם ואני, בגלל החסך ההוא במודע לגמרי מטפטפת לילדים כל היום שאני אוהבת אותם, וחיבוקים ונישוקים אפילו בלי סיבה... וכשיש גערות או כעס, מצידי, אז אני דואגת להבהיר כי הכעס הוא על המעשה שנעשה, על ההתנהגות, ולא על הילד אולי זה עניין של דור, של הפתיחות שבה אנו חיים של המודעות הפסיכולוגית שמטפטפת אלינו מכל מיני זויות בחיים אולי? וטוב שכך!

 

[רותי ע]

חיבוקים מכל הסוגים..

יש את החיבוק הרגיל-אמא וילד בכל הזדמנות.. יש את החיבוק המשפחתי-כל המשפחה יחד חזק חזק.. יש את החיבוק בשעת כעס-אני יודעת שאתה כועס עלי או אני כועסת עליך אבל אני מעבירה לך במלל ובשפת גוף שקודם כל, בבסיס, יש אהבה גדולה. ונשיקות בכל הזדמנות. ואומרת כמה אני אוהבת. הרבה יותר ממה שאני הורגלתי אליו כילדה למרות שאהבה לא חסרה בבית. ואני חושבת שאין חשוב מאותה הבעת אהבה. ואין משהו חשוב מזה לגיבוש אישיות בטוחה בעצמה, רגועה ונותנת אהבה. לגבי דור אחר-צריך לתת מגיל 0 עוד דבר אחד-סובלנות לאחר ולשונה. סובלנות לדעות שונות. אמפטיה לזולת.

 

[נילי של ס&כ]

אין כמו אבא שלי | לב| ../images/Emo25.gif

אבא שלי לימד אותי על אהבה ללא תנאים, על אהבה ללא מילים, על ערך המשפחה מעל הכל. אבא שלי הוא ה-huggy-touchy-feely האולטימטיבי. בגללו גם אני כזו, והילדים שלי כבר קווטש מרוב חיבוקים ונשיקות (לא שהם מתלוננים. ספיר היא ממש מרגרינה, ומצב הצבירה האהוב על כפיר הוא צמוד צמוד ללחי שלי (עם אופציה לריור באוזן)). אתמול חגגנו לו יומולדת 52 (עד 120 נ"י), והדבר היחיד שהוא ביקש - וקיבל - היה שכל הילדים וכל הנכדים יהיו סביבו. הוא ישב בראש השולחן, ספיר וכפיר והאחיין שלי יושבים לידו, ואנחנו (אמא שלי, הילדים עם בני הזוג, וסבתא שלי - אמא שלו) סביב השולחן, ומהאור שזרח מהפנים שלו אפשר היה להאיר את השכונה... לצערי, בעלי בא מבית שבו לא מתחבקים ולא אומרים "אני אוהב אותך" ולא כלום. כשהתחתנו הייתי צריכה ללמד אותו שנשיקות וחיבוקים זה לא foreplay אלא ביטוי של חיבה, של אינטימיות, של רגש מעבר לתשוקה. הוא יודע היום להביע רגשות במילים ובמעשים כלפי, אבל לצערי יש לו עוד דרך ארוכה לבוא לקראת הילדים שלנו. הוא מבטא את האהבה שלו בקריאת סיפורים, או שהוא מלמד את ספיר כל מיני דברים, ובעיקר - הוא חולק עם הילדים את האהבה שלו לדגי נוי - ובעוד כפיר מתהפנט מהאקווריום שלנו, ספיר מאכילה את הדגים ומנסה לבחור להם שמות... בין שנינו, אני בקיצוניות הפינוק והוא בקיצוניות הקשיחות, אני מקווה שהם יגדלו בלי יותר מדי תסביכים...

בינינו, בכל מקרה הם יתלוננו עלינו לפסיכולוג

 

[סיגל היי-טק]

מעניין, באמת, מה תהיה תגובתם

לכשיגדלו על מה שכתבנו? האם מה שאנחנו חושבים ל"הרעפה" יתפש אצלהם כ"לא מספיק"?

 

[גלית ושחר]

מוזר ! ממש לפני כמה ימים כשראיתי

על יד הגן של שחר אבא מגפף באהבה ובהערצה את ביתו הפעוטה, חשבתי על ההבדל הזה בינינו לבין הדור של ההורים בהפגנת האהבה, אבל גם במובן שאנחנו מסתכלים על הילדים האלה כעל פלאי בריאה, מעריצים אותם, כל מילה, תנועה או הברה שיוצאת מפיהם ומביעים זאת שוב ושוב, כאילו מבחינתינו ההורות היא משהו הרבה יותר נשגב, רוחני, עילאי.

 

[נילי של ס&כ]

אגב זה נזכרתי

בקורס בקרימינולוגיה שנקרא "עבירות מין" היה דיון לגבי היחס שלנו למערכת יחסים בין הורה לילד. הדיון התייחס לנטיה של אנשים לייחס עבירות מין בילדים לגברים יותר מאשר לנשים, משום שיש נטיה לראות אישה כאמהית ואוהבת כלפי ילדים, לעומת גבר שהוא יותר מרוחק ולכן אם הוא "ממזמז" ילד הוא בטח סוטה. הדיון הזה עורר הרבה מאוד התנגדות, אבל כשחושבים על זה: בדור הקודם היה בזה משהו. לא נתנו לגברים לגיטימציה להביע רגשות חיבה לילד, וגברים שהביעו חום ואהבה גלויה לילדים שלהם קיבלו התייחסות של "סיסי". אני חושבת ( אני חושבת דעתי בלבד, לא מנסה לפגוע באף אחד) שהדור הבא של הילדים זוכה בהרבה מאוד בגלל שהיום יש יותר לגיטימציה לאבהות, ויש לאבא יותר מקום בחיים של הילד מאשר בעבר.

 

[אמיר.]

זה מאד ענין אישי...

ההורים שלי ממש לא ´חבקנים´... אבל הם נתנו לי להבין (וממשיכים בזה) עד כמה הם אוהבים אותי ודואגים לי בהמון דרכים אחרות. אני יותר אוהב לחבק (ומצד שני אני גם צורח חזק יותר

) ככה שאין יום שהם לא מחובקים ומנושקים ומקבלים מסר מילולי ´אני אוהב אתכם´ (ביחד ולחוד).

 

[_גלית_]

במקרה שלי...

אני גדלתי בבית מלא אהבה וחום, אבל, בתקופה ההיא לא היה מקובל להגיד את זה וגם לא להביע את זה פיזית (גם לא בין ההורים לבין עצמם - לעינינו). אני חושבת שהיו דרכים אחרות להראות את זה, האמת היא שאני לא ממש זוכרת, אני רק זוכרת שתמיד הרגשתי אהובה ורצויה ע"י הורי. דבר אחד כן השפיע עלי באופן משמעותי וזה - ראיתי מידי פעם את ההורים רבים ביניהם (בד"כ בצורה מרוסנת מאוד) אבל אף פעם לא ראיתי אותם משלימים, וזה קצת "דפק" אותי. לקח לי הרבה זמן להעיז לריב בכלל, ועם בן זוגי בפרט ועד היום אני עדיין מתמודדת עם זה וקצת קשה לי לראות אנשים (במיוחד קרובים אלי) בשעת כעס. בדיוק דיברתי עם אבא שלי שלשום ואמרתי לו איזה מערכת יחסים יפה וטובה יש לאחותי עם הבן שלה, אז הוא אמר, "אבל היא כל פעם מתרגזת עליו"... ניסיתי להסביר לו (ולא בפעם הראשונה) שאפשר לכעוס על מישהו וזה לא אומר שלא אוהבים אותו, להפך, זה רק מקרב ומחזק את האהבה, אבל אז הוא מיד שינה נושא... לגבי תומר, אין ספק שאני ובן זוגי מפגינים אחד אל השני רגשות בצורה פיזית ןמילולית הרבה יותר ממה שהיה בימי הורינו (תודה לאל שזה מקובל היום, ולא כמו פעם), אנחנו גם לא מפחדים לריב לידו וכמובן, גם להשלים! לגבי ההורים שלי (וגם עם אחותי) ברגע שבגרתי קצת התחלתי אני ליזום מגע פיזי איתם ולשמחתי, זה מתקבל בברכה. הבנתי שאם יש לך צורך במשהו אז אפשר גם לקחת ולא רק לצפות שיתנו לך, כי אז אפשר לחכות עד ימי המשיח,וזה מדהים עד כמה אנשים שקרובים אחד לשני מפחדים מ"קירבת יתר"... למרות הצורך הגדול שיש להם, זה קצת כמו לשנות הרגלים רעים, כאתה יודע שהם רעים וצריך לשנות, אבל "את זה אני לפחות מכיר..." אוי יש כאן תינוק אחד שבוכה וצריך שאמא תרים אותו ותגיד לו שהיא אוהבת אותו...