../images/Emo54.gifאחרון לעת עתה. ../images/Emo3.gif
פרק עשרים-ואחת [שישבת, Aug. 10-11] "אולי נבלה היום ביחד? יום בנות, בלי בנים בכלל?" הציעה ענבר למחרת בבוקר. "מוצא חן בעיניי," אמרתי מיד, מחייכת. "אביה?" "רעיון טוב," היא הסכימה. "יום בנות לא יזיק לי. חוץ מזה, מחר שבת. אפשר לישון ולנוח..." "כבר שבת!" אמרתי, המומה. "נשארו בסך הכול שבועיים!" "מפחיד, נכון?" גיחכה אביה. "איך הזמן טס כשנהנים..." "מה דעתכן שבשבת נהיה בגולדרס גרין?" הציעה ענבר. "יש לי שם איזו דודה רחוקה מהצד של אבא שלי." "ורק עכשיו את מספרת לנו על זה?" שאלה אביה, המומה מעט. "ואת לא זוכרת שיש לבנים הופעה מחר בערב?" הוספתי. "אל"ף, רק אתמול נזכרתי בזה – דיברתי עם אימא שלי והיא הזכירה לי," התנצלה ענבר. "ואפשר להיות אצלה בשבת. בי"ת, מי אמר שלכל ההופעות אנחנו חייבות ללכת, גם אם יש לנו כרטיסים?" "ואת זה אמרה ענבר," מלמלתי לעצמי. "טוב, נו, למה לא. מוצא חן בעיניי." "יופי, אז יש לנו איפה להיות בשבת," סיכמה אביה. "אני אתקשר לחגי ואודיע לו." "יום ללא בנים, לא ככה?" שאלתי בצחוק קל. "כן, נו, אבל שהוא יידע שאנחנו נהיה שם," היא הסמיקה קלות. "טוב, בסדר," אמרתי. "אבל תעשי את זה מהר. הלכתי להתארגן." הגענו לגולדרס גרין חצי שעה לפני כניסת שבת. למולנו נגלו משפחות מרובות ילדים שהם רחוצים ומסורקים, עיניהם זורחות ופניהם מחויכים. נשים צעירות ורעננות בפאות ארוכות דחפו עגלות ופטפטו אלה עם אלה, וגברים באבנטים וחליפות פסעו מעדנות לכיוון בתי הכנסת. נכנסנו לבית דודתה של ענבר והרגשנו כאילו אנחנו בעולם אחר. אישה צעירה בפאה בלונדינית ארוכה התקרבה אלינו במרוצה. על צידה האחד נתלתה ילדה קטנה, בהירת שיער ונבוכה, ועל זרועותיה היה תינוק מייבב. "היי," היא פנתה אלינו בפנים מאירות. "אני מישל. אני מקווה שתיהנו." לאחר מכן פנתה לענבר וסקרה אותה מכף רגל ועד ראש תוך שהיא ממלמלת בפולניות: "וואו, כמה גדלת! כשראיתי אותך בפעם האחרונה היית קטנטונת, בת שש.. איך הזמן עובר.." "אימא," שאלה הילדה הקטנה בשקט, מושכת בשרוול חלוקה של אימה. "מי אלה?" "זו ענבר. היא..." מישל חשבה לרגע. "בת דודה שלך. כמו שיינדי." "אה." היא תחבה אצבע לפיה, מצצה נמרצות והפסיקה כשמחשבה עלתה בראשה. "ומי לידה?" "אלו החברות של ענבר," אמרה מישל בסבלנות. "היי," התכופפתי לעברה וחייכתי. "אני טאלי. וזו," הצבעתי על אביה, "אביה. איך קוראים לך?" "ארי," היא אמרה לאחר רגע שקט. "קיצור של אריאלה," הסבירה מישל. "בת כמה את?" שאלתי. "חמש וחצי," היא אמרה בגאווה. "אווו, גדולה," התפעלתי. "את יודעת שיש לי אח בגילך? חמוד בדיוק כמוך." "היי, ארי," אמרה גם אביה. "רוצה להראות לנו את החדר שלך?" ארי הנהנה בהתלהבות ומישל חייכה, מתפנה לטפל בתינוק הקטן שבזרועותיה בזמן שהלכנו אחרי ארי לחדרה. השבת עברה עלינו כהרף עין, משתנה ומתפתלת בין אצבעותינו כמו מים. למישל היו שלושה ילדים קטנים – שתי בנות ובן – שכמו כל ילדים קטנים ברחבי העולם היו מלאים חוכמות ושמחת חיים. מאוחר בליל שבת, כשחושך שרר בבית ורק הנרות המהבהבים סיפקו את מקור האור היחיד וכולם ישנו, ישבנו שלשתינו ופטפטנו בינינו, כשארי, הבת הקטנה, התעוררה ודידתה לכיווננו, מפהקת ומשפשפת עיניה בעייפות. "מה קרה, מתוקונת?" שאלתי, קולטת לחיקי את היצור הפעוט ומחבקת אותה בחום. נזכרתי באחים הקטנים שלי שהשארתי בארץ ונשקתי לשערותיה הבהירות. "חלמתי חלום רע," היא מלמלה, וקברה פניה בכתפי. ענבר ואביה השמיעו קולות השתתפות ומיהרו ללטף את הראש הזהוב. "מה חלמת?" שאלה אביה, מסוקרנת מעט. "שחטפו אותי," היא השיבה בקול עמום והרימה ראשה, מביטה בנו בעיניים צלולות וכנות. החלפנו מבטים מהירים וחיוכים מוסתרים. "באמת?" שאלתי. הבטתי בה והחנקתי צחוק. "כן," היא אמרה ברצינות. "ואז העלו אותי לאוניה ישנה ומכוערת כזאת..." "ואחר כך?" שאלה ענבר, לא מצליחה לדכא את החיוך שהתפשט על שפתיה. "אחר כך התעוררתי," היא השיבה, והתכרבלה בחיקי עד שנרדמה שנית. הבטתי בה בחיבה. "אני אשים אותה במיטה שלה," אמרתי בשקט לבנות. "ואחר כך אני אלך לישון. אני עייפה..." הן הנהנו. "אני גם אלך לישון," אמרה אביה. "באמת מאוחר." כשחזרתי מהחדר של ארי, הנשימות הקצובות של הבנות סימנו ששתיהן כבר ישנות שינה עמוקה. בבוקר שבת יצאנו לטייל עם מישל לאחר הסעודה, בזמן שאביה הלכה לבקר את חגי. ענבר ואני הסתובבנו בגולדרס גרין עם כל משפחות החסידים שהכירו את משפחתה של מישל, מפטפטות וצוחקות. חזרנו הביתה למנוחת צהריים ואני קראתי בספר שלי בזמן שענבר נרדמה על הפוטון לידי. מדי פעם העפתי בה מבטים, מוודאת שהיא נחה כמו שצריך. במוצאי שבת הודינו בחום למישל ומשפחתה. "נהניתי מאד," אמרתי בפשטות. "זה גרם לי להתגעגע לאחים הקטנים שלי." נשקתי לארי על מצחה והיא חייכה אליי במתיקות, חושפת שיניי חלב חסרות ונופפה בידה לשלום. "היה ממש כיף," אמרה אביה, מחבקת את מישל בחום. "ממש ממש נהניתי," הודיעה ענבר, מחזיקה בידה האחת את נעה הקטנה שחייכה אליה חיוך חסר שיניים מלאכי, ואת אוהד שנרדם על כתפה. היא העבירה אותם בזהירות לזרועותיה של מישל, והסיטה קווצת שיער סוררת מעל מצחה. "להתראות," הם נופפו לנו לשלום. "מקווים לראות אתכן שוב!" "שלוש שיחות שלא נענו?" תהיתי. "ממי?" "אימא, אבא ודאגי," מנתה אביה בחיוך. "כמעט," צחקתי. "אימא, שחר ומאיה. אבל יש לי sms מדאגי." "מה שחר שולח לך – זאת אומרת, מתקשר אלייך?" תהתה אביה. "לפני שטסנו," אמרתי לה בשקט, "הוא קצת.. התוודה בפניי." "ואת עכשיו עם דאגי," אמרה אביה באי אמון. "כן," אמרתי. "היי! זה לא ככה!" מחיתי כשהבנתי על מה היא חושבת. "הוא לא התוודה על אהבתו אליי. הוא התוודה בפניי שהוא אוהב את אילת." שתקתי לרגע. "חוץ מזה, זה לא היה מתוכנן." "אה." "והוא ביקש עזרה," הוספתי. "אה," אמרה אביה בשנית. "שיהיה." "לילה," מלמלתי לבנות. אבל הן כבר נרדמו.
אוקי, הגענו לפרקים מתקדמים מאד! זתומרת, פרקים עשרים ועשרים-ואחת! תעריכו! [בחיים לא חשבתי שנגיע לשם.
] חוקים: שם: בלה-בלה-בלה. ז'אנר: אממ. לא-ידוע.
שיפ: אני ודאגלס. כל השאר סתם משניים. XD [ענבר ודני, אביה וחגי, אפ זה באמת מעניין מישהי...] דירוג: נמוך מאד. הצהרה: הבנים..... יישארו ברשות עצמם. לעת עתה. הערה:
אוקי. אין פרקים קודמים. חפשו למטה. ><
