../images/Emo203.gifואחרון להיום....
פרק שלושים-ואחת "טאלי. טאלי, קומי." "מה, אימא?" התהפכתי במיטה ושפשפתי עיניי בעייפות. "בוקר. צריך לקום. היום מתחילה השנה החדשה, זוכרת?" היא אמרה ונפנתה להעיר את מאי. "חוץ מזה, אבא ואני יוצאים לרוץ, אז מישהו צריך לארגן את הילדים, במיוחד את איתי." התמתחתי וירדתי מהמיטה, מצטמררת מגל קור ששודר למוחי דרך רגליי. אמנם סוף הקיץ בדרך כלל חם יותר מתחילתו, וסוף הקיץ הזה היה סיוטי – היה חם ולח, כמו כל קיץ בישראל – אבל המזגן עבד אצלנו שעות נוספות, כמו שיכלה לומר הרצפה וכפות רגליי, שאגלי קרח כמעט הצטברו עליהם. "טאלי, לא אמרת לי עדיין איך היה בלונדון," אמרה מאי זמן מה לאחר מכן, כשהתלבשנו. "היה," אמרתי קצרות. "אני עייפה מדי, אני אספר לך אחר כך." היא משכה בכתפיה. "אוקי," אמרה, ופנתה למטבח, להכין סנדוויצ'ים לה, לילדים ולי. ארגנתי את הילדים במהירות ליציאה לבית-הספר ויצאתי עשר דקות אחריהם, סוגרת את הדלת בשקט. כשהמתנתי בתחנת האוטובוס, הפלאפון שלי צלצל. "בוקר טוב, אביה," אמרתי, עצב קל משתהה בקולי. "בוקר, טאלי," היא אמרה בענייניות. "איפה את?" "בתחנת אוטובוס בדרך לקמפוס," השבתי, מבולבלת. "איפה עוד אני יכולה להיות?" "לא יודעת. חשבתי שהחלטת לעשות לך יום אבל ולהישאר בבית," היא אמרה בסתמיות. "לא, זה לא אני," אמרתי באדישות. "אני לא מסוגלת לא ללכת ללימודים, במיוחד ליום הראשון של הסמסטר הראשון.." "של השנה האחרונה," הזכירה אביה. "טוב, נראה אותך שם. ביי." "ביי," מלמלתי, ועליתי לאוטובוס. התיישבתי על ספסל פנוי, מהנהנת לחברים שהכרתי שנסעו איתי למכללה, ומניחה את האזניות על אוזניי. השיר הראשון שהתנגן באוזניי היה All About You של מקפליי. הסרתי את האזניות במהירות, ונשמתי עמוקות, ברעד. לא הייתי מסוגלת עדיין לשמוע אותם בלי להיזכר ולבכות. העברתי במהירות לתיקיה של שירי הרוק, ושמעתי FOB ו-MCR עד שלא יכולתי יותר. השיעור הראשון. הקשבתי, מזוגגת, למרצה שדיבר ודיבר. היד שלי סיכמה, והראש שלי שמע, אבל הלב שלי היה במקום אחר. כנראה שזה השתקף בעיניי, כי אביה הניחה יד מנחמת על כתפי ושתקה. בהפסקה מיהרתי לחדר המחשבים כדי לבדוק אי-מיילים. מענבר קיבלתי אי-מייל קצר של שלוש שורות, בו מסרה ד"שים חמים ואת ברכותיה לתחילת השנה החדשה. מדאגי קיבלתי מייל קצת של חמש מילים: "טאלי. אוהב אותך ומתגעגע. דאגי". עיניי הוצפו דמעות. התנתקתי מחשבון המשתמש שלי ויצאתי מחדר המחשבים, נסערת. הימים חלפו לאיטם. מדי פעם הייתי שוקעת בחלומות בהקיץ בהם דמיינתי את כל מה שעברתי במהלך חופשת הקיץ. דאגי שלח לי אי-מיילים על בסיס קבוע, ומדי פעם היינו מתכתבים במסנג'ר. זה לא השתווה, כמובן, להבעת פנים, גיחוך או צחוק, מגע או נשיקה מרפרפת שזכרתי מהקיץ, ולעיתים, אחרי השיחות שלנו, הייתי נעצבת אפילו יותר ממה שהייתי. אבא שם לב שמשהו התרחש. מייקל ברודר סיפר לו שהיינו בקשר חם עם הלהקה, דבר שקיבל קצת בקושי אך הבין, לעומת זאת, ברודר לא אמר לו דבר על הקשר שלי ושל דאגי, והייתי אסירת תודה. אבא ניסה לדובב אותי, אך אני שתקתי והתחמקתי בקלישאות כמו, "היה מדהים ומעייף" או "הלוואי ויכולתי להישאר. אני מתגעגעת לכל החברים החדשים שהכרתי, וגם ללהקה, הם היו נהדרים אלינו" ו"אני מתגעגעת לענבר, לכן אני בדאון...". אבא לא קנה את זה, אבל זה היה התירוץ הטוב ביותר שיכול היה לקבל, ולבסוף הוא וויתר ונתן לי להמשיך הלאה. מדי פעם הייתי נכנסת לפורום של הלהקה, מתעדכנת במה שקורה ומחייכת כשהיו נכתבים שם פרטים שענבר ספרה לי ראשונה. ענבר התקשרה פעם בחודש אליי ואל אביה כדי לספר ולחלוק מה עובר עליה, ומדי פעם שלחה אי-מיילים. כשענבר סיפרה לי פרטים שאיש לא יכול היה לדעת, הייתי פותחת הודעה חדשה בפורום ומפרסמת. כל הבנות השתאו לדעת מהיכן המידע המדויק, ואני חייכתי ושתקתי. בסביבות דצמבר קיבלתי מענבר אי-מייל ארוך מאד, דבר נדיר מבחינתה, בו גללה באוזניי את הרפתקאותיה בבולטון. "דני גר בבולטון," סיפרה לי, "והייתי אצלו שבוע. יש לו אחות גדולה בשם ויקטוריה, את יודעת. היא ממש מתוקה, והסתדרנו מצוין. בסוף השבוע עשינו סבב ביקורים אצל כולם; הייתי אצל הארי בבית ואצל טום; להארי יש אחות ואח, קתרינה ותומי, ולטום יש אחות בשם קארי. לדאגי יש אחות בשם ג'ייזי. היא די בסדר. הם מתוקים, כולם. אני שמחה שנשארתי, למרות שאני שיא המתגעגעת אלייך ואל אביה. וגם למשפחה שלי שנשארה בארץ. דאגי מוסר נשיקות, הוא כל הזמן מפריע לי כשאני כותבת את המייל הזה, אז תמסרי לו חזרה, אוקי? מתגעגעת המון." "ענבר היקרה," כתבתי לה, "תשמחי. לך יש את דני, ואני מתה פה בארץ בלי דאגי. בבקשה, תשלחי לו את כל אהבתי והמון המון נשיקות. תגידי לו שגם אני מתגעגעת, ושבקרוב הוא יקבל מייל ארוך מספיק. מתגעגעת אלייך גם." כשדיברתי עם אביה הסתבר לי שגם היא קיבלה את אותו מייל ארוך. "מגילת אסתר ממש," היא אמרה לי, כשישבנו לפתור שיעורי בית. "פשוט סיוט. אבל נראה שהיא נהנית." אביה וחגי הסתדרו מצוין: הם דיברו והיו יחד יותר מבעבר למרות לימודי האלקטרוניקה האינטנסיביים של האחרון. מעולם לא ראיתי את אביה מאושרת וזוהרת יותר. והימים עברו, השבועות נזלו והחודשים זלגו. יום חמישי אחד, ארבעה חודשים לאחר שחזרנו, התיישבתי בחדר המחשבים, פתחתי את הפורום ועיניי נקרעו לרווחה. "אלוהים. אביה," הייתי המומה. "אוי, אלוהים." אביה ראתה את פניי שהחווירו והסמיקו חליפות, והתקרבה, מבוהלת. "מה?" "אני.. הם... אני..." פלטתי. "הם.. הם באים לארץ!" "מה? לא יכול להיות," אמרה אביה באי-אמון. היא ניגשה לעכבר וגללה את ההודעה מטה. שם, שחור מודגש על גבי אפור, עם הרבה אייקונים, סמיילים, הדגשות ואותיות שחוזרות על עצמן, היה רשום שמקפליי מגיעים לארץ עוד חודש. "וענבר לא אמרה כלום?" נענעתי בראשי לשלילה, משותקת מההלם. "היא לא אמרה כלום?! את רצינית?" הנהון נוסף. "ודאגי?" הנדתי בראשי. הבטתי בה, עדיין המומה. "את יודעת מה זה אומר, נכון?" אמרתי לבסוף. "דאגי מגיע לארץ. לפה." "אני... לא יודעת מה לומר." זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אביה חסרת מילים. "תשמחי בשבילי," אמרתי בפשטות, ופניי זהרו כמו שלא זהרו כבר הרבה זמן. אביה חיבקה אותי בעוז. "אני שמחה," לחשה לי. חיבקתי אותה חזרה. "מעולם לא הייתי כל כך מאושרת," מלמלתי לכתפה. "מעולם." ****************
הבהרה קצרה: הפרק הזה הוא הרבה אחרי שחזרנו - הוא בסביבות אוקטובר, אחרי החגים, כשהלימודים באוניברסיטאות מתחילים. ז"א, אחרי סוכות, אוטוטו.
מארועי הפרקים הבאים: האם יתנו לטאלי ללכת? ואם כן, מה יקרה? ואם לא, מה היא תעשה?!
חכו בסקרנות לפרק הבא.
אה, כן: עדיף לקרוא בקובץ.
זה נגמר שבוע הבא. [יומשישי אין, כי זה ערב יוהכ"פ. אני לא צריכה על המצפון שלי שאנשים יקראו את זה ביום-כיפור עצמו, נכון? >< תחכו בסבלנות.] זה פאקינג נגמר שבוע הבא. מה אני אעשה אחר-כך??!?!! [אני יודעת, אני אכתוב את הפיקאמצע ל-WYG... XD נכון, סיונ?
] חוקיםחוקיםחוקים! שם: דקמשל"א. ז'אנר: RPF, פלאף, רומאנס... טייק יור פיק.
דירוג: נחשו.
שיפ: דאגי / טאלי, ענבר / דני, אביה / חגי. הצהרה: הבנים, אפעס, לא שלי. כמה חבל. בתיאבון. ^^
