../images/Emo20.gifלכל מי שעבר את המסע המדהים הזה!
יש לי שאלה.. אני אמנם כבר שנה וחצי אחרי המסע, אבל התחושה היא אותה תחושה. כשחזרתי אמנם מהמסע קיוויתי שאף אחד לא ישאל אותי איך היה? כי זה לא טיול ובטח שלא חופשה, הרי אי אפשר לעולם להסביר למישהשו לא היה שם מה באמת קורה שם, זה פשוט היה בלתי אפשרי. ההורים והחברים כיבדו אבל עכשיו, בתוך תוכי אני כן רוצה לדבר. פתאום אני כן רוצה לשתף, אבל אף אחד לא מבין.. אחד מניד את ראשו, השני קצת דומע, השלישי לא מבין איך זה קרה.. אבל אף אחד לא מבין מה זה באמת! גם לכם זה קורה? גם אתם פתאום כל כך רוצים לדבר אבל שוב, אף אחד לא מבין? דבר שני, כשחזרתי היתה לי רייקנות עצומה בלב. בנפש, בכל מקום בגוף. נשבעתי שיותר לא אטוס לשם, שלא אדרוך שם יותר. הייתי שם בשיא החורף, כך שהשלג והכפור לא תרמו להרגשה הפנימית שלי. אבל מיד חודש אחרי. ביום השואה הראשון אחרי שהייתי שם, הרגשתי יותר מתמיד שאני רוצה לטוס לשם. ביקשתי מאמא שתיקח אותי שוב, הפעם רק היא ואני.. כי אני מרגישה שלא ניצלתי מספיק, שלא כאב לי מספיק. גם לכם זה קורה? אני רוצה לדעת שאני לא לבד..
יש לי שאלה.. אני אמנם כבר שנה וחצי אחרי המסע, אבל התחושה היא אותה תחושה. כשחזרתי אמנם מהמסע קיוויתי שאף אחד לא ישאל אותי איך היה? כי זה לא טיול ובטח שלא חופשה, הרי אי אפשר לעולם להסביר למישהשו לא היה שם מה באמת קורה שם, זה פשוט היה בלתי אפשרי. ההורים והחברים כיבדו אבל עכשיו, בתוך תוכי אני כן רוצה לדבר. פתאום אני כן רוצה לשתף, אבל אף אחד לא מבין.. אחד מניד את ראשו, השני קצת דומע, השלישי לא מבין איך זה קרה.. אבל אף אחד לא מבין מה זה באמת! גם לכם זה קורה? גם אתם פתאום כל כך רוצים לדבר אבל שוב, אף אחד לא מבין? דבר שני, כשחזרתי היתה לי רייקנות עצומה בלב. בנפש, בכל מקום בגוף. נשבעתי שיותר לא אטוס לשם, שלא אדרוך שם יותר. הייתי שם בשיא החורף, כך שהשלג והכפור לא תרמו להרגשה הפנימית שלי. אבל מיד חודש אחרי. ביום השואה הראשון אחרי שהייתי שם, הרגשתי יותר מתמיד שאני רוצה לטוס לשם. ביקשתי מאמא שתיקח אותי שוב, הפעם רק היא ואני.. כי אני מרגישה שלא ניצלתי מספיק, שלא כאב לי מספיק. גם לכם זה קורה? אני רוצה לדעת שאני לא לבד..