יתקבלו בברכה
פרק שבע-עשרה התעוררתי והרגשתי משהו רך מתחת לראשי. 'איזה חמודות אביה וענבר,' חשבתי לעצמי. 'השיגו לי כרית..' שכבתי בעיניים עצומות לכמה רגעים, מתענגת על קרניה החמימות של השמש כשההכרה הכתה בי כמו קטר של רכבת ופקחתי את עיניי במהירות. במהירות רבה מדי. השמש סנוורה אותי לרגע, ונאלצתי להניח יד על עיניי הכואבות. לאחר מכן התרוממתי והבטתי סביב. דאגי נשען על מרפקיו והביט בי בחיוך קל על שפתיו. העברתי יד בשערי הסתור מעט ונשמתי עמוק. "איך הראש שלי הגיע אל הירך שלך?" שאלתי באיפוק. "אני," הוא השיב בפשטות. "הדשא לא נראה נוח במיוחד, את מבינה." הוא חייך. "החלטתי לנהוג כג'נטלמן ולגרום שכן יהיה לך נוח." שקלתי את זה בראשי למשך זמן מה, ואז הנהנתי. "כן, נשמע הגיוני," חייכתי גם אני. נשכבתי שנית, הפעם מניחה את ראשי במודע על רגלו. "את חמודה כשאת ישנה," הוא אמר מעליי. הבטתי בו, המומה מעט. 'וכמה זמן הוא מכיר אותי,' הרהרתי, 'שהוא מסוגל לומר לי דבר כזה? אבל בכל זאת,' החלטתי לאחר רגע, 'נחמד מצידו לומר...' "תודה," אמרתי, מגחכת. הוא צחק, והרגשתי איך הרגל שלו רועדת. אחזתי בה בחזקה, מייצבת אותה. "תנסה לא לזוז, בבקשה," ביקשתי. הוא צחק שוב. צחקתי גם אני. " אני רצינית," הוספתי. "זה לא נוח..." "אוה, אז סליחה," הוא אמר ברצינות-מעושה. חייכתי לעברו והדחף הקדום לחבק אותו גאה בי שנית. נכנעתי ופשוט התרוממתי וכרכתי סביבו את זרועותיי. הוא התקשח לרגע – אבל רק לרגע – והתרפה, מחבק אותי בחזרה. הוא ליטף את שערותיי, שותק, חיוך קל מרחף על שפתיו. קברתי פניי עמוק בחזהו, רק כדי לראות איך זה מרגיש. זה הרגיש נהדר. נשמתי עמוק ושאפתי לקרבי את הריח שלו – ריח של לימונית וגיטרות ושוקולד. כשניתקתי ממנו לבסוף שלחתי לעברו חיוך נבוך. "Sorry," מלמלתי. "זה בסדר," הוא אמר לי, והרים את ראשי כדי שאביט בו. "באמת." שקעתי בעיניו, לא מסוגלת להתיק מבטי מהעיניים הכחולות-אפורות שהפנטו אותי, וטבעתי בתוכן באיטיות. כל העולם התפוגג, ונראה כאילו רק הוא ואני נשארנו, מביטים זה בעיניי זו. הרגשתי כאילו אני מכירה אותו מאז ומעולם, כאילו לא פגשתי אותו רק השבוע. הוא קרב את ראשו לראשי והצמיד את מצחנו ביחד. נרעדתי. הוא החזיק בי בעדינות, ועיניו כמו ביקשו רשות. עצמתי את עיניי שלי בהסכמה, והוא נשק לי. הכול התנפץ במטר של כוכבים נופלים. "אביה." היא הביטה בו באלם, מוחה מריץ חישובים מסובכים. "מריאור אמרה לך." זו הייתה יותר קביעת עובדה מאשר שאלה. הוא הנהן בראשו, מתוח וחיוור. אביה רק הביטה בו, בראשה מזמזמים אלפני שאלות שרצתה לשאול. "חגי..." אמרה לבסוף, בייאוש. "מה אתה עושה כאן? למה באת?" חגי נעץ בה מבט יציב למשך כמה רגעים והתקרב אליה. "חומד," אמר לבסוף, מושיט לעברה יד ומעביר אצבע מהוססת על לחיה, "התגעגעתי.." ליבהּ כמו דילג על כמה פעימות. היא נשמה ברעד וניגשה אליו, מחבקת אותו בכוח. "גם אני," לחשה לחזהו בשקט. לאחר שהרגישה גם את אחיזתו מתהדקת סביבה, לחשה שוב, ברעד, "גם אני.." ענבר עמדה מול דני, סמוקה כולה. היא פיתלה אצבעותיה בעצבנות ולא ידעה מה לעשות. דני הביט בה, חיוך קל מרחף על פניו. "אני לא נושך," הוא אמר, זיק שובב מנצנץ בעיניו. ענבר לא יכולה הייתה להתאפק וחייכה, מרימה מבטה בזהירות. "אני יודעת," אמרה. "אוקי." הוא העביר ידו בשערותיו ונתן להן להישמט על פניו בתלתלים רכים, מהוסס מעט והמשיך, "תקשיבי, את בטח יודעת, אבל לא מזמן נפרדתי מהחברה שלי..." ענבר הנהנה. "וחשבתי שאני לא רוצה להיכנס יותר למערכות יחסים. לא מהר כל כך בכל מקרה.. את יודעת, היינו ביחד הרבה ו..." הוא השתתק לרגע והשתעל קלות, מתרומם קלות על קצות אצבעותיו וצונח שוב. "אממ.. אבל אז ראיתי אותך ו.. טוב, אני חושב שאת..." הוא נתקע שוב, וענבר גיחכה בתוכה, יודעת שזה לא מתאים לו. "טוב, תהיתי אם תסכימי לצאת איתי הערב." ענבר כמעט נחנקה. "אה---" זה כל מה שהצליחה לפלוט. הוא חיכה, מביט בה, וחייך בסבלנות. "אמרתי לך כבר, אני לא נושך.." "כן," היא אמרה במהירות, לפני שאיזה פיוז במוחה יחליט להשתגע. 'האמת,' היא הרהרה, 'עצם העובדה שהסכמתי אומר שמשהו השתבש אצלי..' "כן, אני אצא איתך." "יופי!" חיוך רחב התפשט על פניו. "אז הערב, אוקי?" "אהה, בסדר..." היא אמרה בהיסוס. "אין בעיה." "שמונה זה טוב?" הציע דני. "שמונה זה מצוין." "אז זה דייט?" הוא שאל בשובבות, מחליק יד על שערותיו. "דייט," היא צחקה, הסומק עוזב את לחייה לאיטו. הם המשיכו לעמוד שם עוד כמה דקות, מפטפטים על הא ועל דא. ענבר חשה שהאומץ חודר אליה, והזדקפה קלות, משדרת ביטחון. דני שם לב לזה, והתקרב אליה קצת, מחווה תנועות בידיו תוך כדי דיבור. הם שוחחו בלהט, מתקדמים לעבר זוג המיני-קופר שחנו בצד. הם כבר עמדו ממש ליד הארי וטום שדיברו ביניהם, כשענבר ראתה את חגי כורך זרועו על כתפיה של אביה, והאחרונה מחייכת ברעד. היא עצרה לרגע, המומה, ואז חיוך רחב התפשט על פניה. 'סוף סוף,' חשבה בסיפוק. 'באמת הגיע הזמן.'
חוקים! שם: דקמשל"א. שיפ: אין לי כוח לזה. ז'אנר: גם לזה אין לי כוח. דירוג: כנ"ל. הצהרה: בו. הבנים שלי. מעכשיו והלאה. לא נותנת אותם לאף אחד. ><'' הערה: ענבר. המפף. פרקים קודמים. |בלהבלהבלה| בתיאבון.
