../images/Emo20.gif מה קרה? ../images/Emo63.gif
אתמול אחה"צ היה מפגש של חברי העמותה בפ"ת עם הסופר יצחק דור שכתב את הספר "מה קרה?" בו הוא מספר את הסיפור של אשתו, שחלתה באלצהיימר בגיל 48!!! ועל ההתמודדות שלו. זה היה מעניין מאוד, אך מתוך הדברים ומתוך ההתבוננות באיש, צצו בי כמה מחשבות. מר דור הוא איש צעיר, בן 55, נאה, רהוט, ובעל ביטחון עצמי רב. אין לו בעיה לעמוד בפני קהל ולהרצות וגם סיפר שבעבודתו הרבה לכתוב ולהרצות. כמובן שהסיפור נורא עצוב וקשה, אבל למה אני מספרת לכם על זה? כי דור הדגיש מאוד את העובדה שכל החברים התרחקו, אף אחד לא הציע עזרה, הוא נאלץ להתמודד לבד עם המחלה ועם התופעות הקשות שלה. כמו כן הוא ציין שהוא לא היה חבר בעמותת אלצהיימר ולא השתתף בקבוצות תמיכה. כלומר, הוא החליט שהוא יתמודד לבד. אין ספק שמדובר כאן בסיפור אהבה גדול ובמסירות ונאמנות אין קץ לאישה אהובה, אבל, אבל, אבל !!! אולי בגלל שהוא עוד לא ידע בדיוק בפני מה הוא עומד, הוא חשב שהוא יכול להתמודד לבד. הוא לא ביקש עזרה, הוא ציפה שאנשים יציעו אותה מעצמם וזו טעות גדולה. במפגשי העמותה תמיד חוזרים ומדגישים לנו, אל תהססו לבקש עזרה. אם זה מחברים, או משכנים או מהמשפחה, מהילדים וכו'. ספרו לכולם על המצב ובקשו עזרה. אני חושבת שלנשים קל יותר לבקש עזרה, הן גם פונות לכל הגורמים שיכולים לעזור. אבל אצל גברים אולי זה שונה. ולכן אני מדגישה כאן בפני כולם ובאופן מיוחד בפני הגברים. בקשו עזרה! כנסו את החברים, ספרו להם מה המצב ובקשו עזרה, אם זה בביקורים, אם זה בטלפונים, אם זה בשיחות נפש, או יציאות. כל דבר שהוא, כמו כן מהשכנים. אם צריך לקנות משהו במכולת או מבית המרקחת וכו' ואי אפשר לצאת, אפשר לבקש מהשכנה, וגם מהמשפחה. בקשו מהם להחליף אותכם פעם בשבוע באיזה ערב כדי שתוכלו לצאת עם חבר או חברה, אל תהססו, אם זה לא יתאים להם הם כבר יגידו לכם. כנ"ל עם הילדים. דור סיפר שהוא חס על הילדים שלו כי הם עובדים קשה, לומדים קשה, יש להם חיים משלהם וכו' וכו' ולא הטריד אותם. זו טעות. מי שלא חי בבית עם החולה לא יכול לחוש מה עובר על בן הזוג המטפל. אין אפשרות להתמודד עם המחלה הנוראה הזו ללא עזרה, אז אני חוזרת כאן על דבריה של רותי מהעמותה שחוזרת ואומרת לנו בכל מפגש: חבר'ה, בקשו עזרה. אל תנסו אפילו להתמודד לבד. כמו כן קחו מטפלת, עוזרת, מתנדב/ת והשתמשו במעט העזרה שאפשר לקבל מהביטוח הלאומי או מהרווחה. אתם חייבים לחשוב על עצמכם ולהמשיך לחיות ולא להקריב את עצמכם למען החולה. דור סיפר שהוא הפסיק לעבוד והתחיל למלא בבית את כל התפקידים שאישתו מילאה כשהיתה בריאה כדי שהיא לא תרגיש שחסר משהו. הוא בישל וניקה ובנוסף טיפל באשתו שמצבה היה קשה וסירב לאשפז אותה עד שההישארות בבית הזיקה לה עצמה. זו טעות. לאשתו כבר לא היה חשוב אם הבית נקי או אם הוא בישל בדיוק את הבישולים שלה ואפילו אפה לה עוגות. הוא בכלל לא חשב על עצמו וככה הוא שקע לתהום וחש אבוד. הוא גם סירב ליצור קשר עם חברה שניסתה להתקרב אליו וליצור יחסי חברות ביניהם והוא כל הזמן סירב להתקדם ביחסים שלהם בגלל שהוא עדיין קשור מאוד לאשתו ומבקר אותה בכל יום וכו'. אבל הוא עדיין בחור צעיר, רק בן 55, נאה למדי וחייב להמשיך את חייו. לכן, חבר'ה, בקשו עזרה, השתמשו בכל עזרה שתוכלו לקבל, אפילו אם תיתקלו בסירובים או בהתחמקויות עדיין תקבלו יותר עזרה מאשר אם לא תבקשו ותחכו שאנשים יציעו לכם אותה מעצמם, כי הם לא יציעו. אנשים נרתעים, מהססים, לא יודעים איך לפנות, לא רוצים לפגוע וכו'. בקשה מפורשת ומוגדרת אפילו תגרום להם שמחה שהם יכולים לעזור. ובנוסף, המשיכו לחיות. צאו לבלות מפעם לפעם, קחו אפילו חופשת סופשבוע קצרה, צאו עם חברים, או חברות. המשיכו לחיות. היה לי חשוב לספר לכם את כל זה ואת המחשבות האלה שהמפגש הזה עורר בי. אגב, דור אמר שיש ראיון איתו בטלוויזיה שישודר היום וביום שני ב-18:30 בערוץ 23 וכן ביום ראשון בערוץ הראשון בין 08:00 ל-09:00 בבוקר. אני לא מכירה את האיש ולא עושה לו יח"צ, פשוט הנושא קרוב לליבנו וחשבתי שאולי יעניין אותנו לשמוע אותו. יום טוב לכולם.
