../images/Emo203.gifבהודעות... חלק I [תגובות. כן. ../images/Emo11.gif]
מאירועי הפרקים הקודמים...: ברודר אוסר על טאלי להיפגש עם דאגי. טאלי הנסערת בוכה בחדרה ובסוף מתעשתת כדי לנסות לתקן עניינים בין ענבר לדני [שגם את מערכת-היחסים ביניהם ברודר הצליח, איכשהו, להרוס]. דני קולט מיד שמשהו לא בסדר ומנסה לברר. טאלי מתחמקת, אבל בסוף נכנעת ובוכה בזרועותיו. דאגי תופס אותם על חם ומסרב להקשיב להסבר שטאלי ניסתה, ברוב ייאושה, לתת לו. הוא הביט בי, פניו חתומות. "אם זה כל מה שהספקת להמציא ברגע אחד..." "אבל..." מחיתי, מנסה להתקרב, להסביר שוב. "אני לא מעוניין לשמוע," הוא אמר בקול פסקני, ונכנס לחדרו. נשארתי לעמוד, קפואה, מול הדלת הסגורה, מרגישה בדמעות מטפסות בעיניי. לבסוף נמלטתי משם כל עוד יכולתי. מספיק לך, קלי? XD *** פרק עשרים-וארבע "אני לא מאמינה שזה קורה לי!" פסעתי הלוך ושוב, מנופפת ידיי בסערה. "למה דאגי היה חייב לפתוח את הדלת דווקא באותו הרגע?!" "ועדיין, זה לא משנה את העובדה שחיבקת את דני. ושזה היה מעשה שגוי מאד," ציינה אביה. "אני יודעת!" אמרתי בכעס. "אבל הייתי כל כך נסערת! מייקל... גאד! מייקל עצבן אותי כהוגן, ודני פשוט היה שם, ויכולתי לשים עליו כתף לרגע בלי שמייקל ינסה ל'הצר את צעדיי'," חיקיתי אותו בלעג מר. "בסדר. אז למה לא הסברת לדאגי מלכתחילה?" שאלה אביה בהיגיון. "כי.." הסתבכתי. "לא יודעת. ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל עדיין," הרמתי ראשי ונעצתי מבט פגוע, כשהדמעות בורקות בעיניי. "אני.. הוא... אוף!" אביה חייכה קלות. "בסדר, אני בטוחה שיהיה בסדר בהמשך. לסדר גם לכם ארוחת ערב רומנטית?" שאלה בשובבות. "לא. לא עכשיו, בכל אופן," אמרתי, מחייכת מבעד לדמעות. "תודה, יקירה." "מה שאני אצטרך לעשות – אני אעשה," הודיעה אביה, ומשכה בכתפיה. "כי מישהו צריך לעשות את זה. אגב," הוסיפה לפתע, "מה את מתכננת לספר לענבר?" "לספר לי מה?" נשמע קול מוכר. ראשינו הסתובבו למראה ענבר שחזרה מהבריכה, מגבת כרוכה סביב מותניה והחלק העליון של בגד הים שלה קשור ברפיון סביב צווארה. היא הושיטה לי את הנגן וחייכה קלות ואז שאלה שוב. "לספר לי מה?" אביה ואני החלפנו מבטים מהירים. "אל תספרי לה!" הגיתי לאביה, נואשת. "שדני רוצה לצאת איתך לארוחת ערב, כפיצוי על זה שהוא לא האמין לך," אמרה אביה לבסוף. "הוא מוסר את אהבתו. הם נוסעים לבריסטול מחרתיים, נכון?" היא הבזיקה לי מבט שאלה ואני הנהנתי לחיוב, נאנחת בהקלה. "אה, באמת?" ענבר שאלה, בפעם הראשונה מזה כמה ימים חיוך עולה על פניה. "איזה יופי!" ובלי לשאול לתאריך – דבר שהראה עד כמה מרחפת היא הייתה באותו רגע – היא יצאה לכיוון האמבטיה, מהמהמת שיר שבחיוך זיהיתי כשיר של דני – Walk In The Sun. "תודה," אמרתי לאביה בשקט. "אני חייבת לך." "כאילו דא!? את חייבת לספר לה. זה יהיה רע מאד אם מישהו אחר יעשה את זה," אביה אמרה. "אני יודעת," אמרתי בייאוש. "אני אספר לה." "מתי?" "בקרוב," אמרתי. "בקרוב מאד. אני יורדת לבר, לנשנש. להביא לך משהו?" "לא, תודה," היא השיבה בחיוך, ואז עיוותה את פניה לרגע: ענבר שרה באמבטיה, מועדת בתווים הגבוהים. "אולי אני ארד עוד מעט." "בסדר," מלמלתי ויצאתי מהחדר. כשהלכתי לכיוון המעליות שמעתי צעקות חלושות מכיוון החדר של דאגי ודני. הדלת נפתחה לרווחה ודני יצא מהחדר, טורק אחריו את הדלת. קפצתי הצידה ונתתי לו לרדת במעלית לפניי, שהוא מסנן קללות תוך כדי. הוא זעם כל כך עד שלא הבחין בי. 'אאוץ',' חשבתי בכאב. 'אני אשמה.' ירדתי במדרגות והגעתי ללובי. נכנסתי לבר ולקחתי קרקר וכוס שתייה קלה, מכרסמת בחוסר תיאבון מורגש. קלטתי מזווית עיני את דני והסטתי את ראשי, מניחה לשערותיי ליפול על פניי ולכסות עליהן. דני חלף על פניי וביקש מהברמן כוסית, אותה הוריק בלגימה אחת. הוא נאנח ומחה את פיו בגב ידו, מתיישב על כיסא הברים הגבוה שעמד בסמוך אליו. דמות מוכרת שנכנסה מבעד לדלתות המלון הסבה את תשומת ליבי וגרמה לי לסנן קללה חרישית. מייקל נכנס פנימה. עקבתי אחריו בסקרנות ובחשד, וליבי החסיר פעימה כשראיתי את ענבר יוצאת מהמעלית, שיערה הרטוב פזור על כתפיה וכולה אומרת חיוניות ורעננות. "ענבר," קרא מייקל בקול רם. 'לעזאזל,' העפתי מבט מהיר בדני שהרים את ראשו בחדות והביט סביבו, מחפש אחר הענבר היחידה שהכיר שהייתה במלון. "או, היי, מייקל," אמרה ענבר בחיוך שזיהיתי כמאולץ מעט. דני החוויר והסמיק חליפות ואגרופו נקמץ על הבר. הוא ביקש עוד כוס אלכוהול מהברמן ואף אותה הוריק במהירות, מטיח אותה לפניו. מייקל דיבר עם ענבר בפינה, מטיל מדי פעם את ראשו לאחור בצחוק. ענבר חייכה מספר פעמים, ומהיכרותי אותה ידעתי שהיא לא חשה בנוח. ידעתי גם שדני לא יבין את זה. 'אוי, לא. אוי, לא,' חשבתי, מבוהלת. 'לא זה. לא עוד בעיות...' ברגע שחשבתי שיותר גרוע מזה לא יכול להיות, דאגי יצא מהמעלית. הוא נראה עייף וכעוס, וקמטי דאגה הופיעו על מצחו. ליבי נחמץ. 'אוף', חשבתי בזעם מהול בדמעות. 'לעזאזל.' מייקל גם הוא ראה את דאגי. הוא מיהר לשחרר את ענבר ותפס את דאגי, מבטו רציני וחמור. דאגי שוחח עם מייקל בשקט, ועיניו התרחבו כששמע את דבריו. ענבר העיפה מבט סביבה וגילתה אותי בבר, מנופפת לי לשלום, על פניה ההקלה והשמחה. "היי," היא אמרה לי כשהתקרבה, מחייכת חיוך רחב. דני הרים ראשו ושערותיו המתולתלות והכהות עמדו בניגוד חד לפניו החיוורות. ענבר חייכה אליו ברכות. "היי," אמרה. הוא לא הגיב, ומבטה הפך פגוע ומבולבל. "את יודעת," הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה. "טאלי," והוא החווה לכיווני, "הסבירה לי שאת בחורה עדינה מדי, שמרגישה לפעמים שלא בנוח בקרבת גברים – ובכלל, שהאישה תהיה הצד היוזם במערכות יחסים. אבל ממה שראיתי עכשיו – לא, תני לי לסיים," הוא הרים ידו והשתיק את ענבר שפתחה את פיה במחאה, "-ממה שראיתי עכשיו אני מבין שסתם נהנית מעצם העובדה שהצלחת לתפוס בחור מלהקה מצליחה. אני פשוט לא מאמין שהייתי טיפש מספיק כדי לקנות את זה." והוא התרומם ממקומו ונעץ בה מבט זועם. "ואני לא מאמינה שאי פעם אהבתי אותך בכלל!" הטיחה בו ענבר הכעוסה והפגועה. "כנראה שאתה באמת טיפש מספיק אם אתה לא מבין!" "מה יש כאן לא להבין?!" הוא קרא, והניף זרועותיו באוויר. התכווצתי במקומי והבטתי בחוסר אונים בשניים רבים ומטיחים עלבונות זה בזו. כשלא יכולתי לשאת את זה יותר, קמתי ממקומי והתכוונתי לצאת לכיוון הלובי כדי לעלות בחזרה לחדר כשיד נוקשה לפתה את כתפי. "אז זהו זה?" שמעתי את דאגי אומר, קולו עצור.
אופס, אני נהיית פיוטית למדי. אני אפסיק עם זה עכשיו.
תודו שהתגעגעתן אליי.
חוקים? יאללה, חוקים: שם: דבר קטן ומטורף שקוראים לו אהבה. [תגידו שאני משועממת. בקיצור: דקמשל"א.] דירוג: אממ. נמוך. יאפ. די נמוך. ><'' ז'אנר: רומנטי! פלאפי! קיטשי! ו-RPF.
כמה חבל. אבל כשהם יהיו שלי...
הערה: אוקי. ענבר היא הבטא שלי. וסיונ המפרסמת בעת העדרי. ואני חולה על שתיכן.
פרקים קודמים... אממ.. אין. OO אבל יהיה תקציר בהודעה הבאה.
בתיאבון! ^^
