מחר כתבה בידיעות אחרונות על -

[דנה של רותם]

../images/Emo202.gifמחר כתבה בידיעות אחרונות על -../images/Emo63.gif

של עודד. שלשום הייתה כאן סמדר שיר המקסימה, ראיינה אותנו. אני הייתי מעופפת לגמרי אין לי מושג אפילו מה אמרתי...

באותו הערב אחרי הראיון כבר הייתי ממש על הפנים ובסופו של דבר הגעתי בערב למיון. בילינו שם חצי לילה כמובן התייבשתי ואיבדתי מלחים וכאלה. קיבלתי 4 ליטר נוזלים ומשככי כאבים חזקים (אתן לא מאמינות מה חיידק במעיים יכול לעשות) ואנטיביוטיקות לפילים. לפחות חזרנו הביתה ולא אשפזו אותי. שונאת בתי חולים. היום בבוקר היה צלם של ידיעות וצילם אותנו בחדר של רותם. תאמינו לי אין לי מושג איך יש לכל הדוגמניות האלה סבלנות לצילומים האלה. זה לא לקח הרבה זמן אבל הטריף אותי למרות שהוא היה באמת נחמד. אז מחר זה אמור להתפרסם במוסף 24 שעות, נראה מה יצא מזה..... מה שלומכן חברות יקרות? הבנתי שרובכן ממש לא מתעסקות בקירצופים לכבוד החג, שזה מעולה. גם אני לא. אני מתעסקת יותר באיך לעבור את החג הזה בכלל, ולפני זה - איך לעבור את יום ההולדת של רותם ביום ראשון

שיהיה יום נעים, אוטוטו סופ"ש.

 

[תרקדי]

קראתי!

יש שם תמונה מקסימה של רותם עם אצבע בפה. וכמו שכתבו בכתבה, הוא באמת ילד פלא. ודנה, תגידי לבעלך, שהוא כן סופר אבא (הכי אנושי, הכי מקסים והכי אבא שבעולם).

 

[eaz1514]

דנה ועודד ../images/Emo7.gif

לקחתי היום חופש מהעבודה כדי לעשות כלום, פשוט כי בא לי. ב-8 הלכתי לדואר ולקחתי את הספר של עודד שהגיע שלשום. הגעתי לעמוד 90 ואני לא יכולה לעזוב אותו. עשיתי הפסקה להוריד את צ'לסי ולכתוב לכם את השורות האלה. אני מזדהה עם כל כך הרבה מן הכתוב, כל הדך אל הגיהניום ובחזרה עד הפעם האחרונה שחזרנו אבל לבד. את רונן השארנו בחיפה והוא חזר הביתה לחולון באמבולנס של חברה קדישא. כל מילה של עודד מעלה לי תמונה אחרת שלנו בבתי חולים שונים במחלקות שונות . אני זרקתי את כל היומנים מ- 1999 עד 2004 בהם תיעדתי בזמן אמת כל בדיקה, כל אבחנה, כל השתלה, כל ניתוח, כל עלית חום, עוד אנטיביוטיקה עוד בחילות עוד צמרמורות עוד ריצות של רופאי, עוד התיעצות, עוד ריצה עם המיטה במסדרונות לעוד CT, עוד מיפוי עוד ................ טיפול נמרץ פעם ראשונה אחרי תגובה פסיכוטית וכשל נשימתי, הפסקת ההרדמה אחרי שבוע ורונן לא מתעורר במשך 5 ימים, עוד חודשיים עד תחילת הסוף, קריסת מערכות, גסטרוסטום ברגע האחרון, זיהומים אין ספור. המילים האחרונות ששמעתי מפי רונן לפני הקריסה בעודו מריצים אותו על המיטה ל-CT בחצות כשעל ראשו הקרח כובה תהוב של מכבי והוא ספק בהכרה ספק מסומם מתרופות היו, אמא אני אוהב אותך מאוד ושוב חזר על המשפט אולי לא שמעתי אותי, ונרדם. כל כך הרבה משותף, כל כך הרבה שאשלות פתוחות ומעל הכל למה כל הסבל עם המוות נגזר מראש? בניגוד לכם אני לא בוכה, זו הייתה בקשתו היחידה של רונן ואני משתדלת למלא אחריה. היום נכשלתי. ברהבה אהבה

אילנה, אמא של רונן

 

[eaz1514]

סיימתי את הספר ושלחתי לכם במייל

את מכבתי לרותם. אילנה, אמא של רונן

 

[לא סופר אבא]

עוד פרוסה אחת

אילנה היקרה. מעולם לא נפגשנו או דיברנו או דבר, אבל אני מרגיש פתאום כל-כך קרוב אלייך. סיימתי הרגע את המכתב שרונן כתב לי, קראתי אותו לאט לאט, בולע כל מילה ומושך באף והמסך מטושטש. כשכתבתי את הספר ועלה לי הרעיון על הדפים הריקים והמקום למכתבים נוספים לרותם, של הקוראים, לא חשבתי על מה שזה יעשה לי. כעשיתי הגהות לספר פעם אחרונה בכיתי כל-כך, פתאום לקרוא את הספר מתחילתו עד סופו, למרות שאני כתבתי אותו וכל מילה נכתבה שם בדם, וידעתי את כולן בע"פ, כשישבתי לקרוא את הסיפור מתחילתו עד סופו, נשברתי. וכסיימתי אמרתי שזהו זאת בטח הפעם האחרונה שאבכה בגלל הספר הזה, עכשיו תורם של אחרים

אבל הנה הפתעת אותי, הבאת לי את דבריו של רונן, וכיוון שאני בטוח שכל מילה שכתבת שם אכן נארמה על ידי רונן, אני יכול להגיד לך שמהכרותי הקצרה, רונן הוא ילד מדהים ורותם לא יכל לבקש ל"אח גדול" מוצלח ממנו שילמד אותו וישחק איתו שם למעלה. לזכות הוא לי להכיר אותך ואת רונן ותודה לך על כל המחמאות והמילים המחזקות על הכתיבה. ובכלל לכולכן/ם על מה שכתבתן/ם לי פה, על החיזוק החיובי, על האמונה, על האיכפתיות ובעיקר על האומץ לקרוא ספר שכזה. שלכן עודד

 

[לא סופר אבא]

שכחתי להסביר

רציתי להגיד אילנה שהצלחת לפרוס לי עוד פרוסה מהלב. אבל משום מה כל מה שיש לי לומר זה תודה. עודד

 

[eaz1514]

עודד היקר, לא היה בכוונתי לגרום לך ../images/Emo14.gif

אתה מספיק קרוע גם ככה. הדברים נכבתו יותר נכון הוכתבו בשפתו של רונן " עזבו שטויות מה אתם מתעסקים בי כל היום," כך הוא ראה את החיים. את הסיפור של רותם הכרתי מדנה הנפלאה, אבל לקרוא אותו מפיך, מלבך, מנשמתך עשה לי משהו. זכות גדולה להכירכם, להכיר את רותם הילד המדהים ולאמץ אותו חזק חזק אל ליבי דרך רונן שלי. ווידוי קטן, אני לא מרבה לכתוב לרונן, רק בארועים מיוחדים אבל כשאני כותבת אני בוכה וכשאני קוראת שוב ושוב את מה שכתבתי אני שוב בוכה, כנראה שרק דרך הכתיבה אני מצליחה לקלוט את האומץ והגבורה של ילד שרק רצה לעבור את הטיפול ולהמשיך הלאה גם כשהוא ידע , אבל אף פעם לא אמר , שהסיכויים הם לא לטובתו. ילד שספג מכה אחרי מכה ולא נשבר. אני בטוחה שהם מלמעלה עכשיו חושבים שאנחנו פאטתים, שיחשבו. העיקר הידיעה שהם לא סובלים ושתמיד תמיד יהיו לצדנו. בשנה הראשונה חיפשתי את רונן בעננים, בפרחים, בפרפרים בכל הדברים היפים של הטבע. היום אני לא צריכה לחפש, אני תמיד מוצאת אותו, מרגישה אותו מנחה אותי, מלווה אותי, ממשיך ללמד אותי את הדברים שבאמת חשובים בעולם הזה. סוף שבוע שקט ושלו, למרות הקרבה ליום הולדת של רותם. אילנה, אמא של רונן

 

[יפית מן]

לדנה-לה האצילית והמיוחדת במינה ולבן זוגה.....

אמש הרגשתי שאני חיבת לקנות את העיתון,על אף ששום עיתון חוץ מ"המודיע"או שבועון "המשפחה" ,לא נכנס לבתינו מתוקף היותינו חרדים,ובן זוגי לא הפריע לי לקנות ,אל אף התנגדותו ששום עיתון שלא לפי השקפתינו,לבתינו לא נכנס. והנה אני מחפשת את הכתבה.וכתוב "יגעת ומצאת תאמין.וכל כך התרגשתי,ובכיתי בלי סוף עד עכשיו אני מרגישה כאילו שהכרתי את רותם,ואותכם מימים ימימה,כל כך אמיתי,ותחושתי.שאפשר ,לגעת ברותם לחבקו,ולנשקו,ילד נפלא,של הורים נפלאים,קטונתי מלהסביר את תחושתי,ואת חערכתי,להורים שכהלה,ולא פלא שרותם מיוחד במינו אחרי שמאחוריו הורים שכאלה.. דנה יקרה מיד שראיתיך,היתה לי הרגשה שנפגשתי עם האישה האצילית ביותר.ועכשיו אני רואה שבן זוגך איש אציל וגדול מהחיים,מי יתן ורק נחת ושמחה נראה מיתר הילדים שיחיו וזכר יקירינו לא ימוש לעולם,כי תמיד הוא איתנו,כמו שכתבה אילנה,ודליה קודמותי . מורידה את הפיאה לפניכם אנשים נפלאים,כמו כן את הספר ארכוש בלי נדר בשבוע הבא..כל טוב ושבת שלום אוהבתותכם יפית סבתא של מאור ילד של אור

 

[דליה ח]

לדנה ועודד, ההורים של רותם

אני כל כך שמחה בשבילכם על החשיפה הראוייה הזאת. להוציא ספר זה להוציא עוד חתיכה מהנשמה, והספר הזה, ואתם ההורים ראויים לכל שבח. כבר בבוקר קראתי, וזה יצא מכובד לחלוטין, חודר לכל לב. אני מכירה את התחושה של להתראיין, להצטלם, ולחכות ולראות מה ייצא מזה. זה מתיש, וגם אני שאלתי איך מסוגלות דוגמניות לכל כך הרבה שעות צילום, כדי להוציא אחד טוב. אני ברשותכם, לוקחת איתי משפט מהספר שתפס אותי,זה משפט שעונה על השאלה איך אתם מרגישים עכשיו?. המשפט של עודד שכתב שם הוא כזה ; "קודם היינו אנשים שמחים עם מעט רגעי עצבות, והיום אנחנו אנשים עצובים עם מעט רגעי אושר". אולי לא דייקתי, אבל זו רוח הדברים, והם כל כך נכונים, ואני מתכוונת לצטט את עודד בכל פעם שישאלו אותי איך אני מרגישה. תודה לכם ..........................דליה

 

[ענן כבד]

לדנה ועודד

השכם בבוקר קראתי את הכתבה שהתפרסמה . כאמא שכולה כול מילה מובנת ,כול משפט מכיל בקרבו אותו כאב . הכאב שחורץ את וחורט בכול נימי הגוף והנפש . התבוננתי בתמונה של רותם בנכם ,התבוננתי בכם הכול הפך לממשי ובעל עוצמות מטלטלות . הכתיבה עוזרת ,מקלה מעט הגעגועים והכאב נשארים איתנו .

 

[koval10]

קראתי את העיתון

וכבר קיבלתי את הספר בדואר. היה קשה לקרוא את העיתון, לא יודעת מה יהיה עם הספר.. הסיפור של רותם כל כך מזכיר את הסיפור של גיל... אישפוים, ניתוחים, רופאים שלא מצליחים לאבחן את המחלה... גם אצל גיל בהתחלה חשבו על דסוטונומיה משפחתית. מה אני אגיד? החיים שיחקו בכם : למעלה, למטה, הפוגה קצרה ושוב למעלה, למטה... זה היה קשה, ואחרי שרותם איננו - קשה כפליים. אתם משפחה מקסימה, מיוחדת במינה ואני רוצה לאחל לכם מקרב ליבי כל טוב, שמהיום והלאה רק הצלחות, שמחה, נחת מילדים. מזדהה אתכם מאד, מחבקת אותכם חזק לקרת יום הולדת של רותם. אוהבת אותכם