../images/Emo20.gif"עד העונג הבא"../images/Emo63.gif../images/Emo48.gif../images/Emo48.gif../images/Emo20.gif
היא עפה מעל כיפות העולם, נעמדת על משקוף דלת הברזל, יודעת שבעוד דקות הוא עתיד לצאת כך היה כל חודשיים, היתה לה סבלנות, היא פרשה כנף ותחבה את מקורה בין הנוצות. נידמה שתשומת ליבו נתונה לפינוקים האינטימיים שהוא מעניק לה, כדי להתקין את הנוצות ולהיפטר מאיזו עצבות ובדידות. ברגע השמע הפעמון הקורא לו לצאת, הוא נמתח כמיתר, ופורש באיטיות את כנפיו, משמיע צליל בואו. הם ידעו היטב זו את טבעה של זה, היא יכלה להריח אותו ואפילו לשמוע את נשימתו ,שניהם ידעו זאת היו שותפים לאותה רוח חקרנית, לרצון לגלות מה מסתתר מאחורי הגוף והנפש. היא חושבת: משהו ,כל דבר יכול להכות בהם כרעם ביום בהיר, בפתאומיות כזו, היא רק נזכרת בצער ישן ומוכר, היא תמיד נשאת עם התמונה בתוכה, אותה תמונה חבויה, היא פגיעה כל כך כשמשהו נוגע ברגשות או בדימויים, דימויים שנשאו אותה הלאה, בלי יודעין אל אור מעומעם שמתיך אותה בתוך כאב הזמן. למרות שחזרה על המילים במוחה ללא הרף, הן לא לבשו צורה הגיונית, שכן לא יכלה לחשוב יותר מכמה שניות, האנרגיה שלה נוצלה למטרה אחת, התמודדות! היה לה צורך לגעת בכל העולמות, גוף רוח , רגש וננוחות, היסוד הנשי דוחף אותה לטעום כל הוויה אנושית, ולשלב בחייה שלה, היא אינה מרגישה שלמה אם לא נתנה ביטוי לכישוריה תחבביה, אם לא טיפחה את עצמה היא התחברה לכל זיקה לטבע ,היא רצתה לחוות מכלול של רגושים וסיפוקים מגוונים. היא נצמדה אליו ביתר שאת ונאחזה בזרועותיו ברכושנות, היא נשכה את שפתה וניסתה לא לבכות מגעגוע, היא החליקה בידיה על חזהו, ליטפה את פניו, היא נוגעת בו כמו לא מאמינה שהוא כאן איתה, ידו נעה על לחיה , ניתן היה לצפות שמעיין דמעותיה נפער , היא הביטה בו בעיניים מעורפלות מדמעות, היא נשבעת לו שמעולם לא ידעה אף גבר אחר מלבדו, הוא הניח את ידו על כתפיה, הוא ידע את זה, הוא הפנה את ראשו ועצם את עיניו בחוזקה, הוא נשק לה שוב ושוב , ולחש "אני אוהב אותך" בינו לבינה הלכה והעמיקה אחוות הגוף עדינה ומדויקת, צמד ותיק ומאומן הוא התעלס עמה כמרעיף עליה חסד מבשרו שלו, אט אט היא בוטחת בו, הוא מגלה את משאלות גופה הכמוסים, אשר בכל השנים היתה נבוכה מכדי לחשוף, בעצימת עינים היתה מתרכזת, קולטת אליה כל צליל וכל תו מגופו, רוכנת אליו ומנגנת לו מה שהוא עצמו לא ידע עד כמה הוא נכסף שתנגן. כך היה בכל פעם כשהוא בה, חדווה ,הלב התרחב, שביעות רצון עלתה יפה, היא התענגה מהמראה שלהם יחד, כמו מפקדת על המסע בין תחנות האושר, מסע קצר בין 72 שעות מסע איתו הפליגו למרחקים. רק עוד יממה לנסיעה לעיר המדבר, הם יכניסו את החופש בגלימה גדולה, ובתוכה את המרחב הנפתח כמו ים, רוח חמימות, רעננות, שכבה אחר שכבה של אהבה במשך השנים לנוף חייהם, אל השמים הגוהרים כמו אלוהים ענק. השמש תכף יורדת, העולם יווריד ויכחיל, יאפיר , יאפיל וישחיר, הם יתכרבלו זו בזו עוד לילה של אהבה ושכרון חושים, וכשיעלה השחר הוא יחזור והיא תשאר כאן ,בשקט חנוק היא יודעת שיש בליבה סיפור חיים ארוך כאורך השנים, כזה סיפור אומרת בעינים פעורות היא חייבת להמשיך >עד העונג הבא<…
היא עפה מעל כיפות העולם, נעמדת על משקוף דלת הברזל, יודעת שבעוד דקות הוא עתיד לצאת כך היה כל חודשיים, היתה לה סבלנות, היא פרשה כנף ותחבה את מקורה בין הנוצות. נידמה שתשומת ליבו נתונה לפינוקים האינטימיים שהוא מעניק לה, כדי להתקין את הנוצות ולהיפטר מאיזו עצבות ובדידות. ברגע השמע הפעמון הקורא לו לצאת, הוא נמתח כמיתר, ופורש באיטיות את כנפיו, משמיע צליל בואו. הם ידעו היטב זו את טבעה של זה, היא יכלה להריח אותו ואפילו לשמוע את נשימתו ,שניהם ידעו זאת היו שותפים לאותה רוח חקרנית, לרצון לגלות מה מסתתר מאחורי הגוף והנפש. היא חושבת: משהו ,כל דבר יכול להכות בהם כרעם ביום בהיר, בפתאומיות כזו, היא רק נזכרת בצער ישן ומוכר, היא תמיד נשאת עם התמונה בתוכה, אותה תמונה חבויה, היא פגיעה כל כך כשמשהו נוגע ברגשות או בדימויים, דימויים שנשאו אותה הלאה, בלי יודעין אל אור מעומעם שמתיך אותה בתוך כאב הזמן. למרות שחזרה על המילים במוחה ללא הרף, הן לא לבשו צורה הגיונית, שכן לא יכלה לחשוב יותר מכמה שניות, האנרגיה שלה נוצלה למטרה אחת, התמודדות! היה לה צורך לגעת בכל העולמות, גוף רוח , רגש וננוחות, היסוד הנשי דוחף אותה לטעום כל הוויה אנושית, ולשלב בחייה שלה, היא אינה מרגישה שלמה אם לא נתנה ביטוי לכישוריה תחבביה, אם לא טיפחה את עצמה היא התחברה לכל זיקה לטבע ,היא רצתה לחוות מכלול של רגושים וסיפוקים מגוונים. היא נצמדה אליו ביתר שאת ונאחזה בזרועותיו ברכושנות, היא נשכה את שפתה וניסתה לא לבכות מגעגוע, היא החליקה בידיה על חזהו, ליטפה את פניו, היא נוגעת בו כמו לא מאמינה שהוא כאן איתה, ידו נעה על לחיה , ניתן היה לצפות שמעיין דמעותיה נפער , היא הביטה בו בעיניים מעורפלות מדמעות, היא נשבעת לו שמעולם לא ידעה אף גבר אחר מלבדו, הוא הניח את ידו על כתפיה, הוא ידע את זה, הוא הפנה את ראשו ועצם את עיניו בחוזקה, הוא נשק לה שוב ושוב , ולחש "אני אוהב אותך" בינו לבינה הלכה והעמיקה אחוות הגוף עדינה ומדויקת, צמד ותיק ומאומן הוא התעלס עמה כמרעיף עליה חסד מבשרו שלו, אט אט היא בוטחת בו, הוא מגלה את משאלות גופה הכמוסים, אשר בכל השנים היתה נבוכה מכדי לחשוף, בעצימת עינים היתה מתרכזת, קולטת אליה כל צליל וכל תו מגופו, רוכנת אליו ומנגנת לו מה שהוא עצמו לא ידע עד כמה הוא נכסף שתנגן. כך היה בכל פעם כשהוא בה, חדווה ,הלב התרחב, שביעות רצון עלתה יפה, היא התענגה מהמראה שלהם יחד, כמו מפקדת על המסע בין תחנות האושר, מסע קצר בין 72 שעות מסע איתו הפליגו למרחקים. רק עוד יממה לנסיעה לעיר המדבר, הם יכניסו את החופש בגלימה גדולה, ובתוכה את המרחב הנפתח כמו ים, רוח חמימות, רעננות, שכבה אחר שכבה של אהבה במשך השנים לנוף חייהם, אל השמים הגוהרים כמו אלוהים ענק. השמש תכף יורדת, העולם יווריד ויכחיל, יאפיר , יאפיל וישחיר, הם יתכרבלו זו בזו עוד לילה של אהבה ושכרון חושים, וכשיעלה השחר הוא יחזור והיא תשאר כאן ,בשקט חנוק היא יודעת שיש בליבה סיפור חיים ארוך כאורך השנים, כזה סיפור אומרת בעינים פעורות היא חייבת להמשיך >עד העונג הבא<…
