שוב פ'ם רק הודעה אחת.. ../images/Emo122.gif נו, שוין.
פרק תשיעי "זו הייתה חת'כת הרפתקה," מלמלה אביה כשהגענו לבסוף אל המיני-קופר. הסמל של 'הרץ' גיחך לעברנו מצד המכונית, כך שהיינו בטוחות שזה הרכב שלנו. כשזרקנו את השקיות לתא המטען, היא פנתה אליי, "ואת--- את....!" "מה?" תהיתי בתמימות-מעושה. בקושי הצלחתי לדכא חיוך. "פשוט לכי," היא אמרה, ונכנסה בהפגנתיות לרכב. "אני מקדימה הפעם!" קראה ענבר. "Be my guest ," אמרתי לה ונשכבתי על המושב האחורי, מוציאה את הספר שהתחלתי לקרוא אצל פוילס. "את יודעת איך להגיע למלון?" שאלתי את אביה לפני ששקעתי בסיפור. "או שצריך לשאול עוד שוטר?" גיחכתי קלות. "בערך," היא אמרה, מתרכזת בדרך שלפניה. "ענבר מנתבת אותי. אני מקווה שבצורה טובה," הוסיפה בצחוק, וזכתה לטפיחה קלה על שכמה מצד ענבר, שהחמיצה פניה במעושה. נתתי לשקט לעטוף אותי ושקעתי בספר. יכולתי לראות מזווית העין את אביה נוהגת בזהירות ואת ענבר מביטה בנוף, בעוד אנחנו עוברות את הביג-בן ואת גני קנזינגטון . הגענו למלון בשעת ערב מוקדמת. השמש שקעה והטילה קרניים אדומות-וורדרדות על גגות העיר. יצאנו מהרכב ונתנו את המפתח לנער-החניונים שיחנה את המכונית בחניון המלון. לאחר מכן הרמנו את השקיות ונכנסנו ללובי, מעיפות מבט חטוף סביבנו. לא עבר רגע ואלינו ניגש נער מעליות אדיב שהציע לסחוב את שקיותינו. סירבנו בנימוס. הלובי היה שקט – כולם היו בחדריהם או בבריכה, ואיש מהאורחים לא שם ליבו אלינו. נכנסנו למעלית, ועלינו באיטיות לקומה שבה היה החדר שלנו. כשיצאנו ממנה נגררתי אחרי ענבר ואביה, על שקיותיי וספרי, לא רוצה לעשות דבר פרט לשינה. לא פלא שכמה רגעים לאחר מכן התנגשתי במישהו ומעדתי, כמעט צונחת ארצה. "זהירות!" שמעתי קול ספק-נערי ספק-מבוגר מעליי. "סליחה," מלמלתי, נבוכה, והסטתי קווצת שיער מפניי המסמיקות. הרמתי מבטי ונשימתי נעתקה: מולי חייך בשעשוע נער גבוה בסוף שנות העשרה לחייו, ששערותיו הבהירות נשמטו על מצחו בחינניות. עיניו היו כחולות-אפורות ולאוזניו ענד עגילים עגולים ולבנים שבמרכזן כוכב שחור. הוא נראה מוכר. "היי," הוא אמר, וייצב אותי בעדינות. "תיזהרי," אמר שוב. כשעמדתי יציבה הוא הרפה ממני והתקדם לכיוון המעליות. "את תהיי בסדר?" ניסה לוודא רגע לפני שנכנס פנימה. "א-אני.. חו..חושבת ש..כ..כן," גמגמתי. "תודה..!" הספקתי לקרוא חלושות, ודלת המעלית נסגרה אחריו. כשהסתובבתי לכיוון חברותיי, מצומררת כולי, נתקלתי במבטן ההמום של אביה וענבר. "זה היה מי שאני חושבת שזה היה?" שאלתי בקול רועד. אביה הנהנה באלם, וענבר רק בהתה בדלת המעלית. השתיקה ששררה שם יכלה להכריע פיל. עיניי היו קרועות לרווחה ופי יבַש, בעוד ליבי פעם בחוזקה. ענבר הביטה בדלת המעלית הסגורה ובמספרים שרצו כלפי מטה. אביה נראתה המומה, אך הרבה פחות מאיתנו. היא גם הייתה הראשונה להתעשת. רחש הכרטיס המחליק בחריץ ניער את ענבר ואותי מההלם הקפוא בו היינו נתונות. נכנסנו לחדר וסגרתי את הדלת. נשענתי עליה, מושפעת עדיין מהחוויה המטלטלת שעברה עליי, כשקולות מוכרים ועמומים של צחוק נשמעו מבחוץ. הסקרנות שלי גברה על ההלם, והעפתי מבט קל מבעד לסדק הצר ששרשרת הביטחון נתנה לי. עיניי נפערו לגודל של צלחות מרק. "אה. ענב--ר." היה כל מה שהצלחתי לפלוט. היא התקדמה לכיווני, מבט תוהה בעיניה. היא הייתה עדיין המומה, אך הטון שבקולי גרם לה לסקרנות. "הממ?" ללא אומר הצבעתי החוצה. היא העיפה מבט חטוף, ופיה נפער לרווחה. 'יכול להיכנס פנימה זבוב,' חשבתי בקהות. 'איך? הם... פה?!' "דני והארי. פה." קולה רעד מעט. אביה יצאה מחדר השינה, רואה אותי ואת ענבר במצב מתקדם של הלם: אני בעיניים פעורות לרווחה, ענבר בפה פתוח. "אוקי. אימא'לה. מה קרה לכן?" היא שאלה בדאגה מהולה בבהלה קלה. "הם---" התחילה ענבר. "---פה," השלמתי אותה. "אוי, אלוהים!" קראנו שתינו ביחד. "מה הם עושים---" התחילה ענבר. "--- עושים במלון?" השלמתי אני. "הם לא---" "---אמורים להיות פה בכלל!" אמרה ענבר. "יש להם בית משל עצמם!" הוספתי בייאוש-מה. "It's not FAIR!" "את רצינית?" שאלה אביה, מבולבלת מעט. מהר מאד היא התעשתה. "אוקי, בנות, תשתלטו על עצמכן!" אמרה בחומרה. "אז הם כאן, אז מה? זה אומר שלא תצאו מהחדר ותארבו להם? שתתנהגו כמו כל מעריצה מסוממת בגילכן? לא!" היא סיימה בפאתוס. הבטתי בה בהפתעה. "איזה נאום," אמרתי. "צריך לישון על זה הלילה," הוסיפה ענבר. "כן, תשנו על זה יומיים-וחצי, או שלושה. עד ההופעה," אמרה אביה. "חכו לפגישה שלכן איתם מאחורי הקלעים, לא ככה?" "צודקת במאה אחוז," הסכמתי איתה. ניגשתי לראי והתחלתי להבריש את שערותיי. "מה את עושה?" שאלה אביה בחשדנות. "מסתרקת, למה?" שאלתי, מופתעת מעט. "את יוצאת לאן שהוא?" היא הוסיפה לשאול, הנימה החשדנית עדיין חבויה בקולה. "לאאאאא," אמרתי בטון שאמר, 'אוקי-את-מתנהגת-מוזר-אז-אולי-תירגעי?'. "את לא מתכננת לעקוב אחריהם עכשיו, נכון?" היא אמרה בנימת אזהרה. "מה?! לא!" הכחשתי, בלתי-משכנעת בעליל. ענבר התחילה לצחוק. "אני חושבת שכדאי לתת לה כדורי שינה למשך היממה הקרובה," אמרה לאביה בלחישה רמה. "שמעתי אותך," מלמלתי. הנחתי את המברשת על השולחן והסתובבתי לעברן. "אני הולכת לפרוק את השקיות שלי." "אהה," פטרה אותי אביה בנפנוף יד. ניגשתי לחזית החדר וגררתי למזוודה הענקית את השקיות שלי, מתחילה למיין בגדים ונעליים, וכורה אוזן לשיחת הבנות. "אולי את צודקת," מלמלה אביה בשקט, מעיפה בי מבט מודאג. "צריך לתת לה כדור כלשהו. מה דעתך על ואליום?" "עזבי את תלתלים בשקט," צחקה ענבר. "כרגע דאגי פוינטר נגע בה, ועוד שאל לשלומה. תביני את המצב הנפשי המעורער שהיא הגיעה אליו עכשיו... לא בכל יום נוגע בך נגן הבאס שאת.. מעריצה." "שמעתי אותך!" קראתי ממקומי שליד הארון. "ואני לא מעריצה אותו, רק את הנגינה שלו!" הלב שלי פעם במקצב משונה, ולא הבנתי למה. ניסיתי להרגיע אותי במטלות בנאליות, אבל שום דבר לא עזר. אביה גיחכה ונכנסה לאמבטיה, וענבר רק צחקה שנית. "נו, תלתל." היא התקדמה לכיווני והחלה לפרוק את שקיותיה-היא. "את תישארי שפויה עד המפגש איתם עוד שלושה ימים, נכון?" משכתי בכתפיי בחוסר אונים. "יש לי ברירה אחרת?" *********************** נכון היה פרק משעשע?
אם הם היו שלי, ובכן, אני חושבת שהבהרתי מספיק פעמים מה עז רצוני לבצע בהם את זממי...
פרקים קודמים מצ"ב קישור בקובץ - בתור לינקים.
תודה, מתוקתי!
) יווו הייתי מתתה . . . מככחחה להממששךך .. כתייבבה מצווייננתת D: