בתור מחזאי לא יכולתי לכתוב את זה טוב ומרגש
יותר. שי שהוא באמת ובתמים הרע בסיפור הזה ( מרכל ומסיט נגד חבריו ), הוא דמגוג מושלם. הוא שבה ברשתו גם אנשים תמימים, שאילו היו ידעים באיזה דרכים הוא נוקט היו מזמן עוזבים אותו. הסצנה שהייתה עכשיו הייתה מאוד מרגשת. לאון, קרוע ודומע לאחר השיחה שבה שי כעס עליו על זה שהוא מביע עמדה, על זה שהוא עודנו מתחבר לעינב. ורנין החילת של שי, ששבויה בקונספציה של שי המנהיג האמיתי והטוב, משכנעת את לאון ששי חופר לו רק בגלל שהוא אוהב אותו, ולא חס וחלילה כי הוא מפחד שמא הוא יתחבר לעינב ויעזוב אותו. לאון, אני מאמין פגוע משי, מרגיש שהוא לא תמיד אמיתי איתו, ולמען האמת לא באמת מבין למה אסור לו לאהוב את את עינב. ואז, איזה יופי נכנסת עינב. הוא רואה את לאון בוכה, ולא יודעת שהוא בוכה בין היתר בגלל ש"חבריו" אסרו עליו לאהוב אותה. אבל היא מרחמת עליו, מחבקת אותו, וגם כשהוא משקר לה לגבי הסיבות לבכי היא מנחמת אותו ומנסה לשמח אותו. היא גם שרה לו שיר די אירוני על מנת לרומם את רוחו " נשבע לך לא בוגד בחייאת עיוני לא בוגד", שיר שמדבר על אהוב שמבטיח לאהבותו שהוא לא בוגד בה. אבל לאון למרבה הצער כן בוגד בחברתו עינב. כמה עצוב, כמה טראגי. החיים באמת מעניניים כמו מחזה.