בצל הגרדום
ספר ישן וכייפי של אגאתה כריסטי. מין
ביקורת אישית שכזו. מתוך הפוסט "הרקול פוארו זקן, ועייף, ואני חושד שגם הצינית תקפה אותו. בגיל 80, הוא מוצא שההנאה היחידה שנותרה לו היא המזון. הוא מתכנן בקפידה את ארוחותיו במסעדות פאר, ואחר כך משתעמם בבית. הייסטינגס איננו, הוא מזכיר לעצמו, ורק הקורא הנבוך לא זוכר אם הוא כבר מת, או שסתם נסע לחו"ל. ואז, כשהוא כבר מעיין בעיתון ותוהה אם מישהו בעולם עוד זוכר אותו, הבלש המפורסם, סופסוף מישהו מתקשר. גברת מקגינטי הייתה עובדת ניקיון מהזן הישן. קרצפה רצפות ביעילות על ארבע, בדיוק כמו שחברות כ"א דורשות היום בארה"ב מעובדותיהן האומללות (ראו ספרה של ברברה ארנרייך כלכלה בגרוש). היא הייתה זקנה, אמינה, וקצת חטטנית. מישהו רצח אותה, והראיות מצביעות על ג`יימס בנטלי, הדייר שלה. איש לא נחמד ולא אהוד שעל פי הטענה הרג אותה בשביל כספה – 200 ליש"ט. אפילו בשנים שאחרי מלחמת העולם ה-II זה לא המון. " בהמשך יש גם קצת על כריסטי.