../images/Emo20.gifעטופה בסיבי שמיכה וזכרונות../images/Emo20.gif
בלילה כשהיא נכנסה למיטה לישון, עטופה בסיבי שמיכה רופפים, שפתיה נפערו ,מילמלה לתוך עצמה, המחשבה שלה. היא התחילה למשוך בעדינות בקצות האצבעות. ראתה שחוט הזיכרונות שלה עשוי חלקיקים אפורים ,היא משכה את החוט בסקרנות, הסתכלה על הרקע האפרפר ,הופיע גיבוב של מילים, משפטים, ויכוחים, חשבונות נפש, התלבטויות, תירוצים . חלקם הגדול היה שחוק, מיושן מרופט בשתיקה ,וחלקם אחר קרוע, ריקני, חסר תוכן ויבש כזה שנמק. חלקם הקטן הופיע באותיות הדגשה בוהקות, הם החיו קצת את האפרוריות השולטת. קצה חוט הזיכרון התארך קצת, היא כרכה אותו סביב כף ידה, כשביד השניה ליפפה כאילו פרמה סריג ישן כדי לחדש ולהחיות אותו שוב. היא ראתה שהצבע האפור הולך ומקבל גוון פסטלי עם מראה רך ומגע נעים. קולות הילדים עלו באזנייה ,תחילה בכי ומלמולי תינוקות ,ואז שלב אחר שלב של צמיחה וגדילה, מינקות עד בגרות ,צפו בחוט הזיכרון במין נחמה מלטפת ,מין חיוך תמים של ילדים, כזו תחושה טהורה ממוססת, ילדים פרי של אהבה, ילדים החלק הכי רך בחיים, ילדים שכל כך ייחלה לעצמה. כריכת המחשבה על כף ידה הלכה והתעבתה, היא הסירה אותה מעל אצבעותיה, הידקה אותה קלות והמשיכה בפרימה ובליפוף. הצבע הלך וכהה צבעו הפך עז חזק ולוהט. גם החלקיקים שינו קצת את צורתם , כמו עיגולים קטנטנים המצוירים על נייר עטיפה של מתנה. חלק מהעיגולים היו כעיגולים חרוטים בעץ ,חלקם מקומטים ,דחוסים, וחלקם האחר קרועים או שבורים. היא נמשכה במיוחד לאלה שהיו רחבים ומלאים מהאחרים. הבחינה גם שבכל אחד מהם שוכנת דמות קטנה. היא הסתקרנה ורצתה להתבונן בהם מקרוב, אך עצרה מבעוד מועד. כדי לא לכאוב מול אחר, לא יכלה להתאפק וקירבה אליה עיגול, לראות את דמותה המשתקפת ,היא חייכה במבוכה, לא נעלמו מעיניה מראה הקמטים הקטנים סביב העיניים ,שנוצרו בה עם השנים ,מראה הסדקים והצלקות משקעים פנימיים שצפו מול המראה של עצמה ,הם הקנו לתמונה נופך מיושן מעט. מאותו קיץ 1984,היא שמרה על הדפים את זיכרונותיה הכל כתוב ועטוף בקלסר ,דחפה אותו עמוק, באינטרסול האפלולי ,שאף יד לא תגיע אליו באקראי, היא יודעת שברגע שתפתח את הקלסר הזה מישהו יפגע, בעיקר הילדים שלה. כשהיא מביטה היום בזיכרונות במין פלשבק ורואה מול עיניה חיים שלמים, חצי רוויים ,חצי ריקים, מוזרים מעט, כן אילה הם חייה שלה. היא זוכרת צלצול בפעמון ,כשפתחה את הדלת עמדה שם אמא שלו, ואמרה לה, זהו נגמר הסיפור שלכם. זוכרת היטב את המלמולים שלה, כלום לא היה ברור, היא נראתה מוזרה , לא הכירה אותה במצב המשונה הזה. עדיין זוכרת את היום שבו חזרה הביתה מקניות לקראת שבת, זה היה יום שישי ,סידרה את הבית ,הניחה את כל הקניות במטבח, במקרר ובמזווה, אפילו בישלה מטעמים, אפתה עוגה לשבת. השאירה לו פתק על השולחן, כתבה בפתק - היי מותק הלכתי לכוס קפה עם חברה שלי רותי, אהיה בחזרה עוד שעתיים, הטביעה את שפתיה המשוכות בליפסטיק אדום לתוך הדף, כאילו הפריחה לו נשיקה. היא זוכרת כשחזרה הביתה אל הקן שלהם, וקיוותה שאולי הוא הגיע ואולי גם מחפש אותה. הוא לא היה ,למרות שאמר שהוא הולך לביקור קצר אצל הוריו, המסע הביתה לא הסתיים... היא זוכרת איך הגיעה אליו בפעם הראשונה, לבקר אותו, רק הסתכלו זה על זו ובכו. שתקו ,הסתכלו על המחיצה המסורגת שחצצה בינהם, לא יכלו לגעת ,לא יכלו להתנשק, לא יכלו להתחבק, היא כל כך רצתה להטמין את ראשה על כתפיו, הם היו קרובים, והכל רחוק מהישג, הכל אבד להם, ידעו שאין מקום למילים. שם היא למדה הכל, אפילו למדה עם הזמן איך לגדול שנה אחר שנה לבד ,למדה להתמודד ולחיות עם הבדידות. למדה לאהוב את העצב שהוא השאיר בה, היא שרפה כל פעם קצת מהשנים שלהם, אפילו הדמעות יבשו על פנייה. פתאום היא הרגישה שהמחשבה נתקעת ונעצרת, ניסתה למשוך אותה קלות ,בנחישות רכה , היא שולפת קוץ עקשן מעומק הבשר, המשיכה למשוך לאט לאט. השתחרר חוט הזיכרונות ,אל פנייה חזרה השלווה, רוצה להמשיך לחייך ,להסתיר את העצב שבה ,להחביא את הכל רחוק ,להדחיק עמוק שכלום לא יורגש, הצליחה קצת ,מלבד אותו קמט אחד חצוב עמוק במצח, שנותר כמו חשבונית למחיר הכאב ,קבלה במקור של מחיר העבר. הצבע הלוהט היה כעת חד עמוק, המחשבה היתה חמה לחה בטעם מלוח, כזה טעם מריר, מראה דלוח ,בליטות כהות היו פזורות לאורך חייה, כמו אבני דרך , כאילו תמרורים חיצי הכוונה, בקטעים מסוימים של החיים היה הצבע כהה כמו שחור, והבליטות נראו כעת בצורת פתילים קוצנים כמו חוטי אריג מחוספס כאילו הם נועדו להיות המנגנון שהגן עלייה מכל רע. סליל חוט הזיכרון בידה הלך והתעבה. מדי פעם שינתה את כיוון הליפוף כדי שהוא לא יתפרק. האצבעות הפכו למיומנויות יותר ויותר והפרימה היתה מהירה. הצבע הלוהט חד ועמוק התמזג בצבעי השמים ,ונעשה בהדרגה כחול עמוק, חודר, עוטף. הכל היה אפוף בריח מתקתק ומגרה ניחוח של בושם, וריח זעה ,תשוקה, כאווירה מושלמת לנשימות הגניחות והקצובות. גילתה מחדש את האישה שחייה בתוכה, אישה קטנה שחלמה על תשוקה בסוד כמוס, חלמה בשתיקה והדחיקה את יצר התשוקה במרתף חשוך ועמוק בתוך גופה. בחוט הזיכרון והמחשבה ניכרו כעת קצוות רבים של קשרים קצרים, חברים מזדמנים, שנקשרו במהרה והותרו במהירות גדולה עוד יותר, החוט התפתל והסתבך. היא הרגישה שדווקא בקטע הזה התחיל החוט להתהדק על אצבעותיה בלחץ מכביד, האצבעות הלכו והכחילו. לרגע רצתה לאחוז במספרים שלידה, ולגזור ,לנתק את החוט במכה אחת, כדי שלא לראות יותר דבר, וכך לשחרר את גודש המועקה, לפני שגמלה בה החלטה, הבחינה שהחוט הולך ומשנה שוב את צבעו. הוא בא והולך בהדרגה, כל פעם המינון גדל, כל חופשה היא מנסה לסגל אל חייה את החיים החדשים, היא מנסה ללמוד לחלק איתו את מה שהיה שייך רק לה, היא רוצה להשיב אליה את חושיה , להדליק שוב את נשמתה, לדעת מה איתה, היא רוצה להשלים את השנים שאבדו לה, ולומר לעצמה זו אני. כשהיא אומרת בפשטות אני אוהבת אותך, לרגע היא נזכרת שכלום לא פשוט, נזכרת מאין באו ,ומי יודע לאן הם הולכים ללחוש. היא הרגישה פתאום עייפות, הסליל גדול וכבד היה כרוך בידיה, עיפה רק רצתה להמשיך לישון. כשחשבה לעזוב את הכל, שמה לב שאחיזת החוט מתרופפת לה מעט והפרימה נעשית קלה. התעוררה והחליטה להמשיך. חוט הזיכרונות כעת בשלל צבעי הקשת, ריחו היה כניחוח קטורת מבושמת, וטעמו מעודן, מרענן ומרחיב את הנשמה. היא מרגישה הקלה וחופש כמו ציפור הנפש שרוצה לעוף לשחקים ,אולי השמים יתבהרו והשחר יאיר, הלב פועם ומשריש חוטי מחשבה רעננים בחום ואהבה. קולה בוקע מגרונה, בתחינה ידיה מונפות מעלה, לוחשת לאלוהים -עשה שיהיה לי כוח ללמוד לחיות... העצב שהוא השאיר בה מזכיר לה תיקווה.
הסיפור שזכה במקום שני עם 330 נקודות
שבת שלום לכולם..
בלילה כשהיא נכנסה למיטה לישון, עטופה בסיבי שמיכה רופפים, שפתיה נפערו ,מילמלה לתוך עצמה, המחשבה שלה. היא התחילה למשוך בעדינות בקצות האצבעות. ראתה שחוט הזיכרונות שלה עשוי חלקיקים אפורים ,היא משכה את החוט בסקרנות, הסתכלה על הרקע האפרפר ,הופיע גיבוב של מילים, משפטים, ויכוחים, חשבונות נפש, התלבטויות, תירוצים . חלקם הגדול היה שחוק, מיושן מרופט בשתיקה ,וחלקם אחר קרוע, ריקני, חסר תוכן ויבש כזה שנמק. חלקם הקטן הופיע באותיות הדגשה בוהקות, הם החיו קצת את האפרוריות השולטת. קצה חוט הזיכרון התארך קצת, היא כרכה אותו סביב כף ידה, כשביד השניה ליפפה כאילו פרמה סריג ישן כדי לחדש ולהחיות אותו שוב. היא ראתה שהצבע האפור הולך ומקבל גוון פסטלי עם מראה רך ומגע נעים. קולות הילדים עלו באזנייה ,תחילה בכי ומלמולי תינוקות ,ואז שלב אחר שלב של צמיחה וגדילה, מינקות עד בגרות ,צפו בחוט הזיכרון במין נחמה מלטפת ,מין חיוך תמים של ילדים, כזו תחושה טהורה ממוססת, ילדים פרי של אהבה, ילדים החלק הכי רך בחיים, ילדים שכל כך ייחלה לעצמה. כריכת המחשבה על כף ידה הלכה והתעבתה, היא הסירה אותה מעל אצבעותיה, הידקה אותה קלות והמשיכה בפרימה ובליפוף. הצבע הלך וכהה צבעו הפך עז חזק ולוהט. גם החלקיקים שינו קצת את צורתם , כמו עיגולים קטנטנים המצוירים על נייר עטיפה של מתנה. חלק מהעיגולים היו כעיגולים חרוטים בעץ ,חלקם מקומטים ,דחוסים, וחלקם האחר קרועים או שבורים. היא נמשכה במיוחד לאלה שהיו רחבים ומלאים מהאחרים. הבחינה גם שבכל אחד מהם שוכנת דמות קטנה. היא הסתקרנה ורצתה להתבונן בהם מקרוב, אך עצרה מבעוד מועד. כדי לא לכאוב מול אחר, לא יכלה להתאפק וקירבה אליה עיגול, לראות את דמותה המשתקפת ,היא חייכה במבוכה, לא נעלמו מעיניה מראה הקמטים הקטנים סביב העיניים ,שנוצרו בה עם השנים ,מראה הסדקים והצלקות משקעים פנימיים שצפו מול המראה של עצמה ,הם הקנו לתמונה נופך מיושן מעט. מאותו קיץ 1984,היא שמרה על הדפים את זיכרונותיה הכל כתוב ועטוף בקלסר ,דחפה אותו עמוק, באינטרסול האפלולי ,שאף יד לא תגיע אליו באקראי, היא יודעת שברגע שתפתח את הקלסר הזה מישהו יפגע, בעיקר הילדים שלה. כשהיא מביטה היום בזיכרונות במין פלשבק ורואה מול עיניה חיים שלמים, חצי רוויים ,חצי ריקים, מוזרים מעט, כן אילה הם חייה שלה. היא זוכרת צלצול בפעמון ,כשפתחה את הדלת עמדה שם אמא שלו, ואמרה לה, זהו נגמר הסיפור שלכם. זוכרת היטב את המלמולים שלה, כלום לא היה ברור, היא נראתה מוזרה , לא הכירה אותה במצב המשונה הזה. עדיין זוכרת את היום שבו חזרה הביתה מקניות לקראת שבת, זה היה יום שישי ,סידרה את הבית ,הניחה את כל הקניות במטבח, במקרר ובמזווה, אפילו בישלה מטעמים, אפתה עוגה לשבת. השאירה לו פתק על השולחן, כתבה בפתק - היי מותק הלכתי לכוס קפה עם חברה שלי רותי, אהיה בחזרה עוד שעתיים, הטביעה את שפתיה המשוכות בליפסטיק אדום לתוך הדף, כאילו הפריחה לו נשיקה. היא זוכרת כשחזרה הביתה אל הקן שלהם, וקיוותה שאולי הוא הגיע ואולי גם מחפש אותה. הוא לא היה ,למרות שאמר שהוא הולך לביקור קצר אצל הוריו, המסע הביתה לא הסתיים... היא זוכרת איך הגיעה אליו בפעם הראשונה, לבקר אותו, רק הסתכלו זה על זו ובכו. שתקו ,הסתכלו על המחיצה המסורגת שחצצה בינהם, לא יכלו לגעת ,לא יכלו להתנשק, לא יכלו להתחבק, היא כל כך רצתה להטמין את ראשה על כתפיו, הם היו קרובים, והכל רחוק מהישג, הכל אבד להם, ידעו שאין מקום למילים. שם היא למדה הכל, אפילו למדה עם הזמן איך לגדול שנה אחר שנה לבד ,למדה להתמודד ולחיות עם הבדידות. למדה לאהוב את העצב שהוא השאיר בה, היא שרפה כל פעם קצת מהשנים שלהם, אפילו הדמעות יבשו על פנייה. פתאום היא הרגישה שהמחשבה נתקעת ונעצרת, ניסתה למשוך אותה קלות ,בנחישות רכה , היא שולפת קוץ עקשן מעומק הבשר, המשיכה למשוך לאט לאט. השתחרר חוט הזיכרונות ,אל פנייה חזרה השלווה, רוצה להמשיך לחייך ,להסתיר את העצב שבה ,להחביא את הכל רחוק ,להדחיק עמוק שכלום לא יורגש, הצליחה קצת ,מלבד אותו קמט אחד חצוב עמוק במצח, שנותר כמו חשבונית למחיר הכאב ,קבלה במקור של מחיר העבר. הצבע הלוהט היה כעת חד עמוק, המחשבה היתה חמה לחה בטעם מלוח, כזה טעם מריר, מראה דלוח ,בליטות כהות היו פזורות לאורך חייה, כמו אבני דרך , כאילו תמרורים חיצי הכוונה, בקטעים מסוימים של החיים היה הצבע כהה כמו שחור, והבליטות נראו כעת בצורת פתילים קוצנים כמו חוטי אריג מחוספס כאילו הם נועדו להיות המנגנון שהגן עלייה מכל רע. סליל חוט הזיכרון בידה הלך והתעבה. מדי פעם שינתה את כיוון הליפוף כדי שהוא לא יתפרק. האצבעות הפכו למיומנויות יותר ויותר והפרימה היתה מהירה. הצבע הלוהט חד ועמוק התמזג בצבעי השמים ,ונעשה בהדרגה כחול עמוק, חודר, עוטף. הכל היה אפוף בריח מתקתק ומגרה ניחוח של בושם, וריח זעה ,תשוקה, כאווירה מושלמת לנשימות הגניחות והקצובות. גילתה מחדש את האישה שחייה בתוכה, אישה קטנה שחלמה על תשוקה בסוד כמוס, חלמה בשתיקה והדחיקה את יצר התשוקה במרתף חשוך ועמוק בתוך גופה. בחוט הזיכרון והמחשבה ניכרו כעת קצוות רבים של קשרים קצרים, חברים מזדמנים, שנקשרו במהרה והותרו במהירות גדולה עוד יותר, החוט התפתל והסתבך. היא הרגישה שדווקא בקטע הזה התחיל החוט להתהדק על אצבעותיה בלחץ מכביד, האצבעות הלכו והכחילו. לרגע רצתה לאחוז במספרים שלידה, ולגזור ,לנתק את החוט במכה אחת, כדי שלא לראות יותר דבר, וכך לשחרר את גודש המועקה, לפני שגמלה בה החלטה, הבחינה שהחוט הולך ומשנה שוב את צבעו. הוא בא והולך בהדרגה, כל פעם המינון גדל, כל חופשה היא מנסה לסגל אל חייה את החיים החדשים, היא מנסה ללמוד לחלק איתו את מה שהיה שייך רק לה, היא רוצה להשיב אליה את חושיה , להדליק שוב את נשמתה, לדעת מה איתה, היא רוצה להשלים את השנים שאבדו לה, ולומר לעצמה זו אני. כשהיא אומרת בפשטות אני אוהבת אותך, לרגע היא נזכרת שכלום לא פשוט, נזכרת מאין באו ,ומי יודע לאן הם הולכים ללחוש. היא הרגישה פתאום עייפות, הסליל גדול וכבד היה כרוך בידיה, עיפה רק רצתה להמשיך לישון. כשחשבה לעזוב את הכל, שמה לב שאחיזת החוט מתרופפת לה מעט והפרימה נעשית קלה. התעוררה והחליטה להמשיך. חוט הזיכרונות כעת בשלל צבעי הקשת, ריחו היה כניחוח קטורת מבושמת, וטעמו מעודן, מרענן ומרחיב את הנשמה. היא מרגישה הקלה וחופש כמו ציפור הנפש שרוצה לעוף לשחקים ,אולי השמים יתבהרו והשחר יאיר, הלב פועם ומשריש חוטי מחשבה רעננים בחום ואהבה. קולה בוקע מגרונה, בתחינה ידיה מונפות מעלה, לוחשת לאלוהים -עשה שיהיה לי כוח ללמוד לחיות... העצב שהוא השאיר בה מזכיר לה תיקווה.
