../images/Emo20.gifסיפור חיי
שלום לכולם מזה כמה ימים אני עוקבת באדיקות אחרי הפורום שלכם,(יש לציין שזהו פורום מבורך ואם הייתי יודעת עליו קודם היה יכול לעזור לי רבות), והתלבטתי מתי לשתף אם בכלל ונראה שעכשיו זה מתאים. לפני כשנה וכמה חודשים במהלך ההריון הראשון שלי שלווה בשמחה רבה נסעתי עם בעלי לטיול בחו"ל, במהלך הטיול חשתי פתאום בבלוטה גדולה במפשעת רגל שמאל, תחילה לא ייחסנו לזה חשיבות, חשבתי שזה מהליכה מרובה והמשכנו את הטיול בכיף. כשחזרנו לארץ ביקרתי ביקור שגרתי אצל הגניקולוג המקסים שלי והוא היה בטוח שקיבלתי מכה אבל בכל מקרה ביקש ממני ללכת לכירורג, משם הדרך ידועה לכולכם. בדיקות....... אולטראסאונד דחוף....... דיקור מיותר, ולבסוף ביופסיה שמסרה את הגרוע מכל, שכבר די ציפיתי לו, מהלחץ של כולם הבנתי שמשהו גרוע עומד לקרות. הדעות לגבי כימותרפיה והריון היו חלוקות אך אני החלטתי לחכות 3 חודשים ללידה, למרות שידעתי שהגידול יכול לגדול. הלידה היתה קשה ויפה ובסופה קיבלנו את ביתנו המדהימה. את הטיפולים התחלתי שבועים לאחר הלידה, היה מאוד קשה אך יש לי מזל שיש לי בעל מקסים תומך ואוהב שאני לא יודעת איך היתי מסתדרת בלעדיו,לכל הבדיקות והטיפולים הוא ליוו אותי והיה כתף בלילות של בכי ושל פחדים אני הייתי הצד הפסימי והוא הצד האופטימי ובלעדיו היה קל מאוד ליפול לתהום העמוקה אך הוא החזיק אותי למעלה ותמך בי לכל אורך הדרך. היום אני נמצאת 7 חודשים אחרי הסיוט,מנסה כמה שפחות לחשוב על מה שהיה ולהמשיך את החיים ולהנות מכל רגע ולמלא את חיי, להנות מבתי המקסימה שחגגנו לה שנה לפני כמה ימים. אבל מעל לכל מעופף לו ענן אפור שתמיד מזכיר שצריך להיות עם היד על הדופק, וצריך ללכת לבדיקות שגרתיות (הייתי לפני יומיים), לחזור למקום השחור הזה, אני מנסה להתעלם מזה כמה שאפשר,אך היה כל כך טוב אם הייתי יודעת שאני יכולה להיות שקטה.
שלום לכולם מזה כמה ימים אני עוקבת באדיקות אחרי הפורום שלכם,(יש לציין שזהו פורום מבורך ואם הייתי יודעת עליו קודם היה יכול לעזור לי רבות), והתלבטתי מתי לשתף אם בכלל ונראה שעכשיו זה מתאים. לפני כשנה וכמה חודשים במהלך ההריון הראשון שלי שלווה בשמחה רבה נסעתי עם בעלי לטיול בחו"ל, במהלך הטיול חשתי פתאום בבלוטה גדולה במפשעת רגל שמאל, תחילה לא ייחסנו לזה חשיבות, חשבתי שזה מהליכה מרובה והמשכנו את הטיול בכיף. כשחזרנו לארץ ביקרתי ביקור שגרתי אצל הגניקולוג המקסים שלי והוא היה בטוח שקיבלתי מכה אבל בכל מקרה ביקש ממני ללכת לכירורג, משם הדרך ידועה לכולכם. בדיקות....... אולטראסאונד דחוף....... דיקור מיותר, ולבסוף ביופסיה שמסרה את הגרוע מכל, שכבר די ציפיתי לו, מהלחץ של כולם הבנתי שמשהו גרוע עומד לקרות. הדעות לגבי כימותרפיה והריון היו חלוקות אך אני החלטתי לחכות 3 חודשים ללידה, למרות שידעתי שהגידול יכול לגדול. הלידה היתה קשה ויפה ובסופה קיבלנו את ביתנו המדהימה. את הטיפולים התחלתי שבועים לאחר הלידה, היה מאוד קשה אך יש לי מזל שיש לי בעל מקסים תומך ואוהב שאני לא יודעת איך היתי מסתדרת בלעדיו,לכל הבדיקות והטיפולים הוא ליוו אותי והיה כתף בלילות של בכי ושל פחדים אני הייתי הצד הפסימי והוא הצד האופטימי ובלעדיו היה קל מאוד ליפול לתהום העמוקה אך הוא החזיק אותי למעלה ותמך בי לכל אורך הדרך. היום אני נמצאת 7 חודשים אחרי הסיוט,מנסה כמה שפחות לחשוב על מה שהיה ולהמשיך את החיים ולהנות מכל רגע ולמלא את חיי, להנות מבתי המקסימה שחגגנו לה שנה לפני כמה ימים. אבל מעל לכל מעופף לו ענן אפור שתמיד מזכיר שצריך להיות עם היד על הדופק, וצריך ללכת לבדיקות שגרתיות (הייתי לפני יומיים), לחזור למקום השחור הזה, אני מנסה להתעלם מזה כמה שאפשר,אך היה כל כך טוב אם הייתי יודעת שאני יכולה להיות שקטה.
