../images/Emo34.gifNot Real - פרק 2.../images/Emo14.gif
ניר כפרעלייך!XD הפרק הקודם. http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=451&MessageId=142718131 POV- אניה. באותו היום, מוקדם בבוקר. התעוררתי לעוד בוקר יפיפיה, לשם שינוי. עברו חודשים מאז שהם אינם, אבל זה לא משנה כבר. ירשתי את הבר, הוא היה בי תקפה בבוקר ובר מסיבות בלילה. קמתי ממיטתי וניגשתי למקלחת, מתחילה להתארגן ויורדת למטה, אוה כן. גרתי מעל הבר שלי, זה מושלם לא כך? כשירדתי במדרגות סגרתי את הווילון הכחול אחרי, שלא יראו את המעבר לביתי למעלה. ניגשתי ופתחתי את דלת הבר, מתחילה לסדר את המקום ולפתוח את כול החלונות, משרה אווירה נעימה יותר. התחלתי להפעיל את מכונות הקפה ואת שאר המכונות וחיכיתי לעובדים עם המאפים והדברים הטובים והטריים של הבוקר. POV - ריאן. באותו היום, מוקדם בבוקר. פקחתי עיניים לבוקר חדש, מחייך ומעביר ידי הצידה. המיטה הייתה.. ריקה..? "ג'יי?" המהמתי, לא מבין לאן נעלם. הוא תמיד היה פה, כל בוקר, הוא מעולם, מעולם, לא התעורר לפניי. קמתי, מנסה לחשוב שאויל הפעם הוא כן התעלה על עצמו, הולך לבדוק אם נכנס למקלחת. POV- אניה. העובדים החרוצים שלי הגיעו והתחלנו לסדר את המקום לקבלת הלקוחות. "ג'ייני מתוקה תכיני לי קפה." ביקשתי, מרשה לעצמי לתת להם לעבוד לבד הבוקר ופשוט להרגע קצת. לקחתי קוראסון אחד ואת הקפה שהכינה לי,"תודה מתוקה." אמרתי בחיוך. "בבקשה, אוה ג'ארד אמר שהוא יאחר למשמרת, יש לו בדיקות או משהו." אמרה והנהנתי בחיוך קטן, מתיישבת על אחד הכסאות ומניחה תא הקפה והקורסון, פותחת את העיתון. לא דאגתי כל כך, אני בוטחת בהם, הם ילדים טובים ואני לא כל כך גדולה מהם, והם מבינים את העיינין פה. הייתה לי את ג'ייני, גארד, אליס ואת אד. הם תמיד עבדו בבוקר ולמדו בערב, המתוקים ביותר ובערב היו לי את אלקסיס, דין, רובי ואת אלכס. מלכי המסיבות. כולם הרגישו פה בבית ולכן לא הייתי צריכה עוד עובדים, הם נהנו כל כך לעבוד פה וכול אחד בשעות המסודרות שלו, כול יום. POV - ריאן. ג'יי לא היה שם. גם לא במטבח עם הפנקייקים המיוחדים שלו. גם האופנוע של ג'יי נעלם כליל כשהבטתי דרך החלון. התחלית לדאוג קצת, פותח את הטלפון כדי לנסות להתקשר. הוא מחק את מס' הטלפון שלו, וגם כשנסייתי להתקשר מזכרוני, הוא לא ענה. התיישבתי על קצה המיטה, מנענע ראשי. "תגיד לי ש..לא עשית את זה." לחשתי לו כאילו היה כאן. POV- אניה. לגמתי מהקפה שלי ונגסתי בקורסון, חושבת כבר על כמה שירים חדשים ונהדרים בשביל הערב. כשסיימתי הכול הרמתי את מבטי וכבר היה אחת עשרה בבוקר,המקום היה חצי מלא וראיתי שיש מעט לחץ. סגרתי את העיתון וניגשתי למאחורי הבר, מתחילה לעבוד במהירות ולעזור להם, אולי אני אשחרר אותם בשתיים ככה והשאר לבד עד שש, זה לא יהיה נורא כל כך. בשעות האלה אין הרבה אנשים כי ידוע שזה בר. POV - ריאן. היום שלי נמתח בהמתנה אינסופית על הקו, לאט לאט מחלחל למוחי שג'יי.. היה ולא עוד, לפחות מבחינתי. לא התעכבתי מלבכות כמו ילדה קטנה, לא מאמין ששלוש שנים נזרקו לפח בבוקר אחד שהחליט להתעלם מהן כאילו לא התקיימו כלל. POV- אניה. לאט-לאט הלחץ ירד ונהיה רגוע יותר, נותנת להם הפסקה קטנה והם ישארו עד ארבע. ג'ארד הגיע בדיוק בזמן והביא לכולנו אוכל, למזלנו כי אין מצב שהיינו אוכלים לצהריים את אחת מהמאפים או מהעוגות שיש פה. נתתי להם להתיישב ביחד לאכול ועמדתי מאחורי הדלפק, עוזרת לכמה לקוחות חדשים והזמן פשוט רץ. הם סיימנו לאכול ואני ניגשתי לאכול והזמן שוב רץ וסגרתי את המקום בארבע כרגיל, תהיתי עם כדי לומר להם לבוא בשמונה, משמרת משש רק מבזבזת לי כסף ובעקרון אין הרבה החנות. שלחתי להם אסמס והודעתי להם שכול יום הם יתחילו משמונה, ייתן להם עוד זמן של נמנום כי גם ככה פותחים בעשר. בסגרתי את הלווילון והחלונות, ועליתי למעלה לחדר, מתפשטת ונשכבת על המיטה בתחתונים, סידרתי לי שעון מעורר לשבע והלכתי לנוח מעט. POV - ריאן. כריסי נכנסה כהרגלה בערב, כבר בטח יודעת מה קרה. הדבר הרשון שעשתה היה לחבק אותי. כריסי הייתה הידידה הטובה ביותר שלי. היא הייתה היחידה שיכולתי לבכות עליה כמו שצריך. POV- אניה. השעון מעורר צלצל והתעוררתי בישנוניות, מתהלכת למקלחת ומתחילה להתארגן. לובשת לבנים נחמדים ושמלה שחורה צמודה, נעלי עקב שחורות והתאפרתי קלות. ירדתי למטה והפעלתי את המערכת על מוזיקה שקטה, פותחת את הדלת וכמובן לא מזיזה את הלילונות, הם נשארים סגורים כי כלום לא יוצא מי פה. התחלתי לארגן את הבר ואת המשקאות כשלפתע החבר'ס נכנסו ביחד, מברכים לשלום והתחילו לסדר את המקום ולנקות, מכינים את רחבת הריקודים ועומדים במקומות שלהם ואני בכניסה לבר, לא גבינו על כניסה יקרה, ארבעים שקל. POV - ריאן. "אני רוצה להיות קצת לבד, כריס," מלמלתי והיא הנהנה בהבנה, נושקת למצחי. "להתראות, ריאן, אתה תהיה בסדר, מבטיחה," המהמה באופטימיות ויצאה החוצה. לא כל כך האמנתי לה. לקחתי את חוברת השירים הגרועים שלי והתחלתי לנגן גרוע וביבבות. POV- אניה. השעה הגיע והמקום התחיל להתמלות והמוזיקה הוגברה ונהייתה קצבית יותר ויותר, השתייה זרמה וכשראיתי שעד אחד המקום כבר מפוצץ, סגרתי את דלתות הכניסה והפעלתי מזגן שיהיה נעים, מתחילים בחגיגה. POV - ריאן. החלטתי לגשת לבר הקרוב ביותר שמצאתי במצבי הרעוע. קיוויתי שאם אנגן ארגיש טוב יותר, שמול קהל אישמע יפה יותר. וואו, כמה שזה היה הפוך בצורה מטורפת. אחרי חצי שעה של ניגון בבר המסכן הזה, חצי מהאנשים צעקו שארד מהבמה. ירדתי בשניות, לא מסוגל לעמוד בזה. מה חשבתי לעצמי? אני אידיוט, אידיוט שצריך אלכוהול. יצאתי מהבר המשפיל, נוהר לעבר הבא הבא והקרוב יותר שמצאתי, לא אכפת לי במי צריך להכות כדי להכנס פנימה. POV- אניה. הזמן עבר במהירות והגענו לשעת הסגירה, צוחקים באושר ופותחים את הדלתות, תמיד נתנו למספר מוגבל להכנס ואפילו יש כאלה שקבעו מראש, לפעמים הייתי לרג'ית ונתתי יותר. הוצאנו את כולם וניקינו את כול המקום והעובדים שלי יצאו ואני אחריהם, נפרדת מהם בחיבוק ובדיוק מישהו נכנס לבר, פשוט עובר. "להשאר איתך?" שאל דין בחיוך קטן, מביט בבחור החסון שנכנס הרגע. "לא.. זה בסדר לכו הביתה לנוח, יש לכם לימודים." אמרתי בחיוך,"אני אסתדר." אמרתי והם הלכו בלל בררה. נכנסתי וסגרתי אחריי את הדלתות, נועלת בלי דאגה מיותרת וניגשתי לעבר הבחור. "אני בדיוק סוגרת אבל אתה נראה לי אחד שזקוק למשקה טוב." אמרתי לו בחיוך, מוציא שני כוסות, לא יזיק לי משקה בעצמי,"אני אניה." הצגתי את עצמי בנחמדות, שולחת לו את ידי. המשך יבוא. D:
. האם האדון יפרסם שיר?
האם ליהי תמשיך להרוס לי את המוח בNot Real?
והאם ניר ימשיך לטעון שהוואן שוטים שלו הם בעצם שירים?
הכל, זאת ועוד, השבוע ב"פינת הכתיבה השבועית: מצא את הילד העירום בתמונה בפינת הילד העלובה". בחסות קליק וידיעות אחרונות. חוקים בקצרה : בלי
. בלי
. בלי קללות, דיונים מעליבים, וירידות על היצירות. מותר לפרסם יצירות בגוף ההודעה אך יצירות ארוכות יש לצרף בקובץ Word. יצירות המערבות תכניים אלימתו יסומנו ב
ותכנים מיניים יסומנו ב
