על פסייח, טרופיקליה ומה שבינהם

[Rondomali]

../images/Emo20.gif על פסייח, טרופיקליה ומה שבינהם

 

[Rondomali]

../images/Emo20.gif פרק א' – על מה שבינהם

ב-1967 עלה קאיטנו ולוזו על הבמה של Brazil's TV Record Musical Festival , מלווה ע"י להקת ביט (Os Beat Boys) וביצע את ה"להיט" מתוך אלבום הבכורה הפסיכדלי שלו: Alegria Alegria התגובה של הקהל היתה בוז ארוך. אחריו עלה על הבמה חברו ז'ילברטו ז'יל, שביצע את השיר Domingo No Parque אשר שילב רוק עם מוסיקה מקורית ברזילאית. ז'ילברטו זכה לתשואות רמות. לאחר סיום הפסטיבל השניים הטמיעו את התובנות שרכשו, כינסו את חבריהם והגדירו ביחד את המניפסט של תנועה מוסיקלית-חברתית חדשה: תנועת הטרופיקליה . אגב: השיר Alegria, Alegria (שמחה, שמחה) הפך להיות המנון הפסייח הברזילאי. אבל זה התחיל כמה שנים קודם לכן. רסיסי הפצצה המוסיקלית שהתפוצצה בליברפול היגיעו עד ברזיל והביאו לצמיחתם של שני סגנונות מוסיקליים שונים-דומים, כמו שני תאומים שנולדו מאותה רחם אבל שונים בתכלית: הפסייח הברזילאי והטרופיקליה או בשמה האחר: (Tropicalismo ). הפסייח הברזילאי היה קצר ימים וכמעט לא היגיע לתודעה של הציבור הרחב. במאמרו המצוין של יואל הוא טוען כי רק כ-1000 ישראלים מודעים לקיומם של הצ'רצ'ילים. בברזיל, מדינה של למעלה מ-130 מיליון תושבים רק כמה אלפים מודעים לקיומה של מוסיקת הפסייח הברזילאית. הטרופיקליה, לעומת זאת, התחילה גם היא בשוליים, אבל הפכה להיות הזרם המוסיקלי הדומיננטי והמרכזי בברזיל MPB - Musica Popular Brasileira ולמה? שני הזרמים הושפעו מהרוק-ביט הבריטי והפסיכדליה של החוף המערבי, בשני הזרמים היו מעורבים הרבה אנשים טובים ומוכשרים. אבל היו כמה הבדלים מהותים בין הפסייח הברזילאי לטרופיקליה: 1. מקור הצמיחה: הטרופיקליה צמחה מתוך השכבות העממיות, בעיקר בעיר המיסטית סלבדור שבמדינת באהיה (בדומה לארה"ב גם ברזיל מחולקת למדינות) משם עברה לסאו-פאולו, לריו דה ז'נירו וליתר המדינות. הפסייח צמח בעיקר בבתי הספר התיכוניים בסאו-פאולו ובערי התעשיה בדרום (שם מרוכזים ה"אירופאים"), בקרב אלו שיכלו להרשות לעצמם לרכוש תקליטים מיובאים וכלי נגינה טובים (בתקופה שמשכורת ממוצעת היתה 40-30 דולר לחודש). הלהקות והקהל של הפסייח היו צעירים שבאו משכבות האוכלוסיה המבוססות יחסית, אבל גם המצומצמות מאד. ד"א: הפסייח לא היה לבד בסרט הזה, לגורל דומה זכו גם זרמים מוסיקליים אחרים שהיו פופולריים ברחבי העולם: הרוק המתקדם הברזילאי בשנות השבעים, הPאנק הברזילאי ב-79-80, והמטאל הברזילאי באמצע שנות השמונים. כל אלו היו נחלתם של אותה שכבה חברתית-כלכלית. המפנה היגיע באמצע שנות השמונים כשרשת Globo TV השיקה ערוץ מוסיקה ובהמשך היה גם MTV ברזיל. התוצאה הייתה שהסגנונות המוסיקליים "הבאים בתור" הגראנג', האלקטרוניקה וההיפ-הופ היגיעו לשכבות אוכלוסיה רחבות יותר (גם השיפור במצב הכלכלי תרם לכך). 2. מקורות והשפעות: להקות הפסייח הברזילאיות אימצו את המוסיקה של לונדון וסן פרנסיסקו, לעיתים התאימו לה מילים בפוטוגזית, לעיתים שרו באנגלית. ברובה זו היתה מוסיקה חקיינית שלא אמרה הרבה לקהל הברזילאי הרחב שאך-זה אימץ את הבוסה נובה (בתרגום מילולי: גל חדש). כפי שניתן להבין מהתקרית של קאיטנו, המייסדים של הטרופיקליה הבינו שהמפתח להצלחת הסגנון הוא בשילוב של זרמי המוסיקה המסורתיים והבוסה נובה עם הרוק והפסיכדליה (ועל כך בפרק ג'). 3. התכנים: בפסייח הברזילאי לתכנים לא הייתה כמעט משמעות, בדומה לפסייח הבריטי רוב ההרכבים לא ניסו להעביר מסרים מעבר לשבלונה הרגילה. היוצאים מהכלל היו Modulo 1000 (הלהקה!). בטרופיקליה לתכנים היתה חשיבות מרובה. בתקופה של השתלטות החונטה הצבאית ואימפריאליזם כלכלי ארה"בי היוצרים השתמשו במוסיקה ככלי להעברת מסרים חברתיים ופוליטים (מרומזים יותר או פחות). יוצרים אלו סבלו בין היתר מהטרדות של המשטר ויש כאלו, כמו קאיטנו וז'ילברטו ז'יל, שהוגלו מברזיל. לסיום הפרק הראשון קצת על סלבדור-באהיה, העיר הקסומה והמיסטית שבה התחילה תנועת הטרופיקליה: סלבדור, בירת מדינת באהיה, שוכנת על חוף האוקיאנוס האטלנטי, בערך באמצע הדרך בין רסיפי, בירת פרנמבוקו (העיר החשובה בצפון) לבין ריו דה-ז'נירו מדרום לבאהיה. בעברה הרחוק המקום היה כפר דייגים שפרנסיו (דאז) התאפיינו בסובלנות לעבדים השחורים שברחו ממטעי הסוכר והקפה, גם כתוצאה מכך סלבדור היא העיר ה"שחורה" ביותר בברזיל, יש בה שילוב מיסטי בין קתוליות אדוקה (בפלהורינו נמצאות הכנסיות היפות ביותר בברזיל ובכלל) לבין המורשת הפאגאנית שהביאו איתם העבדים. זה לצד זה חיים הכמרים הקתוליים בכנסיות ובמנזרים ו"כוהנות" המקומבה בפרברי העוני. טקסי המקומבה (הגירסיה הברזילאית האפלה יותר של המאגיה השחורה) הם דבר מדהים, "לבן" שנוכח ב"טקס" כזה לא ישכח אותו לעולם, אם כי פיו יהיה חתום לעד (רמז: כותב שורות אלו). יש גם מקומבה "לבנה", חוקית יותר. מי שמגיע לברזיל מספר שבועות לפני הקרנבל חייב להגיע לסלבדור לראות את הילולת ה"הימנז'ה". זה היום שבו מוגשות מינחות הפרחים לאלת הים. מאות באיאנות (נשים שחורות בשמלות רחבות לבנות) משליכות טונות של פרחים לים, אח"כ כל אחד יכול להשליך ולהביע משאלה. בהמשך החוף והגלים מכוסים במעין "מרבד" של פרחים, מראה מדהים. ויש כמובן גם את מבחן האומץ: צריך לאכול שם שין-שין דה גליניה - תרנגולת מטוגנת באוליו (שמן) די דנדה (פעמיים סגול), לאלו בעלי קיבה חזקה זה טעים שיגעון. לא סתם ז'ורז'ה אמאדו וחבריו הסופרים כתבו כל כך הרבה ספרים וסיפורים שהרקע להם הוא סלבדור ותושביה. R

 

[Rondomali]

ב'– על סמבה, כדורגל ויתוש טורדני

בשנות החמישים נשלטה היבשת הלטינית בידי תאגידים מארה"ב שחמסו את אוצרות הטבע וניצלו באופן ציני את כוח העבודה הזול. התאגידים דאגו "לשמן" טוב-טוב את הרודנים המקומיים ולסייע להם לשמור על שלטונם. הפיקחים שברודנים השתמשו בכספים להשגת "שקט תעשייתי" במדינותיהם באמצעות אספקת "לחם ושעשועים" להמונים (מי אמר אויטה?) וחלקם גם דאגו גם לשיפור התשתיות, החינוך והכלכלה. גם מדינות אירופה לא טמנו ידן בצלחת. בשנות השישים הצטרפו צרפת וגרמניה למנצלים, כך שלא מעט מה"נס הכלכלי" של אירופה הושג על גבם הדואב של תושבי אמריקה הלטינית. כשברקע המאבק הבין-גושי, מה הפלא שבסוף שנות החמישים החל גל מרקסיסטי לשטוף את מרכז ודרום אמריקה. ההפיכה בקובה הדליקה הרבה אורות אדומים בטקסס, ניו יורק וושינגטון, שם הוצגו ההערכות בדבר התעצמות "השד הקומוניסטי" ואי היכולת של הרודנים המקומיים לעמוד בפני השתלטות הקומוניזם על מדינותיהם. ג'ון קנדי נתן ל-CIA אור ירוק ואלו בשיטותיהם הידועות איתרו קצינים "נאמנים" וסייעו להם לבצע הפיכות צבאיות, כך שאת מקום הרודנים המושחתים תפסו חונטות של קצינים לא פחות מושחתים אבל הרבה יותר אכזריים. הנודעים ביותר לשמצה היו שלטון הגנרלים בארגנטינה (בעיקר בשנות השבעים) ושלטון הדמים של פינושה בצ'ילה, באותן שנים. אפקט הדומינו שנוצר לא פסח על ברזיל. ב-1964 הייתה שם הפיכה צבאית (השלטון הצבאי נמשך עד 1984) . לשלטון הצבאי בברזיל כמעט ולא קמה התנגדות, היה לגנרלים להם מעט שכל והרבה מזל. למזל היו שתי פנים, האחת הייתה האופי הנינוח יחסית של הברזילאים שסולדים באופן מסורתי מפוליטיקה (אולי זו גם הסיבה לכך שבברזיל לא קמו תנועות התקוממות וגרילה ושפעילות המחאה הייתה מינורית למדי). הפנים השניות היו בדמות ילד בן פחות מ- 18 עם שם ארוך משהו, שכמנהג הברזילאים קוצר לכינוי בן שתי הברות: "פלה". ב- 1958 הילד הזה הוליך את ברזיל לזכייה הראשונה בגביע העולם בכדורגל, כעבור 4 שנים בשטוקהולם הוליך גארינצ'ה עקום הרגלים את ברזיל לזכייה השניה (פלה היה פצוע) וב- 1970 הנבחרת הטובה בכל הזמנים הביאה את הגביע השלישי לברזיל. בין 1958 ל- 1970 שוחק בברזיל הכדורגל הטוב בתבל, יותר מכך, הכדורגל היה דת והשלטון השתמש בדת הזו על מנת "להרדים" את האוכלוסייה. אם מוסיפים לכך את הסם של פברואר, הקרנבל, הרי שהשילוב של כדורגל וסמבה יצר במדינה תרדמת חברתית-פוליטית. את הציבור הרחב עניינה הרבה פחות היעדר הדמוקרטיה או השחיתות של השלטון והרבה יותר המשחק הקובע בין קורינתיאס לסנטוס (קבוצתו של פלה) או מי ניצח בתחרות בתי הספר לסמבה Grupo A : האם Portela או Beija-Flor (אני אישית בעד Villa Isabel). ואז בתוך השקט והשלווה המדומים האלו היה יתוש אחד שהסתובב סחור סחור מסביב לראש של השלטון הצבאי, מטריד, עוקץ ולא נותן "להעביר אותה" במנוחה. היתוש הזה היה קבוצה של אומנים מבאהיה (זמרים, נגנים, קולנוענים, ציירים, פסלים, סופרים ומחזאים) שקראו לעצמם תנועת הטרופיקליה (או טרופיקליסימו) וניצלו את הפופולריות שלהם על מנת להפיץ מסרים "חתרניים" בעד דמוקרטיה וחופש אישי, נגד סתימת הפיות והשתקת העיתונות ונגד השחיתות הגואה שאכלה כל חלקה טובה בברזיל. התקליטים של חברי התנועה עברו מיד ליד, בעיקר באוניברסיטאות, ויצקו שמן על המדורה שהשלטון רצה כל כך לכבות. ארבעה עשורים קודם לכן, ב- 1928, משורר פאוליסטה בשם Oswald de Andrade הגה מניפסט אומנותי-חברתי בשם Manifesto Antropofagico (כותרת משנית: Cannibalistic Manifesto , המניפסט הקניבלי) שבו היו שני אלמנטים מרכזיים אשר השפיעו רבות על ז'ילברטו ז'יל וקאיטנו ולוזו. האחד דיבר על Melting Pot אומנותי שלתוכו ניתן לצקת הכל ולהוציא ממנו משהו חדש ובלתי צפוי. האלמנט השני דיבר על כך שכל אומן באשר הוא צריך לנסות להשפיע ולשנות את הסביבה בה הוא נמצא, לטוב או לרע. ז'יל וקאיטנו נשבו בתיאוריה הזו (במיוחד בקטע של "לטוב") והיא שימשה נר לרגליהם. קאיטנו לא הסתפק בסמבה וכדורגל, הוא רצה הרבה יותר. פעם הוא אמר ש: She loves you yeh, yeh, yeh זה טקסט נחמד, אבל זה לא בשבילו. הוא היה בראש ובראשונה משורר ורק אח"כ מוסיקאי, הוא ידע שזהו הזמן וזה המקום לנצל את הפופולריות הגואה של המוסיקה שהוא וחבריו יצרו ולנצל את יכולת הכתיבה המופלאה שלו על מנת להפיץ מסרים חברתיים ופוליטיים, הוא רצה להוציא לאור תקליטים שיציתו את האש. ז'ילברטו ז'יל לא כל כך הסכים איתו, הוא טען שעומס יתר של תכנים פוליטיים במוסיקה של החברים בקבוצה ירחיק מהם את ציבור המאזינים, האחרים נטו לדעתו של ז'יל וגם קאיטנו בסופו של דבר קיבל אותה, כך שבתקליטיהם הם יצרו מיקס של נושאים סטנדרטיים ומחאה. המחאה התחילה באופן מרומז ועם הזמן הפכה ליותר ויותר גלויה, ושלא תחשבו ששאר החברים עמדו בצד, גם להם היה מה לאמר והם שרו/צעקו את זה. אבל באותם ימים זה לא הלך חלק. קאיטנו וז'יל שילמו את המחיר, בשנת 11968 הם נידונו לחצי שנת מאסר על "חתרנות". הם "ישבו" חודשיים ובלחץ הקהל הם שוחררו למעצר בית ליתר התקופה, אבל הם לא הפסיקו לכתוב כך שהשלטונות הגלו את שניהם. גם בלונדון השניים לא קפאו על השמרים, הם המשיכו לכתוב ולהעביר את החומר לחבריהם בברזיל, שכמובן הקליטו והפיצו את השירים. כעבור שנתיים ז'ילברטו ז'יל קיבל אישור לחזור וב- 1972 גם קאיטנו חזר, והם היו פופולריים יותר מתמיד. מחוץ לברזיל מתייחסים בעיקר למהפכה המוסיקלית של תנועת הטרופיקליה ואילו בברזיל, "דור וודסטוק" הברזילאי מחשיב בראש ובראשונה את מהפיכת התוכן שהתנועה הובילה.

 

[Rondomali]

ג' – על מהפיכת הטרופיקליה 67-70

בשנות השישים ריו דה-ז'נירו הייתה בירת הסמבה, במועדונים האפלוליים של סאו-פאולו ניגנו את הבלוז הברזילאי, ה-Chorinho או ה-Choro (מבטאים שוריניו/שורו, בתרגום חופשי: שורו=בכי ... וכמה שאני מתגעגע לזה), ברסיפי ובצפון רקדו את ה-Frevo ושמעו Forro (מבטאים: פו-הו, עם חולם), ברוב תחנות הרדיו והטלוויזיה שידרו בוסה נובה. בבאהיה, הממוקמת בין כל הנ"ל, שאבו הכל מהכל: סמבה, בוסה נובה, פו-הו ומקצבים אפריקאיים שאיפיינו את הפולק המקומי. מה מתאים יותר מזה לצמיחת סגנון מוסיקלי חדש? ב-1942 נולדו במדינת באהיה שניים שבבוא היום יהיו האבא והאמא של הטרופיקליה: ז'ילברטו ז'יל וקאיטנו ולוזו. שניהם נולדו למשפחות מוסיקליות (קאיטנו הוא אחיה הקטן של מריה בתניה, מהגדולות שבזמרות ברזיל), שניהם למדו מוסיקה ונגינה ושניהם ספגו השפעות דומות בצעירותם: צ'אק ברי, מיילס דיויס, ז'ואאו ז'ילברטו ולואיס גונזאגה (או במילים אחרות: רוק'נ'רול, קול ג'אז, בוסה נובה ופולק ברזילאי). מאוחר יותר גם עליהם נחתו כרעם ביום בהיר התקליטונים הראשונים של הביטלס ושאר להקות הביט מליברפול ולונדון. ז'ילברטו ז'יל הקים את ההרכב הראשון שלו כבר בסוף שנות החמישים, Os Desafinados , הוא היה גיטריסט מבוקש בהקלטות של אחרים וגם מלחין מוכשר שבתחילת שנות השישים התפרנס מכתיבת ג'ינגלים לפרסומות ברדיו ובטלויזיה. ב- 1964 הוזמן ז'ילברטו להופיע בתוכנית פולק ובוסה נובה בשם Nos Por Exemp, המנהל המוסיקלי של התוכנית הזו היה קאיטנו ולוזו. המסלול המוסיקלי של קאיטנו היה חלק יותר, את הדרך סללה לו אחותו מריה בתניה (Maria Bethania), שגילתה את הפוטנציאל האדיר הטמון באחיה. כבר בגיל 20 קאיטנו הגיע לרדיו ולטלויזיה בבאהיה בתור כותב, מבצע ומנהל מוסיקלי. כשקיבל לידיו את תפקיד המנהל המוסיקלי של התוכנית Nos Por Exempo הוא מיהר והזמין אליה את הגיטריסט המוכשר ז'ילברטו ז'יל (ואפשר להגיד שזו הייתה נקודת ההתחלה). מאוחר יותר הוא הזמין לתוכנית עוד זמרת צעירה שהכיר: גל קוסטה. החברות בין קאיטנו וז'יל התהדקה ובשנת 1965 הם עברו לסאו-פאולו שם נחשפו למוסיקאים וסגנונות מוסיקליים נוספים, לאומנות ולקולנוע (הם היו מעריצים נלהבים של הקולנוע החדש הצרפתי, במיוחד של סרטי ז'אן-לוק גודאר). בסוף אותה שנה קאיטנו עבר לריו דה-ז'נירו בעקבות אחותו שהשיגה לו חוזה בחברת תקליטים. לקאיטנו היו הרבה רעיונות אותם ציפה לממש בתקליט אבל חברת התקליטים לחצה עליו להוציא תקליט בוסה-נובה. הוא גייס את ידידתו מבאהיה גל קוסטה ויחד הם עשו תקליט נחמד, לא יותר, בשם Domingo תחת השם Gal e Caetano . בינתיים בסאו-פאולו ז'ילברטו ז'יל התוודע לסצינה המקומית של להקות הביט, הוא גם יצר קשר עם שני סטודנטים פרועים, האחים בפטיסטה, שהיו צרכנים אובססיביים של תקליטוני ביט מלונדון, קליפורניה וטקסס. גם קאיטנו לא קפא על השמרים, אם עד אז הוא האזין לביטלס, לדילן ולביץ' בויז, בעת העבודה על התקליט עם גל קוסטה הוא נחשף לאסיד-פולק של החוף המערבי ולניצני הפסייח מלונדון. הוא לא אהב את ההגבלות שהטילה עליו חברת התקליטים ולמרות ההצלחה היחסית של התקליט שלו עם גל הוא החליט לעבור לחברת פיליפס שאיפשרה לו חופש אומנותי. כך הוא יכל ליצור את התקליט הראשון שהוא הרגיש שהוא ממש שלו. התקליט של קאיטנו, שנקרא "קאיטנו ולוזו" (ותמונתו מופיעה בפרק ב'), הכיל מוסיקה פסיכדלית עם רוטב בוסה נובה מתובל בפולק ועם טקסטים מליגה אחרת, אבל בעיקר זה היה תקליט פסייח מצוין. בהתחלה התקליט נחל הצלחה בקרב הקהילה האומנותית, הסטודנטים וקהל צעיר שהיה שומע רוק מבריטניה וארה"ב. לאחר שתנועת הטרופיקליה צברה תאוצה ופופולריות הוא הפך לנחלת הכלל. קאיטנו וז'יל נפגשו שוב בפסטיבל של 1967 (ראה בפתיח לפרק א'). באותו פסטיבל זכה אדו לובו, ז'יל דורג במקום השני וקאיטנו ברביעי, אבל זה היה פחות חשוב, הדבר שבעיקר הטריד אותם היו התגובות של הקהל. בפגישה שהם ארגנו לאחר הפסטיבל השתתפו קאיטנו ולוזו, ז'ילברטו ז'יל, המנצח הקלאסי Julio Modaglia , גל קוסטה, טום זי (Tom Ze) ואחרים. הם החליטו לאמץ חלק מהרעיונות שהופיעו במניפסט הקניבלי מ-1928 (ראה פרק ב') וליצור מניפסט רעיוני לתנועה חדשה: הטרופיקליה. את השם הם לקחו מיצירת אומנות של Helio Oiticica משנת 67. המניפסט הרעיוני קבע: 1. כל שילוב מוסיקלי ויצירתי הולך: אפשר לשלב רוק עם סמבה, פסיכדליה עם בוסה נובה, גיטרות חשמליות עם Berimbaus , פולק כפרי עם נויז אורבני, אומנות "גבוהה" עם קיטש וכן הלאה. 2. חייבת להיות אמירה באומנות. בתקליטים ובהופעות אפשר ליצור מיקס של טקסטים בנאליים עם מחאה, אבל לפחות בחלק מהשירים חייבת להיות אמירה חברתית-פוליטית. פריצתה של תנועת הטרופיקליה הביאה לפרץ יצירתי אדיר של חבריה בין השנים 1967 עד 1970, כולם יצרו והשתתפו בתקליטים של כולם, מעין "אורגיה מוסיקלית" אדירה. לקבוצה הצטרפו בין השאר: Nara Leao, Capinam, Torquato Neto & Os Mutantes וכן המעבד Rogerio Dupart . הבולט מבין התקליטים הרבים והטובים שהוציאו החברים בין השנים 1969-1967 היה האוסף "טרופיקליה" (Tropicalia: Ou Panis Et Circenses) שאותו הגה ז'ילברטו ז'יל. באוסף, ושתמונתו מפארת את פרק זה ושאותו עיבד רוג'ריו דופרט, השתתפו: ז'ילברטו, קאיטנו, גל קוסטה, נארה לאו, טום זי והמוטנטים. התקליט נחל הצלחה וחשף את התנועה והאומנים לאלו שעד כה לא נחשפו להם. זה היה אחד האלבומים האחרונים בו השתתפו ז'יל וקאיטנו בטרם הועלו על מטוס ללונדון עם כרטיסים בכיוון אחד. בלונדון השניים המשיכו להקליט וגם לכתוב עבור חבריהם (קאיטנו גם כתב עבור עיתון). החברים כללו את השירים של הצמד (ביחד ולחוד) בתוך שפע התקליטים שהוציאו באותה עת. אבל היעדרותם של שני מנהיגי התנועה התחילה להשפיע, במהלך 1970 הקבוצה החלה להתפרק והאומנים פנו כל אחד לדרכו, אם כי שיתופי הפעולה בינהם התקימו גם בשני העשורים הבאים. כשהקבוצה החלה להתפרק חבריה הסתכלו סביבם, הם ראו שהנה הם יושבים על פסגת המוסיקה בברזיל, משוליים הם הפכו להיות המרכז. עיתונות המוסיקה בברזיל המציאה מונח חדש:MPB – Musica Popular Brasileira . לזרם המוסיקלי ה"חדש" הזה שויכו אומנים פופולריים נוספים כגון: אליס רז'ינה (הגדולה מכולן!!!), מריה בתניה, ז'ורז'י בן, קלרה נונס ואחרים. הייתה אפילו להקה מצליחה בשם MPB-4 . אלבומים בולטים נוספים מתור הזהב: Gilberto Gil – S/T #1 (68); S/T #2 (69); S/T #3 (71); Expresso 2222 (72) - His Best! Caetano Veloso – S/T #1 (67) [Best Brasilian Psych]; S/T #2 (69); S/T #3 (71); Transa (72) Gal Costa – S/T #1 (68); S/T #2 (69); Legal (70) Tom Ze – Grande Liquidacao (68) Os Mutantes – S/T #1 (68); S/T #2 (69) Nara Leao – S/T (68); Dez Anos Depois (71) Maria Bethania – S/T #3 (69)

 

[Rondomali]

../images/Emo20.gif שמות האלבומים

ה

המכני שיבש את שמות האלבומים. אז הנה ניסיון נוסף: אלבומים בולטים נוספים מתור הזהב: Gilberto Gil – S/T #1 (68); S/T #2 (69); S/T #3 (71); Expresso 2222 (72) - His Best! Y Caetano Veloso – S/T #1 (67) [Best Brasilian Psych]; S/T #2 (69); S/T #3 (71); Transa (72) Y Gal Costa – S/T #1 (68); S/T #2 (69); Legal (70) Y Tom Ze – Grande Liquidacao (68) Y Os Mutantes – S/T #1 (68); S/T #2 (69) Y Nara Leao – S/T (68); Dez Anos Depois (71) Y Maria Bethania – S/T #3 (69) Y

 

[גדי שבת]

טרופיקליה והקשר הישראלי

מי הגיטריסט הישראלי הגדול בכל הזמנים? יהיו שיציינו את שלמה מזרחי, אחרים יאמרו שחיים רומנו או חים קריו, רבים משוכנעים שזהו יצחק קלפטר. אבל יתכן שבנסיבות מעט אחרות היה עולה שם נוסף בהקשר זה – Lanny Gordin. לני גורדין היה בנו של יהודי ממוצא רוסי שנולד בסין. בגיל צעיר עלה עם משפחתו לישראל. כשהיה בגיל 6 היגרה משפחתו לברזיל (יחד עם לני הקטן, כמובן). לני גדל והיה לגיטריסט הבולט ביותר בברזיל בסוף שנות השישים. היו שכינו אותו ג'ימי הנדריקס הברזילאי. הוא השתלב בסצנה הטרופיקלית וניגן באלבומים של גל קוסטה, קייטנו ולוזו וז'ילברטו ז'יל מאותה התקופה ומאוחר יותר גם עם ריטה לי (מ- os mutantes), אליס רג'ינה, ז'איר רודריגז ואחרים. באמצע שנות השבעים הוא נסע לאירופה ושם בעקבות טריפ רע של אל.אס.די. הוא איבד מעט את צלילות דעתו. לני גורדין כמעט שנשכח לגמרי. הוא חזר לברזיל בשנות השמונים וניסה לעשות קמבאק, אך ללא הצלחה ורק בשנות התשעים, בעקבות עניין מחודש ומתוקשר בטרופיקליה, הוא זכה לעדנה ולהערכה מחודשת. הוא גם חזר לעשות מוסיקה בברזיל. בקיצור – בנסיבות מעט שונות יתכן ולני גורדין היה גדל בישראל, אולי משתלב באחת מלהקות הקצב, אולי בלהקה צבאית, בוודאי היה מנגן באחד מאלבומיו של אריק איינשטיין והיה מן הסתם הופך לגיבור גיטרה מקומי. או שלא...

 

[Rondomali]

THE END

למי שמעוניין: מידע מקיף על תנועת הטרופיקליה נמצא באתר המצוין הזה (פורטוגזית ואנגלית), אם כי הזהירו אותי שעורכי האתר עישנו הרבה דברים טובים כשכתבו את מה שכתבו ... אם תרצו !!! וגם אם תנוח עלי המוזה, יהיו עוד 3 פרקים: על המוטנטים, על ה"הארד-קור" של הפסייח הברזילאי (עם דגש על Modulo Millennium & Som Imaginario וגם על אחרים) ועל תחיית הטרופיקליה. אבל לעת עתה - That’s All Falks Tam ta ram ta ram tam tam, ta ram tam tam tam Tam ta ram ta ram … Tam Tam R

 

[Jflyaway]

מר. R היקר...

יש לך את זה בגדול. חתיכת מחקר עשית. אני צריך לקרוא את הכל שוב. המון חומר לעיכול, והכל כל כך מעניין (והרבה חדש לי).

 

[גדי שבת]

../images/Emo45.gif רוצים עוד כמובן.

ובהזדמנות - בהקשר ל"ויכוח" בינינו בשרשור הקודם - תציץ באתר שציינת בעמוד הכרונולוגיה ותראה מה קרה בספטמבר 1968.

 

[modulo1000]

יופי של מאמר... עד היום רק הקשבתי

ל TROPICALIA עכשיו גילית לי עולם שלם של ה BACKGROUND לתופעה הכל כך מיוחדת של סצנת הפסייך בברזיל....תודה

 

[Jflyaway]

מיסטר R... רוצים ספיישל MUTANTES

קח את הזמן.. אבל שיהיה כזה דבר. ואם אפשר - תמונות של ריטה לי המתוקה- והרבה

 

[Rondomali]

ב-81 הייתי בהופעה של ריטה לי

היא הייתה פצצת אנרגיה על הבמה, עם רוברטו ולהקת רוק מלווה, היא היתה אז בקטע רוקי אדיר, גם נראתה עשר. אחרי 7 שנים, ב-88, ראתי אותה פעם נוספת - כאילו מישהי אחרת. כל מיני בלדות משמימות ופופ דביק. איכס. הדבר היחיד שעורר את עינייני היה שהיא היתה עם "פירו דנטל" (שעידו יסביר מה זה). ה-Bunda היתה מרשימה. זה הכל.

 

[Rondomali]

שלום גדי, יופי שהזכרת לי את "שמיים"

קראתי את הביקורת שלך על "שמים" בשרת וזה זרק אותי קרוב ל-30 שנה אחורה. נזכרתי בהופעה שלהם שראיתי כשהייתי בתיכון, אחת המוזרות שראיתי בארץ. הלכתי בגלל שאלו היו הפלטינה מינוס רומן קונצמן וגם בגלל שהכניסו אותי בחינם. דני ליטאני היה בטריפ רע באותו ערב, הוא שכח והתבלבל במילים עד שבשיר השני או השלישי הזמרת לקחה את ההובלה. לקראת הסוף הוציאו עובדי הבמה את ליטני עם בוווווווווו ארוך של הקהל. הקטעים האינסטרומנטלים היו מצוינים. תודה שהזכרת לי והויכוח?, עזוב, בשביל זה יש מסרים. R

 

[zooly]

תודה רבה

הסלף טייטלד של ולוזו, אתה אומר?

 

[Rondomali]

כן, התקליט מהתמונה בפרק ב', וגם...

כל היתר. למעט טום זי, כשחזרתי מברזיל הבאתי איתי את כל התקליטים שציינתי. הנאה מובטחת. ואם יש מישהו שיכול לתרגם, תהנה עוד יותר. ותשובה נוספת: כן, למה ששאלת לפני כמה ימים. R

 

[melancholy man]

על פסייח טרופיקלה ומה

שמקשר בינהם נדמה לך שתתחמק מלכתוב המשכים???