../images/Emo20.gifזמנים../images/Emo20.gifמשהו שכתבתי...
זמנים. שוכבת לי על צידי הימני ומניקה. השינה עוטפת אותי והמחשבות לפתע פועמות בקצב ואני שולחת את גיל לבדוק מה התאריך העברי היום. גיל חוזר. כ"ח באייר. לפני שלושה ימים, כ"ה באייר, נולדתי לאמהות. עשרה ירחים מלאים נשאתי אותך בתוכי, שמש זורחת במקלעת השמש שלי. לפני שניים עשר ירחים נולדת והנה את כבר בת שנה. כבר? ואולי "רק" בת שנה? שנה תמימה. שנה מלאה וגדושה בעוצמות שלא הכרתי קודם. והנה לפתע תאריכים וזמנים מתרוצצים בליבי ומתגפפים זה בזה: ג' באלול. 1998. החופה. ראשית אלול, 2002. לילה רומנטי בצימר בציפורי. מיטש שואל מתי ניהיה להורים. רוח אלוהים ואמא אדמה חוגגים אצלנו בחדר האבן האינטימי. אני יודעת שאני לא בהריון, סיימתי ווסת אדומה שבוע קודם לכן. הווסת הבאה בוששה מלבוא. שמורת טבע עין אפק. קורס ע"ר, ראשית ספטמבר. אני באיחור ומלאה כרימון בתפילותיי לקב"ה. חלומות מדי לילה- ואת מככבת בהם. חולמת אותך בת שנתיים, בת שתיים עשרה, בת עשרים. רחמי עטופה בהילת מלאכי עליון, מבשרים מדי ערב כי אני הרה. מקודשת. מלאה. ובכל בוקר אני מתעוררת בתפילה ובעומק ליבי יודעת- שאת השתרשת ברחמי. במשך היום אני מתעקשת להמתין. לא לחשוב. עורגת להריון, לאמונה בחלומותיי מלאי העוצמה. אנשים קמים לכבודך, מפנים לי מקום- "את הרה" הם אומרים. זרים מוחלטים. "הלוואי" אני אומרת בליבי, מודה על המקום שמתפנה וקורסת לשינה חטופה. לאות אין קץ נפלה עליי, ואני עייפה וישנה מתחת לאקליפטוס בעין אפק. שבת, 7/9/2002. ארבע לפנות בוקר, מתעוררת הרה לחלוטין. חייבת הוכחה מדעית. מתוחה ורועדת, אני קמה ומוצאת בארונית מקל בדיקה. לאט וביסודיות אני מרטיבה אותו, וכוססת ציפורניי בחמש דקות המתנה. קו ראשון מופיע מיד. הבדיקה תקינה. ואז, מתהווה ומתעבה הקו השני. דמעות עולות ממעמקי נשמתי ושוטפות את פניי בהודייה. אני הרה. אני קופצת על גיל ואומרת לו "אני בהריון". וגילי, בשלווה מופלאה אומר "אני יודע..." וממשיך לישון. מקלעת השמש שלי מלאה אור. כל ההריון הסתובבתי כסהרורית, מאושרת, שטופת שמש. הירח והשמש באיחוד מקודש. בניסן נראיתי כלבנה במלואה. באייר החלה הלבנה להתחסר והבטן ירדה מעט, השתטחה משהו. בכ"ה באייר נולדת. עוד יירבו המילים ויישטפו כנהר אך אני הגעתי בבטחה אל הגדה השנייה. הנה החלה לה השנה השנייה בחייך, ועודני חמה ולבנה. עודני נושמת את הריקוד המבורך. אהבה עצומה המתמלאת וממלאת, גדלה ומגדילה. תודה לך, בתי, על שבחרת בי כאם. תודה לך, ליה, על המשפחה שנתת לנו, ואת עוטפת אותנו באושר הזך והטהור ביותר עלי אדמות. אמא
זמנים. שוכבת לי על צידי הימני ומניקה. השינה עוטפת אותי והמחשבות לפתע פועמות בקצב ואני שולחת את גיל לבדוק מה התאריך העברי היום. גיל חוזר. כ"ח באייר. לפני שלושה ימים, כ"ה באייר, נולדתי לאמהות. עשרה ירחים מלאים נשאתי אותך בתוכי, שמש זורחת במקלעת השמש שלי. לפני שניים עשר ירחים נולדת והנה את כבר בת שנה. כבר? ואולי "רק" בת שנה? שנה תמימה. שנה מלאה וגדושה בעוצמות שלא הכרתי קודם. והנה לפתע תאריכים וזמנים מתרוצצים בליבי ומתגפפים זה בזה: ג' באלול. 1998. החופה. ראשית אלול, 2002. לילה רומנטי בצימר בציפורי. מיטש שואל מתי ניהיה להורים. רוח אלוהים ואמא אדמה חוגגים אצלנו בחדר האבן האינטימי. אני יודעת שאני לא בהריון, סיימתי ווסת אדומה שבוע קודם לכן. הווסת הבאה בוששה מלבוא. שמורת טבע עין אפק. קורס ע"ר, ראשית ספטמבר. אני באיחור ומלאה כרימון בתפילותיי לקב"ה. חלומות מדי לילה- ואת מככבת בהם. חולמת אותך בת שנתיים, בת שתיים עשרה, בת עשרים. רחמי עטופה בהילת מלאכי עליון, מבשרים מדי ערב כי אני הרה. מקודשת. מלאה. ובכל בוקר אני מתעוררת בתפילה ובעומק ליבי יודעת- שאת השתרשת ברחמי. במשך היום אני מתעקשת להמתין. לא לחשוב. עורגת להריון, לאמונה בחלומותיי מלאי העוצמה. אנשים קמים לכבודך, מפנים לי מקום- "את הרה" הם אומרים. זרים מוחלטים. "הלוואי" אני אומרת בליבי, מודה על המקום שמתפנה וקורסת לשינה חטופה. לאות אין קץ נפלה עליי, ואני עייפה וישנה מתחת לאקליפטוס בעין אפק. שבת, 7/9/2002. ארבע לפנות בוקר, מתעוררת הרה לחלוטין. חייבת הוכחה מדעית. מתוחה ורועדת, אני קמה ומוצאת בארונית מקל בדיקה. לאט וביסודיות אני מרטיבה אותו, וכוססת ציפורניי בחמש דקות המתנה. קו ראשון מופיע מיד. הבדיקה תקינה. ואז, מתהווה ומתעבה הקו השני. דמעות עולות ממעמקי נשמתי ושוטפות את פניי בהודייה. אני הרה. אני קופצת על גיל ואומרת לו "אני בהריון". וגילי, בשלווה מופלאה אומר "אני יודע..." וממשיך לישון. מקלעת השמש שלי מלאה אור. כל ההריון הסתובבתי כסהרורית, מאושרת, שטופת שמש. הירח והשמש באיחוד מקודש. בניסן נראיתי כלבנה במלואה. באייר החלה הלבנה להתחסר והבטן ירדה מעט, השתטחה משהו. בכ"ה באייר נולדת. עוד יירבו המילים ויישטפו כנהר אך אני הגעתי בבטחה אל הגדה השנייה. הנה החלה לה השנה השנייה בחייך, ועודני חמה ולבנה. עודני נושמת את הריקוד המבורך. אהבה עצומה המתמלאת וממלאת, גדלה ומגדילה. תודה לך, בתי, על שבחרת בי כאם. תודה לך, ליה, על המשפחה שנתת לנו, ואת עוטפת אותנו באושר הזך והטהור ביותר עלי אדמות. אמא
