Sivan McFLY
New member
../images/Emo203.gifפרק עשרים ושש
מארועי הפרקים הקודמים: טאלי בטעות פולטת משפט לא נכון באוזני ענבר ההמומה, ענבר נפגעת עד עמקי נשמתה ויוצאת מהחדר בסערה וטאלי בורחת מהמלון. דני ודאגי רבים ואביה מגלה לפתע שטאלי נעלמה ליותר מידי זמן, דני וענבר משלימים וכולם הולכים לחפש את טאלי. "איפה היא?" דאגי שאל אותה בחרדה כשהתקרבה אליו. "אני לא יודעת, אבל חגי בא לעזור לחפש אותה," היא השיבה, מעיפה מבט חטוף בענבר ודני שעדיין עמדו חבוקים. "מי מוכן להודיע לזוג היונים שיוצאים לחפש את טאלי?" שאלה בתסכול. "אני," התנדב הארי בחיוך ממזרי וניגש לדני, חובט על ראשו בכף ידו. "קדימה," הוא הודיע. "מארגנים משלחת. התנדבת." "משלחת?" דני ניתק מענבר ואחז בידה בחוזקה. "התנדבתי? למה?" "לחפש את טאלי," אמרה אביה שהתקרבה כעת אל השניים. "את בסדר?" ווידאה עם ענבר בשקט. האחרונה הנהנה בראשה לחיוב והדקה אחיזתה בידו של דני. "אני כל כך מצטערת. אם יקרה לה משהו אני לא אסלח לעצמי," היא אמרה, קולה רועד. "גם אני," הודתה אביה, ולראשונה באותו יום ענבר ראתה שהיא נסדקת. "היא לא לקחה פלאפון, אני מתארת לעצמי שגם כסף אין עליה... והיא מסתובבת בעיר זרה כשהיא נסערת. מי יודע מה יקרה לה?" ענבר רק יכולה הייתה ללחוץ את ידה של אביה בעידוד ולשתוק בהזדהות. פרק עשרים-ושש הסתובבתי, אבודה, ברחבי לונדון. הגשם המשיך לטפטף מלמעלה, מהווה מעין הד לתחושותיי הפנימיות. עיניי צרבו ומחיתי אותן בכעס. כעסתי על דאגי, על ענבר, על דני, על מייקל. ובעיקר כעסתי על עצמי. נזכרתי בכאב שהספקתי לבלות עם דאגי בקושי שבוע לפני שקרה מה שקרה, וליבי נחמץ כשחשבתי שהוא לעולם לא ירצה שנחזור להיות יחד. יפחה שבורה נמלטה ממני, והתכווצתי כנגד קיר אחד הבניינים לידו עברתי, טומנת פניי בכפות ידיי. נשארתי בתנוחה הזאת לעוד רגע ואחר התנערתי, מעיפה קווצת שיער תועה שדבקה ללחיי. הגשם התחזק. מסביבי, אנשים פתחו מטריות, מביטים בדאגה בשמיים האפורים. התעלמתי מהטיפות שנספגו בבגדיי והפקרתי עצמי לגשם השוטף שמחה את הדמעות וצינן את כעסי. ספסל שעמד בבדידותו לכד את תשומת ליבי. 'כמוני,' הרהרתי בעגמומיות. התיישבתי עליו, מעלה את רגליי ומחבקת את ברכיי בעצב. שמעתי רחשים ומלמולים של האנשים שעברו על פניי והנידו בראשיהם ברחמים. "מסכנה," שמעתי אחד משיח לחברו. "עוד חסרת בית.." "ועוד בגיל כזה צעיר," נאנח השני, והשניים המשיכו ללכת. גיחכתי לעצמי במרירות. 'נהדר. עכשיו עשו ממני הומלסית.' הצמדתי את ראשי לברכיי והקשבתי, מהופנטת, לקול תקתוק שעון היד שלי. השניות הזדחלו לאיטן, מושכות אותי איתן בקצב האיטי והבטוח של הזמן הנע. כשהרמתי שנית את ראשי כבר החל להחשיך. 'צריך לחזור,' חשבתי, וייחלתי לחזרה בזמן. רציתי לחזור לאותה שעת צהריים אחרי השיחה עם ברודר. רציתי ללכת לדאגי ולכרוך סביבו את זרועותיי, ללחוש לו עד כמה אני אוהבת אותו וכמה ברודר מעצבן ומתנהג באכזריות כלפינו.. 'ואולי,' הרהרתי, 'הכול היה יכול להיות אחרת...' שרכתי דרכי במורד הרחוב, שקועה במחשבות. תהיתי מה יכול היה לקרות אם... טפיחת יד קלה על כתפי העירה אותי. הרמתי ראשי בבלבול ונבהלתי לראות גבר לבוש מדי-משטרה. "עלמתי," הוא אמר, ונרגעתי כששמעתי את קולו העמוק והמרגיע. "את מסתובבת באזור הזה כבר קרוב לשלוש שעות. קרה משהו?" 'שלוש שעות!' נדהמתי. הבטתי סביבי ולא הייתי מופתעת לגלות שהאזור לא מוכר לי. "אממ. כן. בערך," אמרתי. "את רוצה לספר לי משהו?" הוא גישש בעדינות והיטיב את כובעו. "אתה רוצה לקחת אותי לתחנת-משטרה ולהביא לי משהו חם לשתות?" השבתי בשאלה כמו יהודיה טובה וחייכתי. "אחרי כך אני אספר." הוא צחק. "כמובן." השוטר הוציא מכיסו מכשיר קשר וירה צרור משפטים. בקול גניחה וכחכוח השיב לו המכשיר. הוא החזיר אותו לכיסו והחווה לי בידו. "בואי." הלכתי אחריו. תחנת המשטרה הייתה די קרובה, ואחרי מספר דקות הגענו. "ובכן," אמר לי, כשהיינו בפנים. "מה שמך?" "טאלי," השבתי לו. "ואתה?" "צ'ארלס," הוא חייך. "מה מביא אותך אלינו, טאלי?" הוא הגיש לי כוס תה ועוגייה, והוציא נייר ועט. "סיפור ארוך." שלחתי קצה לשון לעבר התה, וכשמצאתי שהוא חם בדיוק במידה, לגמתי. "והקיצור שלו הוא שברחתי בגלל סיבה ממש מטופשת." "מאיפה ברחת?" הוא שאל, ועכשיו נראה רציני. "יש אנשים שמחפשים אחרייך?" "ברחתי.. אוקי, זה לא בדיוק 'ברחתי', אתה מבין," אמרתי, ונגסתי מהעוגייה. רק אז הבנתי כמה רעבה הייתי. "פשוט יצאתי מהולידיי-אין – בבלומבסברי," הוספתי, כשראיתי שהוא הרים גבה, "ואממ.. שוטטתי זו מילה טובה יותר. שוטטתי בלונדון, למרות שאני ממש לא מכירה אותה. ובנוגע לשאלה אם מחפשים אחריי, אז התשובה היא כן. אני משערת שכן. שתי החברות שלי, וכל מקפליי." עיניו נפערו ואני גיחכתי. "אני מבקש את סליחתך?" הוא אמר, מופתע. "מקפליי?" "נו, אמרתי לך שזה סיפור ארוך," גיחכתי. "אולי כדאי שתתקשר להרגיע אותם, ואז תיתן לי עוד עוגייה כזאת, ואני אספר לך?" הם התחלקו לזוגות – מקומי ותייר. טום צוות לאביה בזמן שענבר ודני היו ביחד, כמובן. זה השאיר את חגי והארי כאחרונים שנשארו ללא בני זוג מאחר ודאגי רצה – והעדיף - להיות לבדו. חברי הלהקה חבשו כובעים שהגיעו עד לעיניהם, וסיכמו ביניהם להישאר בראשים מורכנים; כמה שפחות מעריצים עכשיו, יותר טוב.
מארועי הפרקים הקודמים: טאלי בטעות פולטת משפט לא נכון באוזני ענבר ההמומה, ענבר נפגעת עד עמקי נשמתה ויוצאת מהחדר בסערה וטאלי בורחת מהמלון. דני ודאגי רבים ואביה מגלה לפתע שטאלי נעלמה ליותר מידי זמן, דני וענבר משלימים וכולם הולכים לחפש את טאלי. "איפה היא?" דאגי שאל אותה בחרדה כשהתקרבה אליו. "אני לא יודעת, אבל חגי בא לעזור לחפש אותה," היא השיבה, מעיפה מבט חטוף בענבר ודני שעדיין עמדו חבוקים. "מי מוכן להודיע לזוג היונים שיוצאים לחפש את טאלי?" שאלה בתסכול. "אני," התנדב הארי בחיוך ממזרי וניגש לדני, חובט על ראשו בכף ידו. "קדימה," הוא הודיע. "מארגנים משלחת. התנדבת." "משלחת?" דני ניתק מענבר ואחז בידה בחוזקה. "התנדבתי? למה?" "לחפש את טאלי," אמרה אביה שהתקרבה כעת אל השניים. "את בסדר?" ווידאה עם ענבר בשקט. האחרונה הנהנה בראשה לחיוב והדקה אחיזתה בידו של דני. "אני כל כך מצטערת. אם יקרה לה משהו אני לא אסלח לעצמי," היא אמרה, קולה רועד. "גם אני," הודתה אביה, ולראשונה באותו יום ענבר ראתה שהיא נסדקת. "היא לא לקחה פלאפון, אני מתארת לעצמי שגם כסף אין עליה... והיא מסתובבת בעיר זרה כשהיא נסערת. מי יודע מה יקרה לה?" ענבר רק יכולה הייתה ללחוץ את ידה של אביה בעידוד ולשתוק בהזדהות. פרק עשרים-ושש הסתובבתי, אבודה, ברחבי לונדון. הגשם המשיך לטפטף מלמעלה, מהווה מעין הד לתחושותיי הפנימיות. עיניי צרבו ומחיתי אותן בכעס. כעסתי על דאגי, על ענבר, על דני, על מייקל. ובעיקר כעסתי על עצמי. נזכרתי בכאב שהספקתי לבלות עם דאגי בקושי שבוע לפני שקרה מה שקרה, וליבי נחמץ כשחשבתי שהוא לעולם לא ירצה שנחזור להיות יחד. יפחה שבורה נמלטה ממני, והתכווצתי כנגד קיר אחד הבניינים לידו עברתי, טומנת פניי בכפות ידיי. נשארתי בתנוחה הזאת לעוד רגע ואחר התנערתי, מעיפה קווצת שיער תועה שדבקה ללחיי. הגשם התחזק. מסביבי, אנשים פתחו מטריות, מביטים בדאגה בשמיים האפורים. התעלמתי מהטיפות שנספגו בבגדיי והפקרתי עצמי לגשם השוטף שמחה את הדמעות וצינן את כעסי. ספסל שעמד בבדידותו לכד את תשומת ליבי. 'כמוני,' הרהרתי בעגמומיות. התיישבתי עליו, מעלה את רגליי ומחבקת את ברכיי בעצב. שמעתי רחשים ומלמולים של האנשים שעברו על פניי והנידו בראשיהם ברחמים. "מסכנה," שמעתי אחד משיח לחברו. "עוד חסרת בית.." "ועוד בגיל כזה צעיר," נאנח השני, והשניים המשיכו ללכת. גיחכתי לעצמי במרירות. 'נהדר. עכשיו עשו ממני הומלסית.' הצמדתי את ראשי לברכיי והקשבתי, מהופנטת, לקול תקתוק שעון היד שלי. השניות הזדחלו לאיטן, מושכות אותי איתן בקצב האיטי והבטוח של הזמן הנע. כשהרמתי שנית את ראשי כבר החל להחשיך. 'צריך לחזור,' חשבתי, וייחלתי לחזרה בזמן. רציתי לחזור לאותה שעת צהריים אחרי השיחה עם ברודר. רציתי ללכת לדאגי ולכרוך סביבו את זרועותיי, ללחוש לו עד כמה אני אוהבת אותו וכמה ברודר מעצבן ומתנהג באכזריות כלפינו.. 'ואולי,' הרהרתי, 'הכול היה יכול להיות אחרת...' שרכתי דרכי במורד הרחוב, שקועה במחשבות. תהיתי מה יכול היה לקרות אם... טפיחת יד קלה על כתפי העירה אותי. הרמתי ראשי בבלבול ונבהלתי לראות גבר לבוש מדי-משטרה. "עלמתי," הוא אמר, ונרגעתי כששמעתי את קולו העמוק והמרגיע. "את מסתובבת באזור הזה כבר קרוב לשלוש שעות. קרה משהו?" 'שלוש שעות!' נדהמתי. הבטתי סביבי ולא הייתי מופתעת לגלות שהאזור לא מוכר לי. "אממ. כן. בערך," אמרתי. "את רוצה לספר לי משהו?" הוא גישש בעדינות והיטיב את כובעו. "אתה רוצה לקחת אותי לתחנת-משטרה ולהביא לי משהו חם לשתות?" השבתי בשאלה כמו יהודיה טובה וחייכתי. "אחרי כך אני אספר." הוא צחק. "כמובן." השוטר הוציא מכיסו מכשיר קשר וירה צרור משפטים. בקול גניחה וכחכוח השיב לו המכשיר. הוא החזיר אותו לכיסו והחווה לי בידו. "בואי." הלכתי אחריו. תחנת המשטרה הייתה די קרובה, ואחרי מספר דקות הגענו. "ובכן," אמר לי, כשהיינו בפנים. "מה שמך?" "טאלי," השבתי לו. "ואתה?" "צ'ארלס," הוא חייך. "מה מביא אותך אלינו, טאלי?" הוא הגיש לי כוס תה ועוגייה, והוציא נייר ועט. "סיפור ארוך." שלחתי קצה לשון לעבר התה, וכשמצאתי שהוא חם בדיוק במידה, לגמתי. "והקיצור שלו הוא שברחתי בגלל סיבה ממש מטופשת." "מאיפה ברחת?" הוא שאל, ועכשיו נראה רציני. "יש אנשים שמחפשים אחרייך?" "ברחתי.. אוקי, זה לא בדיוק 'ברחתי', אתה מבין," אמרתי, ונגסתי מהעוגייה. רק אז הבנתי כמה רעבה הייתי. "פשוט יצאתי מהולידיי-אין – בבלומבסברי," הוספתי, כשראיתי שהוא הרים גבה, "ואממ.. שוטטתי זו מילה טובה יותר. שוטטתי בלונדון, למרות שאני ממש לא מכירה אותה. ובנוגע לשאלה אם מחפשים אחריי, אז התשובה היא כן. אני משערת שכן. שתי החברות שלי, וכל מקפליי." עיניו נפערו ואני גיחכתי. "אני מבקש את סליחתך?" הוא אמר, מופתע. "מקפליי?" "נו, אמרתי לך שזה סיפור ארוך," גיחכתי. "אולי כדאי שתתקשר להרגיע אותם, ואז תיתן לי עוד עוגייה כזאת, ואני אספר לך?" הם התחלקו לזוגות – מקומי ותייר. טום צוות לאביה בזמן שענבר ודני היו ביחד, כמובן. זה השאיר את חגי והארי כאחרונים שנשארו ללא בני זוג מאחר ודאגי רצה – והעדיף - להיות לבדו. חברי הלהקה חבשו כובעים שהגיעו עד לעיניהם, וסיכמו ביניהם להישאר בראשים מורכנים; כמה שפחות מעריצים עכשיו, יותר טוב.