../images/Emo20.gif על פסייח, טרופיקליה ומה שבינהם
ב-1967 עלה קאיטנו ולוזו על הבמה של Brazil's TV Record Musical Festival , מלווה ע"י להקת ביט (Os Beat Boys) וביצע את ה"להיט" מתוך אלבום הבכורה הפסיכדלי שלו: Alegria Alegria התגובה של הקהל היתה בוז ארוך. אחריו עלה על הבמה חברו ז'ילברטו ז'יל, שביצע את השיר Domingo No Parque אשר שילב רוק עם מוסיקה מקורית ברזילאית. ז'ילברטו זכה לתשואות רמות. לאחר סיום הפסטיבל השניים הטמיעו את התובנות שרכשו, כינסו את חבריהם והגדירו ביחד את המניפסט של תנועה מוסיקלית-חברתית חדשה: תנועת הטרופיקליה . אגב: השיר Alegria, Alegria (בתרגום: שמחה, שמחה) הפך להיות המנון הפסייח הברזילאי. אבל זה התחיל כמה שנים קודם לכן. רסיסי הפצצה המוסיקלית שהתפוצצה בליברפול היגיעו עד ברזיל והביאו לצמיחתם של שני סגנונות מוסיקליים שונים-דומים, כמו שני תאומים שנולדו מאותה רחם אבל שונים בתכלית: הפסייח הברזילאי והטרופיקליה (או בשמה האחר: Tropicalismo ). הפסייח הברזילאי היה קצר ימים וכמעט לא היגיע לתודעה של הציבור הרחב (במאמרו המצוין של יואל הוא טוען כי רק כ-1000 ישראלים מודעים לקיומם של הצ'רצ'ילים. בברזיל, מדינה של למעלה מ-130 מיליון תושבים רק כמה אלפים מודעים לקיומה של מוסיקת הפסייח הברזילאית, לא כולל המוטנטס ש"שויכו" עם הזמן לטרופיקליה). הטרופיקליה, לעומת זאת, התחילה גם היא בשוליים, אבל הפכה להיות הזרם המוסיקלי הדומיננטי והמרכזי בברזיל: MPB - Musica Populara Brasileira. ולמה? שני הזרמים הושפעו מהרוק-ביט הבריטי והפסיכדליה של החוף המערבי, בשני הזרמים היו מעורבים הרבה אנשים טובים ומוכשרים. אבל היו כמה הבדלים מהותים בין הפסייח הברזילאי לטרופיקליה: 1. מקור הצמיחה: הטרופיקליה צמחה מתוך השכבות העממיות, בעיר המיסטית סלבדור שבמדינת באהיה (בדומה לארה"ב גם ברזיל מחולקת למדינות) משם עברה לסאו-פאולו, לריו דה ז'נירו וליתר המדינות. הפסייח צמח בעיקר בבתי הספר התיכוניים בסאו-פאולו ובערי התעשיה בדרום (שם מרוכזים ה"אירופאים"), בקרב אלו שיכלו להרשות לעצמם לרכוש תקליטים מיובאים וכלי נגינה טובים (בתקופה שמשכורת ממוצעת היתה 40-30 דולר לחודש). המבצעים והקהל של הפסייח היו צעירים שבאו משכבות האוכלוסיה המבוססות יחסית, אבל גם המצומצמות מאד. ד"א: הפסייח לא היה לבד בסרט הזה, לגורל דומה זכו גם זרמים מוסיקליים אחרים שהיו פופולריים ברחבי העולם: הרוק המתקדם הברזילאי בשנות השבעים, הPאנק הברזילאי ב-79-80, והמטאל הברזילאי (המעולה!) באמצע שנות השמונים. כל אלו היו נחלתם של אותה שכבה חברתית-כלכלית. המפנה היגיע באמצע שנות השמונים כשרשת Globo TV השיקה ערוץ מוסיקה ובהמשך היגיע גם MTV ברזיל. התוצאה הייתה שהסגנונות המוסיקליים "הבאים בתור" הגראנג', האלקטרוניקה וההיפ-הופ הגיעו לשכבות אוכלוסיה רחבות יותר (גם השיפור במצב הכלכלי תרם לכך). 2. מקורות והשפעות: להקות הפסייח הברזילאיות אימצו את המוסיקה של לונדון וסן פרנסיסקו, לעיתים התאימו לה מילים בפוטוגזית, לעיתים שרו באנגלית. ברובה זו היתה מוסיקה חקיינית שלא אמרה הרבה לקהל הברזילאי הרחב שאך-רק אימץ את הבוסה נובה (בתרגום מילולי: גל חדש). כפי שניתן להבין מהתקרית של קאיטנו, המייסדים של הטרופיקליה הבינו שהמפתח להצלחת הסגנון הוא בשילוב של זרמי המוסיקה המסורתיים והבוסה נובה עם הרוק והפסיכדליה (ועל כך בהרחבה בפרק הבא). 3. התכנים: בפסייח הברזילאי לתכנים לא הייתה כמעט משמעות, בדומה לפסייח הבריטי רוב ההרכבים לא ניסו להעביר מסרים מעבר לשבלונה הרגילה. היוצאים מהכלל היו Modulo 1000 (הלהקה!). בטרופיקליה לתכנים היתה חשיבות מרובה. בתקופה של השתלטות החונטה הצבאית ואימפריאליזם כלכלי ארה"בי היוצרים השתמשו במוסיקה ככלי להעברת מסרים חברתיים ופוליטים (מרומזים יותר או פחות). יוצרים אלו סבלו בין היתר מהטרדות של המשטר ויש כאלו, כמו קאיטנו, שהוגלו מברזיל.
לסיום הפרק הראשון קצת על סלבדור-באהיה, העיר הקסומה והמיסטית שבה התחילה תנועת הטרופיקליה: סלבדור, בירת מדינת באהיה, שוכנת על חוף האוקיאנוס האטלנטי, בערך באמצע הדרך בין רסיפי, בירת פרנמבוקו (העיר החשובה בצפון) לבין ריו דה-ז'נירו מדרום לבאהיה. בעברה הרחוק המקום היה כפר דייגים שפרנסיו (דאז) התאפיינו בסובלנות לעבדים השחורים שברחו ממטעי הסוכר והקפה, גם כתוצאה מכך סלבדור היא העיר ה"שחורה" ביותר בברזיל, יש בה שילוב מיסטי בין קתוליות אדוקה (בפלהורינו נמצאות הכנסיות היפות ביותר בברזיל ובכלל) לבין המורשת הפאגאנית שהביאו איתם העבדים. זה לצד זה חיים הכמרים הקתוליים בכנסיות ובמנזרים ו"כוהנות" המקומבה בפרברי העוני. טקסי המקומבה (הגירסיה הברזילאית האפלה יותר של המאגיה השחורה) הם דבר מדהים, "לבן" שנוכח ב"טקס" כזה לא ישכח אותו לעולם, אם כי פיו יהיה חתום לעד (רמז: כותב שורות אלו). יש גם מקומבה "לבנה", חוקית יותר. מי שמגיע לברזיל מספר שבועות לפני הקרנבל חייב להגיע לסלבדור לראות את הילולת ה"הימנז'ה". זה היום שבו מוגשות מינחות הפרחים לאלת הים. מאות באיאנות (נשים שחורות בשמלות רחבות לבנות) משליכות טונות של פרחים לים, אח"כ כל אחד יכול להשליך ולהביע משאלה. בהמשך החוף והגלים מכוסים במעין "מרבד" של פרחים, מראה מדהים. ויש כמובן גם את מבחן האומץ: צריך לאכול שם שין-שין דה גליניה - תרנגולת מטוגנת באוליו (שמן) די דנדה (פעמיים סגול), לאלו בעלי קיבה חזקה זה טעים שיגעון. לא סתם ז'ורז'ה אמאדו וחבריו הסופרים כתבו כל כך הרבה ספרים וסיפורים שהרקע להם הוא סלבדור ותושביה.
עד כאן הפרק הראשון, אם זה מעניין אתכם אני אמשיך לפרקים הבאים: פרק ב' – השורשים המוסיקליים מהם צמחה הטרופיקליה וכן סקירת של האקלים התרבותי, החברתי והפוליטי בברזיל באמצע שנות השישים. האקלים הזה שימשו מקור לא רק לזרם המוסיקלי אלא גם רקע לתנועה החברתית והאומנותית שצמחה במקביל לטרופיקליה. וגם ניים-דרופינג של האומנים החשובים ו/או המעניינים (לדעתי). פרק ג' – "האיש ופועלו" - קאיטנו ולוזו פרק ד' – "המוטנטים באים" – בין הפסייח לטרופיקליה, פלוס סקירה על הרכב הפסייח החשוב ביותר: המוטנטים (Os Mutantes) . R
ב-1967 עלה קאיטנו ולוזו על הבמה של Brazil's TV Record Musical Festival , מלווה ע"י להקת ביט (Os Beat Boys) וביצע את ה"להיט" מתוך אלבום הבכורה הפסיכדלי שלו: Alegria Alegria התגובה של הקהל היתה בוז ארוך. אחריו עלה על הבמה חברו ז'ילברטו ז'יל, שביצע את השיר Domingo No Parque אשר שילב רוק עם מוסיקה מקורית ברזילאית. ז'ילברטו זכה לתשואות רמות. לאחר סיום הפסטיבל השניים הטמיעו את התובנות שרכשו, כינסו את חבריהם והגדירו ביחד את המניפסט של תנועה מוסיקלית-חברתית חדשה: תנועת הטרופיקליה . אגב: השיר Alegria, Alegria (בתרגום: שמחה, שמחה) הפך להיות המנון הפסייח הברזילאי. אבל זה התחיל כמה שנים קודם לכן. רסיסי הפצצה המוסיקלית שהתפוצצה בליברפול היגיעו עד ברזיל והביאו לצמיחתם של שני סגנונות מוסיקליים שונים-דומים, כמו שני תאומים שנולדו מאותה רחם אבל שונים בתכלית: הפסייח הברזילאי והטרופיקליה (או בשמה האחר: Tropicalismo ). הפסייח הברזילאי היה קצר ימים וכמעט לא היגיע לתודעה של הציבור הרחב (במאמרו המצוין של יואל הוא טוען כי רק כ-1000 ישראלים מודעים לקיומם של הצ'רצ'ילים. בברזיל, מדינה של למעלה מ-130 מיליון תושבים רק כמה אלפים מודעים לקיומה של מוסיקת הפסייח הברזילאית, לא כולל המוטנטס ש"שויכו" עם הזמן לטרופיקליה). הטרופיקליה, לעומת זאת, התחילה גם היא בשוליים, אבל הפכה להיות הזרם המוסיקלי הדומיננטי והמרכזי בברזיל: MPB - Musica Populara Brasileira. ולמה? שני הזרמים הושפעו מהרוק-ביט הבריטי והפסיכדליה של החוף המערבי, בשני הזרמים היו מעורבים הרבה אנשים טובים ומוכשרים. אבל היו כמה הבדלים מהותים בין הפסייח הברזילאי לטרופיקליה: 1. מקור הצמיחה: הטרופיקליה צמחה מתוך השכבות העממיות, בעיר המיסטית סלבדור שבמדינת באהיה (בדומה לארה"ב גם ברזיל מחולקת למדינות) משם עברה לסאו-פאולו, לריו דה ז'נירו וליתר המדינות. הפסייח צמח בעיקר בבתי הספר התיכוניים בסאו-פאולו ובערי התעשיה בדרום (שם מרוכזים ה"אירופאים"), בקרב אלו שיכלו להרשות לעצמם לרכוש תקליטים מיובאים וכלי נגינה טובים (בתקופה שמשכורת ממוצעת היתה 40-30 דולר לחודש). המבצעים והקהל של הפסייח היו צעירים שבאו משכבות האוכלוסיה המבוססות יחסית, אבל גם המצומצמות מאד. ד"א: הפסייח לא היה לבד בסרט הזה, לגורל דומה זכו גם זרמים מוסיקליים אחרים שהיו פופולריים ברחבי העולם: הרוק המתקדם הברזילאי בשנות השבעים, הPאנק הברזילאי ב-79-80, והמטאל הברזילאי (המעולה!) באמצע שנות השמונים. כל אלו היו נחלתם של אותה שכבה חברתית-כלכלית. המפנה היגיע באמצע שנות השמונים כשרשת Globo TV השיקה ערוץ מוסיקה ובהמשך היגיע גם MTV ברזיל. התוצאה הייתה שהסגנונות המוסיקליים "הבאים בתור" הגראנג', האלקטרוניקה וההיפ-הופ הגיעו לשכבות אוכלוסיה רחבות יותר (גם השיפור במצב הכלכלי תרם לכך). 2. מקורות והשפעות: להקות הפסייח הברזילאיות אימצו את המוסיקה של לונדון וסן פרנסיסקו, לעיתים התאימו לה מילים בפוטוגזית, לעיתים שרו באנגלית. ברובה זו היתה מוסיקה חקיינית שלא אמרה הרבה לקהל הברזילאי הרחב שאך-רק אימץ את הבוסה נובה (בתרגום מילולי: גל חדש). כפי שניתן להבין מהתקרית של קאיטנו, המייסדים של הטרופיקליה הבינו שהמפתח להצלחת הסגנון הוא בשילוב של זרמי המוסיקה המסורתיים והבוסה נובה עם הרוק והפסיכדליה (ועל כך בהרחבה בפרק הבא). 3. התכנים: בפסייח הברזילאי לתכנים לא הייתה כמעט משמעות, בדומה לפסייח הבריטי רוב ההרכבים לא ניסו להעביר מסרים מעבר לשבלונה הרגילה. היוצאים מהכלל היו Modulo 1000 (הלהקה!). בטרופיקליה לתכנים היתה חשיבות מרובה. בתקופה של השתלטות החונטה הצבאית ואימפריאליזם כלכלי ארה"בי היוצרים השתמשו במוסיקה ככלי להעברת מסרים חברתיים ופוליטים (מרומזים יותר או פחות). יוצרים אלו סבלו בין היתר מהטרדות של המשטר ויש כאלו, כמו קאיטנו, שהוגלו מברזיל.
