../images/Emo20.gif
עירומה, רועדת. הקור מלטף את כתפיי, שולח צמרמורות לכל אורך גבי, חודר אליי. כזו אני למולך. טהורה. נזכרת בכל הדברים שלימדת אותי בזמן כה קצר, ואני, איני מכירה אותך אפילו. מעולם לא שוחחנו, מעולם לא.. זוכרת את המבט המעורער, הסוער, המטורף. אותו מבט שמרטיט את לבי. קצוות שיער נופלת על פניי. את מתקרבת, צעד ועוד צעד. מסיטה את אותה קווצה סוררת. את כל כך קרובה עכשיו. כל כך קרובה. הקור העז מרעיד את העט בידי, את שמה לב כיצד האותיות מתעקמות להן לאט לאט... תאשימי את הרוח. אולי תודי לה, בעצם, על הטוהר שהיא מכניסה בי. בכל העולם המטורף הזה שאנו חיים בו. ואולי, לעתים, החיים הם בעצם הדבר הכי שפוי שקיים ואלו אנו המטורפים שלא מבינים דבר וחצי דבר בכל הסובב אותנו, ומתיימרים לדעת הכל. כך, לאור נר אחד ויחיד, מביטה כיצד הרוח מרקידה את הלהבה, ריקוד מזרחי שאינו פוסק. עוד, עוד לרקוד. עוד להפריח נשמה בתוכי. עוד לתת בי כוח, עוד. רוצה עוד. רוצה שתגעי, רוצה לגעת. רוצה לחוש. רוצה לטעום. רוצה לנשום. חושקת בשלמות הזו כל כך... תנשמי גם את. במיוחד במזג אויר שכזה. רואה את עצמי דרך עינייך. כאן, בחושך, משתקפת אנוכי למולך, מביטה אל תוכך. רועדת מקור. מעבירה יד על לוח ליבי. האם זו באמת אני? היתכן כי זה הפועם בתוכי הוא הנשמה? כל כך קרוב ועם זאת, בלתי ניתן להשגה, למגע, לתחושה אמיתית. דבר לא יסביר את יסביר את התחושות שמתרוצצות בתוכי כעת. סערה גובלת בטירוף, אי שפיות זמנית אפשר לקרוא לזה. ובכל זאת אני מרגישה הכי שפויה ביקום. כעת, שלמה. שוב היד רועדת והכתב מתעקם. גם הגב הכפוף מתחיל להביע סימנים של כאב. אך אני לא מפסיקה. עוד, שיכאב. רוצה להרגיש את הנשמה שולחת מסריה מתוכי, דרכי, אל הדף. עוד לכתוב, עוד. מה באמת כרוך באמת? מהי המהות? אני חשה זאת ברגעים אלה ממש. כשהפטמה מזדקרת והשיערות הקטנות שלגופי סומרות. ככה, בדיוק ככה. רוצה לחוש עד תום את ריקוד הלהבה, ריקוד הלהבה שבוער בתוכי, כמו הנר, הנשמה שמחפשת מקום לפרוק את עוצמתה. שואפת עמוק לריאותיי את אויר הלילה הקר. הירח קורץ אליי, הוא מאמין. הוא מרגיש אותי באמת, אני בטוחה. עוד, עוד להבהב. לנצנץ. לזרוח. עוד להאמין. עוד לאהוב. והאמת? אני. האמת העירומה? עוד, עוד.
עירומה, רועדת. הקור מלטף את כתפיי, שולח צמרמורות לכל אורך גבי, חודר אליי. כזו אני למולך. טהורה. נזכרת בכל הדברים שלימדת אותי בזמן כה קצר, ואני, איני מכירה אותך אפילו. מעולם לא שוחחנו, מעולם לא.. זוכרת את המבט המעורער, הסוער, המטורף. אותו מבט שמרטיט את לבי. קצוות שיער נופלת על פניי. את מתקרבת, צעד ועוד צעד. מסיטה את אותה קווצה סוררת. את כל כך קרובה עכשיו. כל כך קרובה. הקור העז מרעיד את העט בידי, את שמה לב כיצד האותיות מתעקמות להן לאט לאט... תאשימי את הרוח. אולי תודי לה, בעצם, על הטוהר שהיא מכניסה בי. בכל העולם המטורף הזה שאנו חיים בו. ואולי, לעתים, החיים הם בעצם הדבר הכי שפוי שקיים ואלו אנו המטורפים שלא מבינים דבר וחצי דבר בכל הסובב אותנו, ומתיימרים לדעת הכל. כך, לאור נר אחד ויחיד, מביטה כיצד הרוח מרקידה את הלהבה, ריקוד מזרחי שאינו פוסק. עוד, עוד לרקוד. עוד להפריח נשמה בתוכי. עוד לתת בי כוח, עוד. רוצה עוד. רוצה שתגעי, רוצה לגעת. רוצה לחוש. רוצה לטעום. רוצה לנשום. חושקת בשלמות הזו כל כך... תנשמי גם את. במיוחד במזג אויר שכזה. רואה את עצמי דרך עינייך. כאן, בחושך, משתקפת אנוכי למולך, מביטה אל תוכך. רועדת מקור. מעבירה יד על לוח ליבי. האם זו באמת אני? היתכן כי זה הפועם בתוכי הוא הנשמה? כל כך קרוב ועם זאת, בלתי ניתן להשגה, למגע, לתחושה אמיתית. דבר לא יסביר את יסביר את התחושות שמתרוצצות בתוכי כעת. סערה גובלת בטירוף, אי שפיות זמנית אפשר לקרוא לזה. ובכל זאת אני מרגישה הכי שפויה ביקום. כעת, שלמה. שוב היד רועדת והכתב מתעקם. גם הגב הכפוף מתחיל להביע סימנים של כאב. אך אני לא מפסיקה. עוד, שיכאב. רוצה להרגיש את הנשמה שולחת מסריה מתוכי, דרכי, אל הדף. עוד לכתוב, עוד. מה באמת כרוך באמת? מהי המהות? אני חשה זאת ברגעים אלה ממש. כשהפטמה מזדקרת והשיערות הקטנות שלגופי סומרות. ככה, בדיוק ככה. רוצה לחוש עד תום את ריקוד הלהבה, ריקוד הלהבה שבוער בתוכי, כמו הנר, הנשמה שמחפשת מקום לפרוק את עוצמתה. שואפת עמוק לריאותיי את אויר הלילה הקר. הירח קורץ אליי, הוא מאמין. הוא מרגיש אותי באמת, אני בטוחה. עוד, עוד להבהב. לנצנץ. לזרוח. עוד להאמין. עוד לאהוב. והאמת? אני. האמת העירומה? עוד, עוד.