על פסייח, טרופיקליה ומה שבינהם
- פותח הנושא Rondomali
- פורסם בתאריך
פרק א' - שידור חזר
היות ויש קשר בין הפרקים וכדי שלא תצטרכו לחפש במעמקי הפורום אז הנה ש.ח. : ב-1967 עלה קאיטנו ולוזו על הבמה של Brazil's TV Record Musical Festival , מלווה ע"י להקת ביט (Os Beat Boys) וביצע את ה"להיט" מתוך אלבום הבכורה הפסיכדלי שלו: Alegria Alegria התגובה של הקהל היתה בוז ארוך. אחריו עלה על הבמה חברו ז'ילברטו ז'יל, שביצע את השיר Domingo No Parque אשר שילב רוק עם מוסיקה מקורית ברזילאית. ז'ילברטו זכה לתשואות רמות. לאחר סיום הפסטיבל השניים הטמיעו את התובנות שרכשו, כינסו את חבריהם והגדירו ביחד את המניפסט של תנועה מוסיקלית-חברתית חדשה: תנועת הטרופיקליה . אגב: השיר Alegria, Alegria (בתרגום: שמחה, שמחה) הפך להיות המנון הפסייח הברזילאי. אבל זה התחיל כמה שנים קודם לכן. רסיסי הפצצה המוסיקלית שהתפוצצה בליברפול היגיעו עד ברזיל והביאו לצמיחתם של שני סגנונות מוסיקליים שונים-דומים, כמו שני תאומים שנולדו מאותה רחם אבל שונים בתכלית: הפסייח הברזילאי והטרופיקליה (או בשמה האחר: Tropicalismo ). הפסייח הברזילאי היה קצר ימים וכמעט לא היגיע לתודעה של הציבור הרחב (במאמרו המצוין של יואל הוא טוען כי רק כ-1000 ישראלים מודעים לקיומם של הצ'רצ'ילים. בברזיל, מדינה של למעלה מ-130 מיליון תושבים רק כמה אלפים מודעים לקיומה של מוסיקת הפסייח הברזילאית, לא כולל המוטנטס ש"שויכו" עם הזמן לטרופיקליה). הטרופיקליה, לעומת זאת, התחילה גם היא בשוליים, אבל הפכה להיות הזרם המוסיקלי הדומיננטי והמרכזי בברזיל: MPB - Musica Populara Brasileira. ולמה? שני הזרמים הושפעו מהרוק-ביט הבריטי והפסיכדליה של החוף המערבי, בשני הזרמים היו מעורבים הרבה אנשים טובים ומוכשרים. אבל היו כמה הבדלים מהותים בין הפסייח הברזילאי לטרופיקליה: 1. מקור הצמיחה: הטרופיקליה צמחה מתוך השכבות העממיות, בעיר המיסטית סלבדור שבמדינת באהיה (בדומה לארה"ב גם ברזיל מחולקת למדינות) משם עברה לסאו-פאולו, לריו דה ז'נירו וליתר המדינות. הפסייח צמח בעיקר בבתי הספר התיכוניים בסאו-פאולו ובערי התעשיה בדרום (שם מרוכזים ה"אירופאים"), בקרב אלו שיכלו להרשות לעצמם לרכוש תקליטים מיובאים וכלי נגינה טובים (בתקופה שמשכורת ממוצעת היתה 40-30 דולר לחודש). המבצעים והקהל של הפסייח היו צעירים שבאו משכבות האוכלוסיה המבוססות יחסית, אבל גם המצומצמות מאד. ד"א: הפסייח לא היה לבד בסרט הזה, לגורל דומה זכו גם זרמים מוסיקליים אחרים שהיו פופולריים ברחבי העולם: הרוק המתקדם הברזילאי בשנות השבעים, הPאנק הברזילאי ב-79-80, והמטאל הברזילאי (המעולה!) באמצע שנות השמונים. כל אלו היו נחלתם של אותה שכבה חברתית-כלכלית. המפנה היגיע באמצע שנות השמונים כשרשת Globo TV השיקה ערוץ מוסיקה ובהמשך היגיע גם MTV ברזיל. התוצאה הייתה שהסגנונות המוסיקליים "הבאים בתור" הגראנג', האלקטרוניקה וההיפ-הופ הגיעו לשכבות אוכלוסיה רחבות יותר (גם השיפור במצב הכלכלי תרם לכך). 2. מקורות והשפעות: להקות הפסייח הברזילאיות אימצו את המוסיקה של לונדון וסן פרנסיסקו, לעיתים התאימו לה מילים בפוטוגזית, לעיתים שרו באנגלית. ברובה זו היתה מוסיקה חקיינית שלא אמרה הרבה לקהל הברזילאי הרחב שאך-רק אימץ את הבוסה נובה (בתרגום מילולי: גל חדש). כפי שניתן להבין מהתקרית של קאיטנו, המייסדים של הטרופיקליה הבינו שהמפתח להצלחת הסגנון הוא בשילוב של זרמי המוסיקה המסורתיים והבוסה נובה עם הרוק והפסיכדליה (ועל כך בהרחבה בפרק הבא). 3. התכנים: בפסייח הברזילאי לתכנים לא הייתה כמעט משמעות, בדומה לפסייח הבריטי רוב ההרכבים לא ניסו להעביר מסרים מעבר לשבלונה הרגילה. היוצאים מהכלל היו Modulo 1000 (הלהקה!). בטרופיקליה לתכנים היתה חשיבות מרובה. בתקופה של השתלטות החונטה הצבאית ואימפריאליזם כלכלי ארה"בי היוצרים השתמשו במוסיקה ככלי להעברת מסרים חברתיים ופוליטים (מרומזים יותר או פחות). יוצרים אלו סבלו בין היתר מהטרדות של המשטר ויש כאלו, כמו קאיטנו, שהוגלו מברזיל. לסיום הפרק הראשון קצת על סלבדור-באהיה, העיר הקסומה והמיסטית שבה התחילה תנועת הטרופיקליה: סלבדור, בירת מדינת באהיה, שוכנת על חוף האוקיאנוס האטלנטי, בערך באמצע הדרך בין רסיפי, בירת פרנמבוקו (העיר החשובה בצפון) לבין ריו דה-ז'נירו מדרום לבאהיה. בעברה הרחוק המקום היה כפר דייגים שפרנסיו (דאז) התאפיינו בסובלנות לעבדים השחורים שברחו ממטעי הסוכר והקפה, גם כתוצאה מכך סלבדור היא העיר ה"שחורה" ביותר בברזיל, יש בה שילוב מיסטי בין קתוליות אדוקה (בפלהורינו נמצאות הכנסיות היפות ביותר בברזיל ובכלל) לבין המורשת הפאגאנית שהביאו איתם העבדים. זה לצד זה חיים הכמרים הקתוליים בכנסיות ובמנזרים ו"כוהנות" המקומבה בפרברי העוני. טקסי המקומבה (הגירסיה הברזילאית האפלה יותר של המאגיה השחורה) הם דבר מדהים, "לבן" שנוכח ב"טקס" כזה לא ישכח אותו לעולם, אם כי פיו יהיה חתום לעד (רמז: כותב שורות אלו). יש גם מקומבה "לבנה", חוקית יותר. מי שמגיע לברזיל מספר שבועות לפני הקרנבל חייב להגיע לסלבדור לראות את הילולת ה"הימנז'ה". זה היום שבו מוגשות מינחות הפרחים לאלת הים. מאות באיאנות (נשים שחורות בשמלות רחבות לבנות) משליכות טונות של פרחים לים, אח"כ כל אחד יכול להשליך ולהביע משאלה. בהמשך החוף והגלים מכוסים במעין "מרבד" של פרחים, מראה מדהים. ויש כמובן גם את מבחן האומץ: צריך לאכול שם שין-שין דה גליניה - תרנגולת מטוגנת באוליו (שמן) די דנדה (פעמיים סגול), לאלו בעלי קיבה חזקה זה טעים שיגעון. לא סתם ז'ורז'ה אמאדו וחבריו הסופרים כתבו כל כך הרבה ספרים וסיפורים שהרקע להם הוא סלבדור ותושביה.
היות ויש קשר בין הפרקים וכדי שלא תצטרכו לחפש במעמקי הפורום אז הנה ש.ח. : ב-1967 עלה קאיטנו ולוזו על הבמה של Brazil's TV Record Musical Festival , מלווה ע"י להקת ביט (Os Beat Boys) וביצע את ה"להיט" מתוך אלבום הבכורה הפסיכדלי שלו: Alegria Alegria התגובה של הקהל היתה בוז ארוך. אחריו עלה על הבמה חברו ז'ילברטו ז'יל, שביצע את השיר Domingo No Parque אשר שילב רוק עם מוסיקה מקורית ברזילאית. ז'ילברטו זכה לתשואות רמות. לאחר סיום הפסטיבל השניים הטמיעו את התובנות שרכשו, כינסו את חבריהם והגדירו ביחד את המניפסט של תנועה מוסיקלית-חברתית חדשה: תנועת הטרופיקליה . אגב: השיר Alegria, Alegria (בתרגום: שמחה, שמחה) הפך להיות המנון הפסייח הברזילאי. אבל זה התחיל כמה שנים קודם לכן. רסיסי הפצצה המוסיקלית שהתפוצצה בליברפול היגיעו עד ברזיל והביאו לצמיחתם של שני סגנונות מוסיקליים שונים-דומים, כמו שני תאומים שנולדו מאותה רחם אבל שונים בתכלית: הפסייח הברזילאי והטרופיקליה (או בשמה האחר: Tropicalismo ). הפסייח הברזילאי היה קצר ימים וכמעט לא היגיע לתודעה של הציבור הרחב (במאמרו המצוין של יואל הוא טוען כי רק כ-1000 ישראלים מודעים לקיומם של הצ'רצ'ילים. בברזיל, מדינה של למעלה מ-130 מיליון תושבים רק כמה אלפים מודעים לקיומה של מוסיקת הפסייח הברזילאית, לא כולל המוטנטס ש"שויכו" עם הזמן לטרופיקליה). הטרופיקליה, לעומת זאת, התחילה גם היא בשוליים, אבל הפכה להיות הזרם המוסיקלי הדומיננטי והמרכזי בברזיל: MPB - Musica Populara Brasileira. ולמה? שני הזרמים הושפעו מהרוק-ביט הבריטי והפסיכדליה של החוף המערבי, בשני הזרמים היו מעורבים הרבה אנשים טובים ומוכשרים. אבל היו כמה הבדלים מהותים בין הפסייח הברזילאי לטרופיקליה: 1. מקור הצמיחה: הטרופיקליה צמחה מתוך השכבות העממיות, בעיר המיסטית סלבדור שבמדינת באהיה (בדומה לארה"ב גם ברזיל מחולקת למדינות) משם עברה לסאו-פאולו, לריו דה ז'נירו וליתר המדינות. הפסייח צמח בעיקר בבתי הספר התיכוניים בסאו-פאולו ובערי התעשיה בדרום (שם מרוכזים ה"אירופאים"), בקרב אלו שיכלו להרשות לעצמם לרכוש תקליטים מיובאים וכלי נגינה טובים (בתקופה שמשכורת ממוצעת היתה 40-30 דולר לחודש). המבצעים והקהל של הפסייח היו צעירים שבאו משכבות האוכלוסיה המבוססות יחסית, אבל גם המצומצמות מאד. ד"א: הפסייח לא היה לבד בסרט הזה, לגורל דומה זכו גם זרמים מוסיקליים אחרים שהיו פופולריים ברחבי העולם: הרוק המתקדם הברזילאי בשנות השבעים, הPאנק הברזילאי ב-79-80, והמטאל הברזילאי (המעולה!) באמצע שנות השמונים. כל אלו היו נחלתם של אותה שכבה חברתית-כלכלית. המפנה היגיע באמצע שנות השמונים כשרשת Globo TV השיקה ערוץ מוסיקה ובהמשך היגיע גם MTV ברזיל. התוצאה הייתה שהסגנונות המוסיקליים "הבאים בתור" הגראנג', האלקטרוניקה וההיפ-הופ הגיעו לשכבות אוכלוסיה רחבות יותר (גם השיפור במצב הכלכלי תרם לכך). 2. מקורות והשפעות: להקות הפסייח הברזילאיות אימצו את המוסיקה של לונדון וסן פרנסיסקו, לעיתים התאימו לה מילים בפוטוגזית, לעיתים שרו באנגלית. ברובה זו היתה מוסיקה חקיינית שלא אמרה הרבה לקהל הברזילאי הרחב שאך-רק אימץ את הבוסה נובה (בתרגום מילולי: גל חדש). כפי שניתן להבין מהתקרית של קאיטנו, המייסדים של הטרופיקליה הבינו שהמפתח להצלחת הסגנון הוא בשילוב של זרמי המוסיקה המסורתיים והבוסה נובה עם הרוק והפסיכדליה (ועל כך בהרחבה בפרק הבא). 3. התכנים: בפסייח הברזילאי לתכנים לא הייתה כמעט משמעות, בדומה לפסייח הבריטי רוב ההרכבים לא ניסו להעביר מסרים מעבר לשבלונה הרגילה. היוצאים מהכלל היו Modulo 1000 (הלהקה!). בטרופיקליה לתכנים היתה חשיבות מרובה. בתקופה של השתלטות החונטה הצבאית ואימפריאליזם כלכלי ארה"בי היוצרים השתמשו במוסיקה ככלי להעברת מסרים חברתיים ופוליטים (מרומזים יותר או פחות). יוצרים אלו סבלו בין היתר מהטרדות של המשטר ויש כאלו, כמו קאיטנו, שהוגלו מברזיל. לסיום הפרק הראשון קצת על סלבדור-באהיה, העיר הקסומה והמיסטית שבה התחילה תנועת הטרופיקליה: סלבדור, בירת מדינת באהיה, שוכנת על חוף האוקיאנוס האטלנטי, בערך באמצע הדרך בין רסיפי, בירת פרנמבוקו (העיר החשובה בצפון) לבין ריו דה-ז'נירו מדרום לבאהיה. בעברה הרחוק המקום היה כפר דייגים שפרנסיו (דאז) התאפיינו בסובלנות לעבדים השחורים שברחו ממטעי הסוכר והקפה, גם כתוצאה מכך סלבדור היא העיר ה"שחורה" ביותר בברזיל, יש בה שילוב מיסטי בין קתוליות אדוקה (בפלהורינו נמצאות הכנסיות היפות ביותר בברזיל ובכלל) לבין המורשת הפאגאנית שהביאו איתם העבדים. זה לצד זה חיים הכמרים הקתוליים בכנסיות ובמנזרים ו"כוהנות" המקומבה בפרברי העוני. טקסי המקומבה (הגירסיה הברזילאית האפלה יותר של המאגיה השחורה) הם דבר מדהים, "לבן" שנוכח ב"טקס" כזה לא ישכח אותו לעולם, אם כי פיו יהיה חתום לעד (רמז: כותב שורות אלו). יש גם מקומבה "לבנה", חוקית יותר. מי שמגיע לברזיל מספר שבועות לפני הקרנבל חייב להגיע לסלבדור לראות את הילולת ה"הימנז'ה". זה היום שבו מוגשות מינחות הפרחים לאלת הים. מאות באיאנות (נשים שחורות בשמלות רחבות לבנות) משליכות טונות של פרחים לים, אח"כ כל אחד יכול להשליך ולהביע משאלה. בהמשך החוף והגלים מכוסים במעין "מרבד" של פרחים, מראה מדהים. ויש כמובן גם את מבחן האומץ: צריך לאכול שם שין-שין דה גליניה - תרנגולת מטוגנת באוליו (שמן) די דנדה (פעמיים סגול), לאלו בעלי קיבה חזקה זה טעים שיגעון. לא סתם ז'ורז'ה אמאדו וחבריו הסופרים כתבו כל כך הרבה ספרים וסיפורים שהרקע להם הוא סלבדור ותושביה.
../images/Emo20.gifפרק ב- סמבה, כדורגל ויתוש טורדני
בשנות החמישים נשלטה היבשת הלטינית בידי תאגידים מארה"ב שחמסו את אוצרות הטבע וניצלו באופן ציני את כוח העבודה הזול. התאגידים דאגו "לשמן" טוב-טוב את הרודנים המקומיים ולסייע להם לשמור על שלטונם. הפיקחים שברודנים השתמשו בכספים להשגת "שקט תעשייתי" במדינותיהם באמצעות אספקת "לחם ושעשועים" להמונים (מי אמר אויטה?) וחלקם גם דאגו גם לשיפור התשתיות, החינוך והכלכלה. גם מדינות אירופה לא טמנו ידן בצלחת. בשנות השישים הצטרפו צרפת וגרמניה למנצלים, כך שלא מעט מה"נס הכלכלי" של אירופה הושג על גבם הדואב של תושבי אמריקה הלטינית. כשברקע המאבק הבין-גושי, מה הפלא שבסוף שנות החמישים החל גל מרקסיסטי לשטוף את מרכז ודרום אמריקה. ההפיכה בקובה הדליקה הרבה אורות אדומים בטקסס, ניו יורק וושינגטון, שם הוצגו ההערכות בדבר התעצמות "השד הקומוניסטי" ואי היכולת של הרודנים המקומיים לעמוד בפני השתלטות הקומוניזם על מדינותיהם. ג'ון קנדי נתן ל-CIA אור ירוק ואלו בשיטותיהם הידועות איתרו קצינים "נאמנים" וסייעו להם לבצע הפיכות צבאיות, כך שאת מקום הרודנים המושחתים תפסו חונטות של קצינים לא פחות מושחתים אבל הרבה יותר אכזריים. הנודעים ביותר לשמצה היו שלטון הגנרלים בארגנטינה (בעיקר בשנות השבעים) ושלטון הדמים של פינושה בצ'ילה, באותן שנים. אפקט הדומינו שנוצר לא פסח על ברזיל. ב-1964 הייתה שם הפיכה צבאית (השלטון הצבאי נמשך עד 1984) . לשלטון הצבאי בברזיל כמעט ולא קמה התנגדות, היה לגנרלים להם מעט שכל והרבה מזל. למזל היו שתי פנים, האחת הייתה האופי הנינוח יחסית של הברזילאים שסולדים באופן מסורתי מפוליטיקה (אולי זו גם הסיבה לכך שבברזיל לא קמו תנועות התקוממות וגרילה ושפעילות המחאה הייתה מינורית למדי). הפנים השניות היו בדמות ילד בן פחות מ- 18 עם שם ארוך משהו, שכמנהג הברזילאים קוצר לכינוי בן שתי הברות: "פלה". ב- 1958 הילד הזה הוליך את ברזיל לזכייה הראשונה בגביע העולם בכדורגל, כעבור 4 שנים בשטוקהולם הוליך גארינצ'ה עקום הרגלים את ברזיל לזכייה השניה (פלה היה פצוע) וב- 1970 הנבחרת הטובה בכל הזמנים הביאה את הגביע השלישי לברזיל. בין 1958 ל- 1970 שוחק בברזיל הכדורגל הטוב בתבל, יותר מכך, הכדורגל היה דת והשלטון השתמש בדת הזו על מנת "להרדים" את האוכלוסייה. אם מוסיפים לכך את הסם של פברואר, הקרנבל, הרי שהשילוב של כדורגל וסמבה יצר במדינה תרדמת חברתית-פוליטית. את הציבור הרחב עניינה הרבה פחות היעדר הדמוקרטיה או השחיתות של השלטון והרבה יותר המשחק הקובע בין קורינתיאס לסנטוס (קבוצתו של פלה) או מי ניצח בתחרות בתי הספר לסמבה Grupo A : Portela או Beija-Flor (אני אישית בעד Villa Isabel מנצחת 1988). ואז בתוך השקט והשלווה המדומים האלו היה יתוש אחד שהסתובב סחור סחור מסביב לראש של השלטון הצבאי, מטריד, עוקץ ולא נותן "להעביר אותה" במנוחה. היתוש הזה היה קבוצה של אומנים מבאהיה (זמרים, נגנים, קולנוענים, ציירים, פסלים, סופרים ומחזאים) שקראו לעצמם תנועת הטרופיקליה (או טרופיקליסימו) וניצלו את הפופולריות שלהם על מנת להפיץ מסרים "חתרניים" בעד דמוקרטיה וחופש אישי, נגד סתימת הפיות והשתקת העיתונות ונגד השחיתות הגואה שאכלה כל חלקה טובה בברזיל. התקליטים של חברי התנועה עברו מיד ליד, בעיקר באוניברסיטאות, ויצקו שמן על המדורה שהשלטון רצה כל כך לכבות. ארבעה עשורים קודם לכן, ב- 1928, משורר פאוליסטה בשם Oswald de Andrade הגה מניפסט אומנותי-חברתי בשם Manifesto Antropofagico (כותרת משנית: Cannibalistic Manifesto , המניפסט הקניבלי) שבו היו שני אלמנטים מרכזיים אשר השפיעו רבות על ז'ילברטו ז'יל וקאיטנו ולוזו. האחד דיבר על Melting Pot אומנותי שלתוכו ניתן לצקת הכל ולהוציא ממנו משהו חדש ובלתי צפוי. האלמנט השני דיבר על כך שכל אומן באשר הוא צריך לנסות להשפיע ולשנות את הסביבה בה הוא נמצא, לטוב או לרע. ז'יל וקאיטנו נשבו בתיאוריה הזו (במיוחד בקטע של "לטוב") והיא שימשה נר לרגליהם. קאיטנו לא הסתפק בסמבה וכדורגל, הוא רצה הרבה יותר. פעם הוא אמר ש: She loves you yeh, yeh, yeh זה טקסט נחמד, אבל זה לא בשבילו. הוא היה בראש ובראשונה משורר ורק אח"כ מוסיקאי, הוא ידע שזהו הזמן וזה המקום לנצל את הפופולריות הגואה של המוסיקה שהוא וחבריו יצרו ולנצל את יכולת הכתיבה המופלאה שלו על מנת להפיץ מסרים חברתיים ופוליטיים, הוא רצה להוציא לאור תקליטים שיציתו את האש. ז'ילברטו ז'יל לא כל כך הסכים איתו, הוא טען שעומס יתר של תכנים פוליטיים במוסיקה של החברים בקבוצה ירחיק מהם את ציבור המאזינים, האחרים נטו לדעתו של ז'יל וגם קאיטנו בסופו של דבר קיבל אותה, כך שבתקליטיהם הם יצרו מיקס של נושאים סטנדרטיים ומחאה. המחאה התחילה באופן מרומז ועם הזמן הפכה ליותר ויותר גלויה, ושלא תחשבו ששאר החברים עמדו בצד, גם להם היה מה לאמר והם שרו/צעקו את זה. אבל באותם ימים זה לא הלך חלק. קאיטנו וז'יל שילמו את המחיר, בשנת 11968 הם נידונו לחצי שנת מאסר על "חתרנות". הם "ישבו" חודשיים ובלחץ הקהל הם שוחררו למעצר בית ליתר התקופה, אבל הם לא הפסיקו לכתוב כך שהשלטונות הגלו את שניהם. גם בלונדון השניים לא קפאו על השמרים, הם המשיכו לכתוב ולהעביר את החומר לחבריהם בברזיל, שכמובן הקליטו והפיצו את השירים. כעבור שנתיים ז'ילברטו ז'יל קיבל אישור לחזור וב- 1972 גם קאיטנו חזר, והם היו פופולריים יותר מתמיד. מחוץ לברזיל מתייחסים בעיקר למהפכה המוסיקלית של תנועת הטרופיקליה ואילו בברזיל, "דור וודסטוק" הברזילאי מחשיב בראש ובראשונה את מהפיכת התוכן שהתנועה הובילה. בפרק הבא: המהפכה המוסיקלית. נהניתם – תגיבו. לא נהניתם – תגיבו בפורום השכן R
בשנות החמישים נשלטה היבשת הלטינית בידי תאגידים מארה"ב שחמסו את אוצרות הטבע וניצלו באופן ציני את כוח העבודה הזול. התאגידים דאגו "לשמן" טוב-טוב את הרודנים המקומיים ולסייע להם לשמור על שלטונם. הפיקחים שברודנים השתמשו בכספים להשגת "שקט תעשייתי" במדינותיהם באמצעות אספקת "לחם ושעשועים" להמונים (מי אמר אויטה?) וחלקם גם דאגו גם לשיפור התשתיות, החינוך והכלכלה. גם מדינות אירופה לא טמנו ידן בצלחת. בשנות השישים הצטרפו צרפת וגרמניה למנצלים, כך שלא מעט מה"נס הכלכלי" של אירופה הושג על גבם הדואב של תושבי אמריקה הלטינית. כשברקע המאבק הבין-גושי, מה הפלא שבסוף שנות החמישים החל גל מרקסיסטי לשטוף את מרכז ודרום אמריקה. ההפיכה בקובה הדליקה הרבה אורות אדומים בטקסס, ניו יורק וושינגטון, שם הוצגו ההערכות בדבר התעצמות "השד הקומוניסטי" ואי היכולת של הרודנים המקומיים לעמוד בפני השתלטות הקומוניזם על מדינותיהם. ג'ון קנדי נתן ל-CIA אור ירוק ואלו בשיטותיהם הידועות איתרו קצינים "נאמנים" וסייעו להם לבצע הפיכות צבאיות, כך שאת מקום הרודנים המושחתים תפסו חונטות של קצינים לא פחות מושחתים אבל הרבה יותר אכזריים. הנודעים ביותר לשמצה היו שלטון הגנרלים בארגנטינה (בעיקר בשנות השבעים) ושלטון הדמים של פינושה בצ'ילה, באותן שנים. אפקט הדומינו שנוצר לא פסח על ברזיל. ב-1964 הייתה שם הפיכה צבאית (השלטון הצבאי נמשך עד 1984) . לשלטון הצבאי בברזיל כמעט ולא קמה התנגדות, היה לגנרלים להם מעט שכל והרבה מזל. למזל היו שתי פנים, האחת הייתה האופי הנינוח יחסית של הברזילאים שסולדים באופן מסורתי מפוליטיקה (אולי זו גם הסיבה לכך שבברזיל לא קמו תנועות התקוממות וגרילה ושפעילות המחאה הייתה מינורית למדי). הפנים השניות היו בדמות ילד בן פחות מ- 18 עם שם ארוך משהו, שכמנהג הברזילאים קוצר לכינוי בן שתי הברות: "פלה". ב- 1958 הילד הזה הוליך את ברזיל לזכייה הראשונה בגביע העולם בכדורגל, כעבור 4 שנים בשטוקהולם הוליך גארינצ'ה עקום הרגלים את ברזיל לזכייה השניה (פלה היה פצוע) וב- 1970 הנבחרת הטובה בכל הזמנים הביאה את הגביע השלישי לברזיל. בין 1958 ל- 1970 שוחק בברזיל הכדורגל הטוב בתבל, יותר מכך, הכדורגל היה דת והשלטון השתמש בדת הזו על מנת "להרדים" את האוכלוסייה. אם מוסיפים לכך את הסם של פברואר, הקרנבל, הרי שהשילוב של כדורגל וסמבה יצר במדינה תרדמת חברתית-פוליטית. את הציבור הרחב עניינה הרבה פחות היעדר הדמוקרטיה או השחיתות של השלטון והרבה יותר המשחק הקובע בין קורינתיאס לסנטוס (קבוצתו של פלה) או מי ניצח בתחרות בתי הספר לסמבה Grupo A : Portela או Beija-Flor (אני אישית בעד Villa Isabel מנצחת 1988). ואז בתוך השקט והשלווה המדומים האלו היה יתוש אחד שהסתובב סחור סחור מסביב לראש של השלטון הצבאי, מטריד, עוקץ ולא נותן "להעביר אותה" במנוחה. היתוש הזה היה קבוצה של אומנים מבאהיה (זמרים, נגנים, קולנוענים, ציירים, פסלים, סופרים ומחזאים) שקראו לעצמם תנועת הטרופיקליה (או טרופיקליסימו) וניצלו את הפופולריות שלהם על מנת להפיץ מסרים "חתרניים" בעד דמוקרטיה וחופש אישי, נגד סתימת הפיות והשתקת העיתונות ונגד השחיתות הגואה שאכלה כל חלקה טובה בברזיל. התקליטים של חברי התנועה עברו מיד ליד, בעיקר באוניברסיטאות, ויצקו שמן על המדורה שהשלטון רצה כל כך לכבות. ארבעה עשורים קודם לכן, ב- 1928, משורר פאוליסטה בשם Oswald de Andrade הגה מניפסט אומנותי-חברתי בשם Manifesto Antropofagico (כותרת משנית: Cannibalistic Manifesto , המניפסט הקניבלי) שבו היו שני אלמנטים מרכזיים אשר השפיעו רבות על ז'ילברטו ז'יל וקאיטנו ולוזו. האחד דיבר על Melting Pot אומנותי שלתוכו ניתן לצקת הכל ולהוציא ממנו משהו חדש ובלתי צפוי. האלמנט השני דיבר על כך שכל אומן באשר הוא צריך לנסות להשפיע ולשנות את הסביבה בה הוא נמצא, לטוב או לרע. ז'יל וקאיטנו נשבו בתיאוריה הזו (במיוחד בקטע של "לטוב") והיא שימשה נר לרגליהם. קאיטנו לא הסתפק בסמבה וכדורגל, הוא רצה הרבה יותר. פעם הוא אמר ש: She loves you yeh, yeh, yeh זה טקסט נחמד, אבל זה לא בשבילו. הוא היה בראש ובראשונה משורר ורק אח"כ מוסיקאי, הוא ידע שזהו הזמן וזה המקום לנצל את הפופולריות הגואה של המוסיקה שהוא וחבריו יצרו ולנצל את יכולת הכתיבה המופלאה שלו על מנת להפיץ מסרים חברתיים ופוליטיים, הוא רצה להוציא לאור תקליטים שיציתו את האש. ז'ילברטו ז'יל לא כל כך הסכים איתו, הוא טען שעומס יתר של תכנים פוליטיים במוסיקה של החברים בקבוצה ירחיק מהם את ציבור המאזינים, האחרים נטו לדעתו של ז'יל וגם קאיטנו בסופו של דבר קיבל אותה, כך שבתקליטיהם הם יצרו מיקס של נושאים סטנדרטיים ומחאה. המחאה התחילה באופן מרומז ועם הזמן הפכה ליותר ויותר גלויה, ושלא תחשבו ששאר החברים עמדו בצד, גם להם היה מה לאמר והם שרו/צעקו את זה. אבל באותם ימים זה לא הלך חלק. קאיטנו וז'יל שילמו את המחיר, בשנת 11968 הם נידונו לחצי שנת מאסר על "חתרנות". הם "ישבו" חודשיים ובלחץ הקהל הם שוחררו למעצר בית ליתר התקופה, אבל הם לא הפסיקו לכתוב כך שהשלטונות הגלו את שניהם. גם בלונדון השניים לא קפאו על השמרים, הם המשיכו לכתוב ולהעביר את החומר לחבריהם בברזיל, שכמובן הקליטו והפיצו את השירים. כעבור שנתיים ז'ילברטו ז'יל קיבל אישור לחזור וב- 1972 גם קאיטנו חזר, והם היו פופולריים יותר מתמיד. מחוץ לברזיל מתייחסים בעיקר למהפכה המוסיקלית של תנועת הטרופיקליה ואילו בברזיל, "דור וודסטוק" הברזילאי מחשיב בראש ובראשונה את מהפיכת התוכן שהתנועה הובילה. בפרק הבא: המהפכה המוסיקלית. נהניתם – תגיבו. לא נהניתם – תגיבו בפורום השכן R
עידו עזריה
New member
יש שיר שקיטנו כתב שמדבר...
על געגועים לבאייה בזמן הגלות שלו באנגליה. שיר מדהים אם אני לא טועה קוראים לשיר quero voltar para bahia בתרגום 'אני רוצה לחזור לבאייה' הנה המילים אני אתרגם את מה שבפורטוגזית (ואני מצטער מראש על התרגום העילג) I don't want to stay here I want to go back to Bahia I don't want to stay here I want to go back to Bahia. אני הולך בבדידות, מי שמסתכל עלי, לא רואה אותי. הגיטרה שלי שקטה, אפילו אני לא יודע מדוע. פתאום נהיה קר, אני לא באתי לכאן כדי להיות מאושר, איפה השמש הזוהרת שלי, איפה הדברים של ארצי. I don't want to stay here I want to go back to Bahia דרך הלווין אני שולח, חדשות שלי אל העיתון. (פסקים) נשיקות אל אהובתי, היא מתגעגעת וחושבת עלי, אני לא רוצה להיות כאן אני רוצה לחזור לבאייה אני לא רוצה להיות כאן אני רוצה לחזור לבאייה. אין ספק שפורטגזית היא השפה הכי יפה העולם
Eu quero é voltar lá pra Bahia גם אני רוצה חזרה לבאייה
על געגועים לבאייה בזמן הגלות שלו באנגליה. שיר מדהים אם אני לא טועה קוראים לשיר quero voltar para bahia בתרגום 'אני רוצה לחזור לבאייה' הנה המילים אני אתרגם את מה שבפורטוגזית (ואני מצטער מראש על התרגום העילג) I don't want to stay here I want to go back to Bahia I don't want to stay here I want to go back to Bahia. אני הולך בבדידות, מי שמסתכל עלי, לא רואה אותי. הגיטרה שלי שקטה, אפילו אני לא יודע מדוע. פתאום נהיה קר, אני לא באתי לכאן כדי להיות מאושר, איפה השמש הזוהרת שלי, איפה הדברים של ארצי. I don't want to stay here I want to go back to Bahia דרך הלווין אני שולח, חדשות שלי אל העיתון. (פסקים) נשיקות אל אהובתי, היא מתגעגעת וחושבת עלי, אני לא רוצה להיות כאן אני רוצה לחזור לבאייה אני לא רוצה להיות כאן אני רוצה לחזור לבאייה. אין ספק שפורטגזית היא השפה הכי יפה העולם
עידו עזריה
New member
אני תמיד שוכח לכתוב משהו גררר
Pasquim פסקים היה עיתון מוסיקה מחתרתי בברזיל. יום אחד אני ארחיב על אמני באייה אם לא יקדים אותי רונומאלי
אבא שלי שבא מסלבדור באייה (באינו אמתי) למד בתיכון אם קיטאנו ולסו ומרייה בטניה (אחותו של) הייתה ועודנה חברה טובה של דודתי (היא עזרה לה בשיעורי הבית) אבא סיפר לי 'שמסיבות כיתה' הלהקה שניגנה הייתה של קיטאנו (איזה כיף)
Pasquim פסקים היה עיתון מוסיקה מחתרתי בברזיל. יום אחד אני ארחיב על אמני באייה אם לא יקדים אותי רונומאלי
עידו עזריה
New member
אני רואה שהתחביר שלי לא משהו....
בשעות האלה
בשעות האלה
MerryRecords
New member
מאמר מצויין!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.