../images/Emo203.gifפרק 28. יאי. ../images/Emo3.gif
מאירועי הפרקים הקודמים...: טאלי נמצאה בתחנת משטרה בהנדן, והכל בא על מקומו בשלום. לאביה חגגו מסיבת יום-הולדת 20, וסוף-כל-סוף, כולן מצאו שלווה... "עכשיו תביעי משאלה," ציוותה ענבר על אביה. אביה עצמה עיניה, התרכזה, וכשפקחה אותן בשנית נשפה על הנר. הוא כבה באחת, וכולנו מחאנו כפיים. אביה פרצה בצחוק כשראתה את הכיתוב הצבעוני. "של מי היה הרעיון לכתוב 'יומולדת שמח, פסיכית'?" היא שאלה, צוחקת. הרמתי יד. "מודה באשמה." היא צחקה שוב. "זה טוב. זה ממש טוב! אהבתי." "אני שמחה," חייכתי. "יומולדת שמח, ילדה." הירח האיר על כולנו באור בהיר, מחייך חיוך צ'שייר ערמומי. *** פרק עשרים-ושמונה [חמישי, Aug. 16th] "את יודעת," אמרה אביה למחרת, כשהתעוררתי ודידיתי לכיוון חדר האמבטיה, "תכננתי ללכת עם חגי היום. אנחנו נטייל בגני קיו--" "אווו! הגנים הבוטניים היפים ביותר בעולם!" הודעתי לה בהתלהבות. "הייתי מציעה לך לקחת נעליים נוחות. יש שם המון לראות. מדהים שם!" "אפשר לחשוב שביקרת שם," אביה צחקה, ולאחר מכן הביטה בי בהלם: "היית שם? כבר הספקת לבקר שם עם דאגי? מתי?" "לאאאא..." גיחכתי כשראיתי את פניה ההמומות. "אבל מה שכן עשיתי היה לעשות מחקר רציני על לונדון לפני שטסנו: וויקיפדיה, וואלה, אינטרנט במלוא הדרו. הרי לא הייתי משאירה הכול ליד הגורל. מספיק הוא קבע שמקפליי יהיו בחדר לידינו..." היא טפחה על כתפי והתרוממה. "הלכתי להתארגן. את נשארת פה היום?" "אלא אם כן דאגי והחבר'ה יגיעו להסיע את ענבר ואותי לבריסטול," עניתי לה. היא חייכה ונעלמה מאחורי דלת חדר האמבטיה, לוקחת איתה מכנסי דגמ"ח וחולצה קצרה. צווחה קצרה שנשמעה מכיוונה גרמה לי לקרוא לעברה, "הכול בסדר?" ראשה הגיח מהדלת. "בערך," היא אמרה. שערותיה נשמטו על עיניה והיא הסיטה אותן בחוסר סבלנות. "הפלאפון צלצל והבהיל אותי לרגע." "זה קורה הרבה בזמן האחרון!" קראה ענבר מכיוון המטבחון וצחקה. אביה רק נפנפה בידה לביטול. "מה שתגידי," אמרה בגיחוך קל. היא יצאה מהאמבטיה והתקדמה ליציאה מהחדר, משוחחת עם חגי בטלפון הנייד שלה. לפני שסגרה את הדלת היא נופפה לנו לשלום. נופפנו לה בחזרה והדלת נסגרה אחריה. לא עבר זמן רב ונקישה קלה נשמעה. ענבר נגשה ופתחה את הדלת, חושפת זוג ראשים – האחד בהיר, השני כהה. "היי," צחק הראש הבהיר. "מה נשמע?" חייך גם הראש הכהה. "באנו לקחת אתכן. אנחנו נוסעים לבריסטול עוד מעט. רוצות לבוא?" "כמובן," צחקה ענבר ושתלה נשיקה מהירה על לחיו של דני. היא הסתובבה לעברי. "את באה, נכון?" "בטח," אמרתי. "אני לא אפספס את זה בעד שום הון שבעולם, בייחוד שאתם עושים שם שטויות... אם רק תחכו כמה דקות, אנחנו נתארגן." "עוד חמש-עשרה דקות בלובי?" שאל-קבע דני. הנהנתי בראשי והדלת נסגרה אחריהם. "בנים," אמרתי, מגלגלת עיניים. הבטתי בענבר בשעשוע, ושתינו פרצנו בצחוק. "אוקי," אמרה אביה לנייד שלה. "בסדר. אז אני אפגוש אותך בגולדרס גרין, ליד בית-הכנסת ברחוב בוויס-מארקס? בסדר. משם ניסע. אוקי. ביי." היא נכנסה למיני קופר והתניעה, מעבירה להילוך ראשון ומיד לשני לפני שהשתלבה בכביש. היא נסעה בזהירות, מדי פעם שואלת להנחיות או עוצרת בצד הדרך על מנת לבדוק במפה שענבר קיפלה והניחה בתא הכפפות. כשהגיעה לגולדרס גרין חגי כבר המתין לה. פיו נמתח בחיוך מעריך כשראה את המכונית. "לא הזדמן לי לומר לך," הוא אמר, מחליק פנימה ונושק ללחייה, "אבל הרכב.." "כן," אמרה אביה בחיוך, "אני יודעת. שכרנו אותו. בינתיים אנחנו עושות בו שימוש לא רע לגמרי. מנצלות כל ליש"ט של דמי ההשכרה." היא פנתה לצאת מגולדרס גרין וחגי הביט בה, מחויך. "מה?" היא שאלה לבסוף. "כלום," הוא התחמק והסיט קווצת שיער תועה אל מאחורי אוזנה. "פשוט כיף לראות אותך שוב. מחייכת.." אביה צחקה והסירה לרגע את ידיה מההגה, מכה בכתפו בשעשוע. "בסדר.. מה שתגיד. אולי עכשיו רק תכוון אותי לגני קיו?" חגי לקח את המפה ופתח אותה. "הממ.." הוא מלמל. "אוקי. את צריכה לקחת פה שמאלה--" בזמן שהזוג המאושר עשה דרכו לכיוון הגנים הבוטניים של הממלכה המאוחדת, דני דאגי, טום הארי, ענבר ואני נסענו לבריסטול. ענבר ישבה ליד דני והשעינה ראשה על כתפו. הוא החווה מעל ראשה בידיו, שקוע בדו שיח נלהב איתה ועם טום. הארי ודאגי התווכחו ביניהם על קצב השיר שעמדו לנגן באולם, ואני ישבתי והרגשתי משהו שלא הייתי צריכה להרגיש - די מיותרת. הבטתי דרך החלון, רואה את האזורים הכפריים של לונדון חולפים על פנינו. השמש זרחה, שולחת קרניים קרות שחדרו דרך החלון וסנוורו את עיניי. הצלתי עליהן ונאנחתי קלות. הייתי משועממת. לפתע ראיתי מספר דפים ועט שבור שעמדו על הדאשבורד שליד הנהג, כמו מחכים רק לי. "היי, ענבר," קראתי בלחישה. היא הרימה ראשה מכתפו של דני ושלחה בי מבט תוהה. "יש שם דפים ועט. תביאי לי אותם, בבקשה," ביקשתי. היא התרוממה ממקומה ורכנה קדימה, מושיטה ידה ומתמתחת על מנת להגיע לדפים. היא חילצה אותם באנחה והגישה לי אותם, שאלה בעיניה. "למה זה?" שאלה לבסוף. הייתי באמצע לכתוב. הרכב היטלטל ואני פלטתי קללה חרישית. "הא?" הרמתי את ראשי ושפשפתי את רקותיי. "אני מעבירה חוויות.." "אז כשאת מסיימת, אני רוצה לקרוא," היא אמרה. אין בעיה. אבל קודם שאני אסיים -- לעזאזל!" פלטתי עוד גידוף כשהרכב קיפץ על עוד מהמורה. "בסדר." כתבתי עד שהגענו לבריסטול. כשירדנו מהאוטובוס טפחתי על כתפו של דאגי. הוא סובב את ראשו לכיווני ונשק לי קלות. "מה?" "אני... טוב, בהופעה שלכם מחר בערב, אל תעשו משהו מיוחד." "למה את מתכוונת?" הוא העיף בי מבט מהיר כשנטל את גיטרת הבאס האדומה שלו מתא המטען. "לא להקדיש שירים. נו, אתה יודע, דברים כאלה." "אה." "דאגי!" אמרתי בחוסר סבלנות כשראיתי את פניו החתומות, "אתה יודע, ברודר? אם הוא יגלה, הוא יעלה אותי על המטוס הראשון הביתה, ולא משנה שנשאר עוד שבוע... אוי, אלוהים," פלטתי. ענבר, שבדיוק עברה לידי, הגיטרה האקוסטית של טום בידיה, נעצה בי מבט מסוקרן. "מה?" "חוזרים הביתה שבוע הבא," אמרתי לה בשקט, המומה מקצב מהירות הזמן העובר. "אל תדאגי, תלתל. אם נרצה, גם יום יכול להימשך נצח," היא אמרה בחוכמה והמשיכה ללכת, מותירה אותי מביטה אחריה בהלם שהפך לצחוק חנוק. 'היא צודקת,' חשבתי, כשעשיתי דרכי לכיוון האולם הענק. 'גם שעה יכולה להימשך נצח...'
לסיונ, יקירתי ואחותי הקטנה [XD], שטרחה ופרסמה את הפרקים הקודמים. כןכן, מגיע לך
. ^^ חוקיםחוקים. מה היינו עושים בלעדיהם?
שם: דקמשל"א. ז'אנר: רומאנס, פלאף, RPF. שיפ: טאלי / דאגי, אביה / חגי (בלי ת'!), ענבר / דני. דירוג: אומ. נחשו.
הצהרה: לאאאאא... הבנים לא שייכים לי. כמה חבל. ;; הערה: וואו. אין לי כל כך מה לכתוב. הומ. בואו נראה:
טוב, ענבר היא הבטא שלי [
