סיימתי
פרק שלישי בפעם הבאה כשהייתי בבית הספר, הודעתי לאביה ולענבר שאני מתכננת ללכת לעשות דרכון היום. הן הביטו בי בשאלה אך לא פירטתי, והן, מכבדות את זכותי לפרטיות, לא שאלו. "זה לא יהיה זול במיוחד. תתכונני," הזהירה אותי ענבר. "אוקי," אמרתי בזהירות. "כמה?" "225 שקל," היא אמרה. "אה." שתקתי לרגע, כשוקלת. "שיהיה... לא שאני לא יכולה להרשות את זה לעצמי," הוספתי, מגחכת. נכנסנו למשרד הפנים ועיניי נפערו לרווחה. הפעם האחרונה שהייתי שם היה כדי להוציא תעודת זהות, ומאז לא חזרתי. שכחתי עד כמה התור יכול להיות ארוך. "אולי תלכי ולא תחכי לי?" שאלתי את ענבר. "אני אסתדר לבד, אני חושבת. חוץ מזה, אביה פה." "כן, אבל אני עדיין נשארת," היא אמרה, ואני חייכתי. "איזה מספר יש לך?" שאלה אביה כעבור שעה. היא תופפה ברגלה בחוסר סבלנות והציצה בנייד שלה, מחפשת אחר השעה המדויקת. "שלוש מאות ושמונה עשרה," השבתי. נאנחתי והרמתי מבטי לעבר הלוח השחור שספרות אדומות ריצדו עליו. 'אוף,' חשבתי ביני לביני. 'הוא בסך הכול במאתיים שמונים ותשע...' כבר מלאתי את הטפסים שלי, ורק ניפחתי בלונים מהמסטיק שהיה בפי. פתאום נזכרתי במשהו. "היי, רוצות לשמוע משהו מוזר?" שאלתי את הבנות בחיוך משועשע. הן הביטו בשאלה ואני המשכתי: "אתמול נכנסתי ליוטיוב. חיפשתי קליפים שלהם - של מקפליי." "וראית משהו מעניין?" שאלה ענבר בסקרנות. המספרים האדומים התחלפו בשנית, אבל לא שמנו לב. "כן," הנהנתי. "יש להם שיר אחד, בהופעה החיה – אגב, זה נראה כל כך... חי. אנרגטי. אני פשוט חייבת ללכת לאחת. האמת היא ש---" חבטתי בידי בפי, עוצרת בעצמי בזמן. לא רציתי לספר להן לפני שזה יהיה בטוח. "האמת היא שמה?" שאלה אביה. "שהשיר הזה היה ממש מגניב," אלתרתי במהירות, "ושהייתי רוצה לראות אותו בהופעה חיה." "למה, מה היה שם?" עוד ספרה התחלפה על הלוח המרצד. "אוקי. זה היה השיר.. אממ... Too Much Noise Will Freak Me Out, ובאמצע הבית השני-- אגב, דאגי שר את השיר הזה. הוא הנגן באס." עיניי הזדגגו לרגע. "הוא מנגן מדהים..!" "והוא גם נראה לגמרי לא רע," לחשה ענבר לאביה. "לא אמרתי את זה," אמרתי ברטינה. "הוא מנגן פשוט מדהים. בכל מקרה," המשכתי, לפני שענבר תוכל לומר עוד משהו. היא רק הביטה בי, כשחיוך קל מעטר את שפתיה. "בכל מקרה, תארו לעצמכן את זה: אמצע ההופעה, הם שרים את הבית השני, כשדני מגיע לדאגי, ופשוט, ככה, בלי הרבה היסוסים וזה, מנשק אותו על הלחי..!" אביה השמיעה קול קטן של גועל. "זה נראה חמוד!" אמרתי בהתגוננות. "חוץ מזה, אני יכולה להבין למה הוא עשה את זה." "למה?" שאלה אביה. "כי הוא הכי קטן. והם נהנים להתעלל בו. את יודעת, כמו אחים גדולים." "לא ידעתי שהוא הכי קטן," אמרה ענבר, טון מרומז בקולה. "איך את יודעת?" "אה," מלמלתי והסמקתי קלות. "בדקתי ב-IMDb ... אבל סתם כי רציתי לדעת טווח גילאים. דני, אגב," הבטתי בה בערמומיות, "יותר גדול ממך." "היי!" קראה אביה בגיחוך, "ענבר, נדלקת על דני?" "ממש לא!" היא הכחישה. "אם כבר, טאלי נדלקה על דאגי." "לא," אמרתי בתקיפות. "רק על הנגינה שלו." "אוקי, מה שתגידי," השיבה ענבר. "אני לא אתווכח איתך על זה." ישבנו על מושבי העץ המרופדים, מפטפטות וצוחקות. בלי ששמנו לב, עברה עוד שעה. בפעם הבאה שהרמתי את ראשי המספרים הבהבו והתחלפו לספרה שלוש מאות ושבע-עשרה. "אביה, את עכשיו," אמרתי, דוחקת בה במרפקי. "יש לך שלוש מאות ושבע עשרה, לא? אני אחרייך." היא הנהנה בראשה וקמה ממקומה, ניגשת לפקיד. היא הסתודדה איתו מספר דקות, וקמה, מסמנת לי להתקרב אליו ולבצע את מה שבאתי לעשות. ניגשתי לפקיד והתיישבתי מולו, מגישה לו תמונות פספורט, תעודת זהות והטפסים שמילאתי שעתיים קודם לכן. הוא בירר ביובש מספר פרטים טכניים ושחרר אותי לדרכי, תוך הבטחה שהדרכון יגיע אליי תוך שבועיים הביתה. הודיתי לו בנימוס והחוויתי לבנות, מסמנת להן שסיימתי. יצאנו מהמשרד אל האוויר הפתוח, נושמות מלוא ריאותינו אוויר צלול ולא דחוס מאנשים וניירות. "תודה שבאתן איתי," אמרתי לאביה וענבר. "בקטנה," בטלה אביה את דבריי וחייכה. "אחרי הכול, גם אני הצטרכתי לעשות דרכון." "ואני נהניתי לבוא איתכן," הוסיפה ענבר. "אני חייבת לזוז," העפתי מבט בשעון. "תודה! נתראה!" "ביי," הן נופפו לי בידיהן. נופפתי להן בחזרה והלכתי הביתה. "נו, הגיע?" שאלתי את אימא שלי בחוסר סבלנות. "לא," היא השיבה לי, מרשרשת בניירותיה. "כשיגיע אני אודיע לך. לכי, אני מנסה ללמוד." סיננתי נשיפת רוגז מבין שפתיי ופסעתי הלוך ושוב בחדרי. זה היה השבוע השני למבחנים, והמבחן בתקשורת הסתמן כהצלחה. חיכיתי בקוצר רוח שהדרכון שלי יגיע. פחדתי שיקרה לי מה שקרה לענבר בתקופת המלחמה שעברה: היא הייתה צריכה דרכון אך הדואר לא עבד, והיא כמעט ופספסה את הטיסה שלה לניו-יורק. בסוף, כמובן, היא טסה, אבל זה כבר סיפור אחר. הבוקר שאחרי הגיע ללא הפתעות מיוחדות. קמתי, התארגנתי ונסעתי ללמוד עם מור ודורית למבחן הבא. תוך כדי לימוד אינטנסיבי הנייד שלי צלצל וקטע אותי באמצע מרוץ לפתירת תרגילים. "כן," יריתי לתוך הפומית. "זה הגיע," אמרה אימא בענייניות. "יש!" פלטתי, מקמצת אצבעותיי לאגרוף שמח. "כשאני אגיע הביתה אני אקח אותו. תודה," הוספתי. "תאחלי לי בהצלחה בלימוד!" "בהצלחה," היא אמרה וניתקה. "קרה משהו?" שאלה דורית בעניין. הנהנתי בראשי. "כן.. עשיתי דרכון, והוא הגיע היום," הסברתי. כשראיתי את המבטים הסקרניים על פניהן הוספתי: "תכננתי לנסוע בזמן הקרוב לחו"ל. בתקווה שזה יתאפשר," הוספתי לעצמי בשקט. הן חייכו, והמשכנו בסשן הלימוד. למבחן הבא שהיה לי למדתי כמו שלא למדתי בחיים שלי. שקעתי כל-כולי במחשב הנייד של אימא, עליו היה את שפת התוכנה שבה למדתי, וכמעט ולא יצאתי ממנו. כן, נכון, דיברתי קצת בטלפון עם ענבר. אבל רק קצת, ובהתחשב בעובדה שכמעט כל הסמסטר לא נקפתי אצבע, אני חושבת שהקפתי את החומר בצורה סבירה למדי. כשהבטתי בעצמי במראה באותה תקופה נראיתי אפורה, חיוורת ומיואשת. הרגשתי איך הכרטיסים הזהובים ההם מתעתעים בי, שולחים אליי ניצוצות חמים ולועגים לי: בחיים לא תגיעי אלינו! בחיים לא! בחיים לא! בחייםלאבחייםלאבחייםלא!!!!! באותם זמנים של ייאוש פתאומי כמעט וויתרתי על כל העניין, אבל רק המחשבה על לפגוש את הלהקה האהובה עליי פנים אל מול פנים החזיקה אותי, וגם זה בקושי. לא סיפרתי לאביה ולענבר מה עובר עליי – לא גיליתי להן על הסיפור עם הלקוח של אבא והכרטיסים. הן היו בטוחות שהפכתי חרשנית רצינית, ואני לא רציתי לשבור את הדימוי הזה בעיניהן. מצד אחד, נחמד היה לי לדעת את החומר לשם שינוי. אבל מצד שני זה היה מתיש. כמעט ולא התייחסתי אליהן; רק למדתי ולמדתי ולמדתי. מבחן ב-#C, בקומפיילרים, בסטטיסטיקה... נוסחאות ומילים ריצדו מול עיניי העייפות, מסתחררות סביב-סביב, מסחררות את ראשי וגורמות לי לכאבי-ראש.
בתיאבון! ^^
את כותבת ממש יפה, אהבתי
