מקפליי, והחיפוש אחרי המוח של דני

[מאי יהודאי]

|אץ|הוו תפוז מעצבן @#!$@#

למרות שכבר קראתי אותו

 

[אמנדה האחת]

../images/Emo204.gifמקפליי, והחיפוש אחרי המוח של דני

אני מאד מקווה שלא כולן קראו את זה בבלוג שלי. [אם כן, אני מתנצלת מראש. אני אפרסם עוד אחד בקרוב, כשאני אסיים לכתוב אותו.

] אורך: 4,543 מילים, 10 עמודי וורד. שיפ: ג'ן. ז`אנר: הומור, קראק, RPF. מקפליי סלאש הקוסם מארץ עוץ. דירוג: G למהדרין. הצהרה: הבנים לא שלי, יאדה-יאדה-יאדה. הערה: נכתב לפני מלא זמן, כשטום כתב בטוויטר את המשפט הידוע הנ"ל, שמשמש ככותרת של הפיק. עדיף להכיר קודם את הסרט 'הקוסם מארץ עוץ', אבל גם אם לא - לא נורא.

תהנו.

ורוני - אני מקווה שזה בסדר לפתוח הודעה חדשה! ^^''

 

[Ruth Fletcher]

../images/Emo210.gif../images/Emo146.gif**XD

 

[אמנדה האחת]

../images/Emo204.gifהכל התחיל---

כשכתבתי בטוויטר שאם נוציא סרט נקרא לו, "מקפליי והחיפוש אחר המוח של דני", לא תיארתי לעצמי מה יקרה. אני מתכוון, כמובן שקיבלתי הרבה מאד תגובות מכל ה-Followers שלי (האהא, ויש לי יותר ממה שיש לדני!), שהרוב היו של צחוק היסטרי ו-thumbs up. כשהראיתי אותם לדני הוא רק עיקם את הפנים שלו אבל לא אמר מילה. כשהבוקר למחרת הגיע, ניסיתי להעיר את דני כמו בכל יום. אני מתקשר, הוא עונה בעייפות, מסרב לפקוח עיניים, עד שאני מאיים שאני אגיע אליו, ובסוף הוא מתרצה וקם. אבל הבוקר הוא בכלל לא ענה לטלפונים, ואני החלטתי לבוא אליו הביתה. דאגתי קצת, בסדר? כשהגעתי אליו הביתה ראיתי אותו על הרצפה, הפנים שלו מעוותות בבלבול. הוא הרים אליי את העיניים הכחולות שלו ואמר בקול חלש, "אני חושב שאבדתי את השכל." התגובה הראשונית שלי הייתה לצחוק בקול רם. אבל כשדני הסתכל עליי ברצינות תהומית, הפסקתי. "אתה צוחק עליי." "לא, קמתי בבוקר והראש שלי הרגיש קל מדי. אז הלכתי לעשות MRI וסריקות CAT ו-PAT וכל הקיצורים המוזרים האלו – באחד מהם משום מה אפילו הופיע חתול אמיתי, אני לא יודע למה—" הוא הרים גבה בתהייה. "בכל מקרה, שם גילו שהמוח שלי כבר לא שם." "אני רוצה הוכחה." "הנה." עיינתי בתמונות (שבאחת מהן באמת נראה חתול! עד כמה הזוי זה יכול להיות?), והפה שלי נפער. הראש שלו באמת היה חלול לחלוטין. הגשתי לו את הדפים בשתיקה ונאנחתי. "מה עושים איתך?" "הולכים לקוסם מארץ עוץ?" "מצחיק, דני," אמרתי ביובש, אבל להפתעתי הוא היה רציני לגמרי. "אגב, החתול הזה – הוא לא באמת בראש שלך, נכון?" אבל דני התעלם ורק ביקש שאקרא לשאר. אז קראתי לשאר: "תקשיבו, דני איבד את המוח שלו. הפעם זה לא תרגיל. אז בבקשה, בבקשה, תתנהגו אליו יפה." דאגי היה חסר רגישות, כרגיל. הארי נבהל. אבל הם קיבלו את זה דווקא בסדר. דני הבהיר להם מה קרה, והם הסכימו ללכת איתו לקוסם מארץ עוץ, למרות שהארי העיף בי מבט מוטרד והרים גבה. משכתי בכתפיי. אם הם רוצים לגרום לו להרגיש טוב, שיסכימו מצידי לטוס איתו למאדים, למרות שאז אני לא אסרב להצטרף. אבל כשדני הציג בפנינו את התיאוריה שלו, באמת התחלתי לדאוג. הוא טען שאם נצפה בסרט עם ג'ודי גרדנר, נוכל למצוא דרך להיכנס פנימה ולהגיע לקוסם. ניסיתי להסביר לו שזה בסך-הכול סרט, ושאין מצב שזה אמיתי, ועד כמה שהוא יחבוט את הראש – החלול – שלו במסך הוא לא יצליח להיכנס, אבל הוא הביט בי בעיניים מעט מטורפות וסירב להקשיב. אז ביטלנו את כל התוכניות שלנו לאותו היום וישבנו לראות את "הקוסם מארץ עוץ". אני חושב שאף אחד מאיתנו לא באמת תכנן את מה שקרה לאחר מכן. אני רק יכול לומר שרגע אחד היה חושך ואז קול נפץ, וברגע השני מצאנו את עצמנו צופים מבעד לחלון בארץ קטנה וצבעונית מאד, מלאת אנשים קטנים שצועקים וצווחים, "מכשפה! מכשפה!" דני יצא החוצה והתמתח, חיוך ענק מכסה את פניו המנומשות, ואנחנו יצאנו אחריו. הארי ודאגי הצטופפו מסביב לדני, טופחים על כתפו בשמחה, ואני הלכתי לחקור את הסביבה כשראיתי את הרגליים עם נעלי האודם, שבפוף! מעושן עברו לכפות הרגליים שלי. נאנחתי. יופי, ממש מתאים לי. החלטתי שאם נחזור – כשנחזור – אני אביא את הנעליים לג'יו. היא בטח תאהב אותן. חזרתי לבנים בצעד כבד ומהוסס, העקבים משמיעים נקישות על האדמה המרוצפת, והאנשים הקטנים המשיכו לצווח, "מכשפה! מכשפה!". גלגלתי עיניים והעפתי מבט סביב, מחכה. בועה וורודה הופיעה מעלינו ונחתה ברכות על הדשא. מתוכה יצאה אישה, לא צעירה במיוחד, לבושה בשמלת נשף וורודה ונפוחה. הפנים שלה היו מטויחות ביותר מדי מייק-אפ, והחיוך המשופץ שלה היה מקובע, כאילו היא הזריקה לעצמה בוטוקס. "שלום, אני גלינדה," היא הציגה את עצמה, מנופפת בשרביט שלה ומוציאה ממנו ניצוצות. ראיתי איך דאגי מזדקף ומעיף בה מבט חשדני ומסוקרן. היא עמדה לומר עוד משהו כשקטעתי אותה. "אני מבין שהדרך היחידה להגיע הביתה היא באמצעות הקוסם בעיר הברקת?" "כ-כן," היא מלמלה, האוויר יוצא מריאותיה בחבטה כשהרסתי לה את המומנטום. "נהדר," מלמלתי. "אגב, יש מצב לקבל את הנעליים שלי בחזרה?" "לא," היא אמרה בחרטה, מסובבת תלתל זהוב מסביב לאצבע המורה שלה ומביטה בדאגי בעיניים גדולות, "אתה חייב לנעול אותן. אבל אני יכולה לשנות את הצורה שלהן, אם תרצה. הן תחזורנה להיות כמו שהן כשתגיע הביתה." היא רפרפה בריסיה לכיוון דאגי, שהסמיק מעט. דחפתי אותו הצידה, היישר לידיים של הארי. "כן, אני אשמח." נפנוף קל בשרביט, והנעליים הפכו לאולסטאר אדומות. "רק תלכו---" "בדרך האבנים הצהובות," דקלמנו כולנו, ודאגי הוסיף, "כן, אנחנו יודעים." הוא שלח אליה את החיוך הנערי והחצוף שלו, ואני גלגלתי את העיניים והדפתי אותו לפניי. "בהצלחה," מלמלה גלינדה, ויכולתי לחוש במבט הנדהם שלה עוקב אחרינו. "דאגי רע," חבטתי בו. "היא בערך בת מיליון. לך תיצמד לבחורות בגיל שלך! ראש-פח שכמוך." "זו ארץ עוץ," הוא ציין בהיגיון. "חוץ מדורותי – שאני לא ממש רואה אותה, ולמיטב ידיעתי היא התמכרה לסמים – אין פה שום בחורה בטווח הגילאים שלי." "אוי, שתוק כבר," מלמלתי. הלכנו לאורך דרך האבנים הצהובות, כשדני התחיל לשיר, "We're off to see the wizard, the wonderful wizard of Oz!" ודאגי מצטרף אליו בזיופים קולניים ומכוונים. השניים פשוט עשו לי חור בראש. כשנשמעה נביחה מאחורינו הסתובבתי בהכנעה. "שלום, טוטו," אמרתי לכלב השחור והקטן. "ברוך הבא לחבורת הפסיכים. גם אתה רוצה לחזור הביתה?" הוא נבח פעם אחת וכשכש בזנבו בהתרגשות. "אז קדימה, הולכים לקוסם." והמשכנו ללכת בדרך הצהובה והישנה למראה. לדני ולדאגי נמאס אחרי עשר דקות לשיר את אותו השיר, אז הם עברו לשירים אחרים מתוך הסרט. אחרי חצי קילומטר וכל מלאי השירים מתוך "הקוסם מארץ עוץ", דני הפתיע את כולנו כשהתחיל לשיר שירים מתוך "צלילי המוסיקה", ודאגי הפתיע את כולנו כשידע להצטרף אליו. הם היו באמצע לשיר את I am sixteen כשהגענו לשדה תירס גדול וצהוב, ודני צחק לפתע. "מה כל-כך מצחיק?" שאל הארי ברטינה. "בסרט זה הקטע שבו פוגשים את הדחליל," הוא הסביר, מעט משועשע. "ולדחליל אין מוח. המ. זה נשמע לי מוכר---" הוא נקש על מצחו, מהורהר, וקול חלול נשמע ממנו. "לא משנה. בכל מקרה, אני אהיה עכשיו הדחליל! יש איזו תלבושת מסוימת שאני צריך ללבוש?" "יש שם דחליל," הצבעתי לכיוון אמצע השדה. "מצוין!" אחרי חמש דקות דני חזר אלינו, לובש מעל לג'ינס ולטי-שירט שלו את השק והחציר שמילאו את הדחליל, ועיניו קיבלו מין הבעה מטופשת. "חבל," הוא המה בשקט, מעט בעצב. "אין לי מוח. הלוואי ומישהו היה יכול לתת לי מוח!" "אנחנו הולכים לעיר הברקת," אמר דאגי בהתרגשות. "יש שם קוסם! הוא רוצה לחזור הביתה והקוסם הזה צריך להחזיר אותו! אולי תצטרף אלינו?" הוא הצביע עליי. גלגלתי את עיניי. הם לקחו את זה יותר מדי ברצינות! "באמת? והקוסם הזה יחזיר אותו הביתה? אולי הוא ייתן לי מוח?" דני אמר בתקווה. "כן, כן, מה שתגיד, אתה יכול להצטרף, עכשיו בוא כבר ותיפטר מהתלבושת המגוחכת הזאת," אמר הארי בחוסר-סבלנות. "איזו תלבושת?" דני הביט סביבו בחוסר-הבנה. "אוה, תשכח מזה, הארי," אמרתי לו. "בוא כבר, ראש-קש שכמוך. נלך." "We're off to see the wizard, the wonderful wizard of Oz!" זמזם דאגי באושר. דני רק הביט בו בטיפשות וחייך, מניע בראשו לקצב המנגינה. "זה לא מוצא חן בעיניי," הארי לחש לי כשהתקדמנו בדרך האבנים הצהובות. דני מדי פעם מעד על מרצפת מוגבהת, ודאגי עזר לו להתייצב, צוחק. "הוא מתנהג יותר מדי כמו—כמו הדחליל בסרט. אתה חושב ש--?" "אני מעדיף שלא לחשוב על זה, האז," אמרתי בחוסר-נוחות. "כל העניין הזה – שהגענו לכאן, שיש לי עכשיו נעליים אדומות, שדני נהיה דחליל – למרות שגם קודם הוא היה דחליל, אבל זה לא קשור – זה די מלחיץ, ואני מעדיף לחשוב שאני בתוך איזה חלום סוריאליסטי מאשר באמת בארץ עוץ." "חלום שארבעתנו חולמים," הארי הוסיף.

 

[אמנדה האחת]

../images/Emo204.gifאז---

המשכנו לצעוד זה בצד זה בשתיקה, בזמן שדאגי ודני רצו וצעקו וצווחו אחד לשני, מדי פעם ערימת חציר נופלת מהמילוי של דני, והוא מתכופף כדי לתחוב אותה חזרה לבגדיו. טוטו רץ סביבו, נוגס בעקביו ותולש ממנו עוד מילוי, שאותו דני המשיך להחזיר פנימה. זה גרם לי לצחוק. כשהגענו ליער קודר למראה, נעצרתי. "דני, דאגי, הארי, חכו רגע." השלושה עצרו והביטו בי במבט שואל. "היער הזה לא מוצא חן בעיניי," הודיתי. "הוא חשוך וקודר, ודי מזכיר לי את היער על הכוכב של יודה, איפה שסקייווקר הצעיר התאמן. די קריפי. חוץ מזה," הוספתי, "לא אכלנו כבר הרבה זמן. רעיונות?" דני קימט את מצחו, והבעת כאב עלתה על פניו. "איי, זה כואב," הוא מלמל, משפשף את מצחו. גלגלתי עיניים, ודאגי אמר, "יש כאן יער, מה שאומר שמן הסתם יש שם אוכל. בואו ניכנס פנימה. מקסימום נחזור חזרה." החלפתי מבט מהיר עם הארי ושנינו משכנו בכתפינו. לא היו לנו ממש עוד ברירות. נכנסנו פנימה, מתקדמים בזהירות דרך הענפים הנמוכים ומשתדלים לא למעוד על שורשים גבוהים. השמיים קדרו, והדרך נראתה כהה יותר ויותר, מקבלת גוון חלודה. היינו באמצע היער כשלפתע דאגי הצביע על מטע תפוחים שהיה בצד השני, "תראה, טום! תפוחים!" הוא עמד לרוץ אל העצים ולקטוף תפוחים, כשתפסתי בידו בחוזקה. "אתה לא זוכר את הסרט?" הצלפתי. "העצים האלו חיים! חכה רגע—" התקדמתי קדימה בזהירות. "הלו?" קראתי בקול. "אתם יכולים לשמוע אותי? אנחנו רוצים לקחת תפוחים!" דני סובב בידו על רקתו, כמסמן, 'הוא נהיה קוקו על כל הראש' לדאגי, ודאגי צחקק. התעלמתי משניהם וחיכיתי שהעצים יגיבו. הם לא. רק הרוח נשבה בין הענפים במין אוושה מבשרת רעות. התקדמתי עוד קצת קדימה, מושיט את אצבעותיי אל תפוח סמוך, כששמעתי את טוטו נובח באזהרה וענף נסגר סביב לפרק כף ידי. מצאתי את עצמי פנים אל מול פנים של עץ זקן ומרושע למראה. "באיזה רשות באת לקטוף את התפוחים?" שאל העץ בקול חורקני. לעזאזל. "ניסיתי לבקש רשות," הסברתי. "לא ממש ענית לי." העץ שקל את זה לרגע. "הייתי מקבל את התשובה שלך, אבל מצד שני זה מחשיד עוד יותר שבכלל ידעת שאנחנו יכולים לדבר. לא מקובל עליי. עכשיו נשבור את היד שלך ואז נהרוג אותך! מוהאהאהאהאהאהאהא!" הוא פלט צחוק מרושע וצרוד והחל להדק את אחיזתו סביב ידי. יכולתי לשמוע את המפרקים מתפוקקים. טוטו נבח בהיסטריה. "לא!" קראתי בבהלה. "אתה לא יכול לעשות את זה! אני צריך לנגן!" "לנגן?" העץ הרים גבה – או מה שנחשב אצלו כגבה. שלושת הבנים העיפו מבטים ביני לבין העץ, עוקבים אחר דו-השיח, מרותקים. "כן, לנגן – ארבעתנו להקה מאד מפורסמת מאיפה שאנחנו באים – למרות שהדחליל הזה לא קשור אלינו עכשיו, הוא השתגע כשהגיע לכאן – ואנחנו מנגנים. אם תוריד אותי אני אדגים לך." העץ הוריד אותי בזהירות למעט ושילב את ענפיו על גזעו. "קדימה," הוא הורה. "אם זה ימצא חן בעיניי אני אתן לך ללכת, ואולי גם אתן לכם תפוחים." "ואיך אתה הולך לעשות את זה?!" הארי שאל בעצבנות, מעיף מבט אל העץ הזדוני למראה. "שכחת שאין לנו כאן לא גיטרות ולא תופים?" "אבל לדני יש את המפוחית," הסברתי. "ואני התאמנתי עליה כבר כמה חודשים. דאגי – תשיר. אני אנגן. הארי – תתופף על משהו. ברכיים, כתפיים, דני. לא יודע." נשפתי במפוחית של דני בניסיון, ומספר תווים מתוקים התנגנו באוויר. הארי נאנק, אבל עשה כדבריי. כשסיימנו לנגן לעץ את Hypnotised, הוא הרכין את צמרתו בהרהור. למשך רגע ארוך מאד הייתה דממה, ואז הוא הזדקף, ענפיו משמיעים פצפוצים כשהוא שלח אותם לעברנו. נסוגונו בבהלה לאחור. "זה בסדר," הוא הרגיע. "זה היה נחמד מאד. אתם מקבלים את התפוחים, ואני משחרר אתכם. אם אתם חוזרים, תוכלו לעשות את זה שוב? אנחנו לא מקבלים הרבה מאד בידור באזור." "מעניין למה," מלמל דאגי לעצמו בסרקסטיות, נוגס מתפוח ברעש. "נשתדל," אמרתי בזהירות. "תודה רבה." לקחנו את התפוחים, הבאנו אחד לדני – שהביט בו בשאלה, לא מבין מה לעשות איתו, ואז בנו – והסתלקנו מהמקום במהירות הבזק. ~ חריקה מצמררת נשמעה. "דאגי פוינטר, זה ממש לא מצחיק!" נזפתי בנער הבלונדיני, שהבעת מצוקה נשפכה על פניו. "תפסיק לחקות איש מפח ותבוא כבר!" טלטלתי את ראשי ברוגז. במשך חצי השעה האחרונה קיבלתי את אותה חריקה צורמנית. דאגי נאלם דום והתאבן בין שלושה עצי אשוח, במין חצי צעד – כמו ג'ים קארי בסרט "המסיכה", כשאמרו לו "פריז" – ולא הסכים לזוז. או לא יכול היה לזוז, אחד מהשניים. ניסיתי לדובב אותו ולנסות להכריח אותו לזוז, אבל הוא לא יכול היה לדבר; חריקות היו הדבר היחיד שיצאו מפיו. עיניו התמלאו דמעות. "אנחנו נלך בלעדיך!" איימתי. חריקה חזקה יותר, ואז צווחה מלאת ייאוש. "אני חושב שהוא רוצה שישמנו אותו," הציע דני. "אתה? חושב? שכחת שהראש שלך מלא קש?" שאלתי בעוקצנות. "חוץ מזה, מאיפה נמצא עכשיו פח שמן?" "די, טום, תפסיק להיות כזה," הוכיח אותי הארי. "הינה, פה יש פח שמן. קח, תשמן אותו." "זה נשמע כל-כך רע—" מלמלתי לעצמי, ניגש אל הפחית ומרים אותה בידי, ואז הולך לכיוון דאגי המאובן. "וזה רעיון כל-כך גרוע!" טפטפתי עליו מעט מהשמן, בחיבורי המרפקים, הברכיים, הצוואר והמותן. בחריקה מלאת הקלה הוא החל לזוז. "עכשיו אתה תריח משמן," עיקמתי את אפי. דאגי התעלם. הוא ניגש אל גרזן סמוך שלא שמנו אליו לב והניף אותו אל כתפו, גורם לכולנו להתכופף בבהלה, והתכוון ללכת כשדני אמר בעלבון, "אתה לא מתכוון להודות לנו?" דאגי רק משך בכתפיו. "לאן אתם הולכים, בכלל?" הוא שאל. "ארג!" רקעתי ברגלי בתסכול. "דאגי לי פוינטר, זה כל-כך לא מצחיק! אתה יודע שאנחנו הולכים לקוסם בעיר הברקת, תפסיק להוציא מעצמך אידיוט!" "כן, הקוסם הזה יחזיר אותו הביתה," דני הצביע עליי. "ולי הוא ייתן מוח!" "אז אולי לי הוא ייתן לב?" התהרהר דאגי. "טוב, בסדר, אני בא איתכם." "לפחות לו יש שכל," הארי מלמל באוזני, ואני חייכתי בשעשוע. חיוך שנמחה מיד כשדאגי טיפס על אבן והחל לשיר בקול את "לו היה לי לב", מוסיף תנועות חורקות ונפנופי ידיים. אטמתי את אוזניי בחוזקה והעפתי מבט אומלל בהארי, שמשך בכתפיו, אוזניו אטומות גם. כשהוא סיים לשיר, הוא קיפץ ממקומו בקלילות, כיתף את הגרזן והזדקף. "אז לעיר הברקת!" הוא הכריז. "כן, לעיר הברקת," מלמלתי. ~ היער הלך והחשיך ככל שהתקדמנו בתוכו. עד מהרה, לא נותר כמעט אור, וגיששנו את דרכנו בחושך. "די, תעצרו!" אמרתי אחרי כמה רגעים. "אנחנו צריכים אור." הארי חיטט בכיסיו. "מצאתי את זה בבית של דני," הוא התוודה כשאור צהוב ורך נדלק כמה סנטימטרים מפניו, וראיתי שהוא מחזיק פנס כיס. "החלטתי לקחת את זה ולשים את זה במקום – זה היה בתוך המקרר." נשאתי תפילת הודיה מהירה על השכל הבריא של הארי, והמשכנו ללכת. "אתם יודעים, בטח יש חיות פרא ביער הזה," אמר דאגי בידענות לאחר עשר דקות של הליכה שקטה ומהירה. "למען האמת, אנחנו לא יודעים, אבל תודה על העידוד", נהמתי. דני נראה מבוהל. "אילו חיות פרא?" "בטח אריות, נמרים ודובים," הצלפתי בחוסר-סבלנות. היער הזה לא גרם לי להרגיש טוב; הוא גרם לי לחשוב על דארת' וויידר ועל אנאקין אחרי שנהיה רע, וגם על מכשפת המערב, שכשחושבים על זה לא הופיעה במשך הרבה מאד זמן. נאנחתי. "אריות נמרים ודובים? Oh my!" קרא דני בפחד. דאגי הצטרף אליו: "אריות, נמרים ודובים, oh my!" לאט-לאט זה הפך לקריאה אחידה וקצבית: "אריות, נמרים ודובים, oh my!" "אריות, נמרים ודובים, oh my!" "אריות, נמרים ודובים, oh my!" "אריות, נמרים ודובים, oh my!" "אולי תשתקו!?" תבעתי, כשלפתע הארי השמיע נהמה חרישית, וזינק עלינו. "לעזאזל! הארי, מה אתה חושב שאתה עושה?!" "זה אריה!" זעק דני בבהלה, והתחבא מאחורי דאגי, שהסיר את הגרזן שלו מכתפו ועמד בעמידת קרב שבטח לקח מאיזה סרט גלדיאטורים סוג ד' שראה פעם. טוטו עמד מול שניהם וגרגר באיום. "זה לא אריה, זה הארי!" אמרתי בחוסר-סבלנות. אבל כשהארי עמד ושאג, מכה על חזהו, כבר לא הייתי כל-כך בטוח. אם דני הפך לדחליל, דאגי לאיש הפח ואני צריך להיות דורותי, אז הארי נשאר להיות האריה. נאנחתי והרמתי את ידי באזהרה, צופה באחרון מתכווץ באימה. "בבקשה אל תעשה לי כלום!" הוא התחנן. "אני מפחד!" "אריה פחדן?"

 

[אמנדה האחת]

../images/Emo204.gif"אריה פחדן?"

המשכנו לצעוד זה בצד זה בשתיקה, בזמן שדאגי ודני רצו וצעקו וצווחו אחד לשני, מדי פעם ערימת חציר נופלת מהמילוי של דני, והוא מתכופף כדי לתחוב אותה חזרה לבגדיו. טוטו רץ סביבו, נוגס בעקביו ותולש ממנו עוד מילוי, שאותו דני המשיך להחזיר פנימה. זה גרם לי לצחוק. כשהגענו ליער קודר למראה, נעצרתי. "דני, דאגי, הארי, חכו רגע." השלושה עצרו והביטו בי במבט שואל. "היער הזה לא מוצא חן בעיניי," הודיתי. "הוא חשוך וקודר, ודי מזכיר לי את היער על הכוכב של יודה, איפה שסקייווקר הצעיר התאמן. די קריפי. חוץ מזה," הוספתי, "לא אכלנו כבר הרבה זמן. רעיונות?" דני קימט את מצחו, והבעת כאב עלתה על פניו. "איי, זה כואב," הוא מלמל, משפשף את מצחו. גלגלתי עיניים, ודאגי אמר, "יש כאן יער, מה שאומר שמן הסתם יש שם אוכל. בואו ניכנס פנימה. מקסימום נחזור חזרה." החלפתי מבט מהיר עם הארי ושנינו משכנו בכתפינו. לא היו לנו ממש עוד ברירות. נכנסנו פנימה, מתקדמים בזהירות דרך הענפים הנמוכים ומשתדלים לא למעוד על שורשים גבוהים. השמיים קדרו, והדרך נראתה כהה יותר ויותר, מקבלת גוון חלודה. היינו באמצע היער כשלפתע דאגי הצביע על מטע תפוחים שהיה בצד השני, "תראה, טום! תפוחים!" הוא עמד לרוץ אל העצים ולקטוף תפוחים, כשתפסתי בידו בחוזקה. "אתה לא זוכר את הסרט?" הצלפתי. "העצים האלו חיים! חכה רגע—" התקדמתי קדימה בזהירות. "הלו?" קראתי בקול. "אתם יכולים לשמוע אותי? אנחנו רוצים לקחת תפוחים!" דני סובב בידו על רקתו, כמסמן, 'הוא נהיה קוקו על כל הראש' לדאגי, ודאגי צחקק. התעלמתי משניהם וחיכיתי שהעצים יגיבו. הם לא. רק הרוח נשבה בין הענפים במין אוושה מבשרת רעות. התקדמתי עוד קצת קדימה, מושיט את אצבעותיי אל תפוח סמוך, כששמעתי את טוטו נובח באזהרה וענף נסגר סביב לפרק כף ידי. מצאתי את עצמי פנים אל מול פנים של עץ זקן ומרושע למראה. "באיזה רשות באת לקטוף את התפוחים?" שאל העץ בקול חורקני. לעזאזל. "ניסיתי לבקש רשות," הסברתי. "לא ממש ענית לי." העץ שקל את זה לרגע. "הייתי מקבל את התשובה שלך, אבל מצד שני זה מחשיד עוד יותר שבכלל ידעת שאנחנו יכולים לדבר. לא מקובל עליי. עכשיו נשבור את היד שלך ואז נהרוג אותך! מוהאהאהאהאהאהאהא!" הוא פלט צחוק מרושע וצרוד והחל להדק את אחיזתו סביב ידי. יכולתי לשמוע את המפרקים מתפוקקים. טוטו נבח בהיסטריה. "לא!" קראתי בבהלה. "אתה לא יכול לעשות את זה! אני צריך לנגן!" "לנגן?" העץ הרים גבה – או מה שנחשב אצלו כגבה. שלושת הבנים העיפו מבטים ביני לבין העץ, עוקבים אחר דו-השיח, מרותקים. "כן, לנגן – ארבעתנו להקה מאד מפורסמת מאיפה שאנחנו באים – למרות שהדחליל הזה לא קשור אלינו עכשיו, הוא השתגע כשהגיע לכאן – ואנחנו מנגנים. אם תוריד אותי אני אדגים לך." העץ הוריד אותי בזהירות למעט ושילב את ענפיו על גזעו. "קדימה," הוא הורה. "אם זה ימצא חן בעיניי אני אתן לך ללכת, ואולי גם אתן לכם תפוחים." "ואיך אתה הולך לעשות את זה?!" הארי שאל בעצבנות, מעיף מבט אל העץ הזדוני למראה. "שכחת שאין לנו כאן לא גיטרות ולא תופים?" "אבל לדני יש את המפוחית," הסברתי. "ואני התאמנתי עליה כבר כמה חודשים. דאגי – תשיר. אני אנגן. הארי – תתופף על משהו. ברכיים, כתפיים, דני. לא יודע." נשפתי במפוחית של דני בניסיון, ומספר תווים מתוקים התנגנו באוויר. הארי נאנק, אבל עשה כדבריי. כשסיימנו לנגן לעץ את Hypnotised, הוא הרכין את צמרתו בהרהור. למשך רגע ארוך מאד הייתה דממה, ואז הוא הזדקף, ענפיו משמיעים פצפוצים כשהוא שלח אותם לעברנו. נסוגונו בבהלה לאחור. "זה בסדר," הוא הרגיע. "זה היה נחמד מאד. אתם מקבלים את התפוחים, ואני משחרר אתכם. אם אתם חוזרים, תוכלו לעשות את זה שוב? אנחנו לא מקבלים הרבה מאד בידור באזור." "מעניין למה," מלמל דאגי לעצמו בסרקסטיות, נוגס מתפוח ברעש. "נשתדל," אמרתי בזהירות. "תודה רבה." לקחנו את התפוחים, הבאנו אחד לדני – שהביט בו בשאלה, לא מבין מה לעשות איתו, ואז בנו – והסתלקנו מהמקום במהירות הבזק. ~ חריקה מצמררת נשמעה. "דאגי פוינטר, זה ממש לא מצחיק!" נזפתי בנער הבלונדיני, שהבעת מצוקה נשפכה על פניו. "תפסיק לחקות איש מפח ותבוא כבר!" טלטלתי את ראשי ברוגז. במשך חצי השעה האחרונה קיבלתי את אותה חריקה צורמנית. דאגי נאלם דום והתאבן בין שלושה עצי אשוח, במין חצי צעד – כמו ג'ים קארי בסרט "המסיכה", כשאמרו לו "פריז" – ולא הסכים לזוז. או לא יכול היה לזוז, אחד מהשניים. ניסיתי לדובב אותו ולנסות להכריח אותו לזוז, אבל הוא לא יכול היה לדבר; חריקות היו הדבר היחיד שיצאו מפיו. עיניו התמלאו דמעות. "אנחנו נלך בלעדיך!" איימתי. חריקה חזקה יותר, ואז צווחה מלאת ייאוש. "אני חושב שהוא רוצה שישמנו אותו," הציע דני. "אתה? חושב? שכחת שהראש שלך מלא קש?" שאלתי בעוקצנות. "חוץ מזה, מאיפה נמצא עכשיו פח שמן?" "די, טום, תפסיק להיות כזה," הוכיח אותי הארי. "הינה, פה יש פח שמן. קח, תשמן אותו." "זה נשמע כל-כך רע—" מלמלתי לעצמי, ניגש אל הפחית ומרים אותה בידי, ואז הולך לכיוון דאגי המאובן. "וזה רעיון כל-כך גרוע!" טפטפתי עליו מעט מהשמן, בחיבורי המרפקים, הברכיים, הצוואר והמותן. בחריקה מלאת הקלה הוא החל לזוז. "עכשיו אתה תריח משמן," עיקמתי את אפי. דאגי התעלם. הוא ניגש אל גרזן סמוך שלא שמנו אליו לב והניף אותו אל כתפו, גורם לכולנו להתכופף בבהלה, והתכוון ללכת כשדני אמר בעלבון, "אתה לא מתכוון להודות לנו?" דאגי רק משך בכתפיו. "לאן אתם הולכים, בכלל?" הוא שאל. "ארג!" רקעתי ברגלי בתסכול. "דאגי לי פוינטר, זה כל-כך לא מצחיק! אתה יודע שאנחנו הולכים לקוסם בעיר הברקת, תפסיק להוציא מעצמך אידיוט!" "כן, הקוסם הזה יחזיר אותו הביתה," דני הצביע עליי. "ולי הוא ייתן מוח!" "אז אולי לי הוא ייתן לב?" התהרהר דאגי. "טוב, בסדר, אני בא איתכם." "לפחות לו יש שכל," הארי מלמל באוזני, ואני חייכתי בשעשוע. חיוך שנמחה מיד כשדאגי טיפס על אבן והחל לשיר בקול את "לו היה לי לב", מוסיף תנועות חורקות ונפנופי ידיים. אטמתי את אוזניי בחוזקה והעפתי מבט אומלל בהארי, שמשך בכתפיו, אוזניו אטומות גם. כשהוא סיים לשיר, הוא קיפץ ממקומו בקלילות, כיתף את הגרזן והזדקף. "אז לעיר הברקת!" הוא הכריז. "כן, לעיר הברקת," מלמלתי. ~ היער הלך והחשיך ככל שהתקדמנו בתוכו. עד מהרה, לא נותר כמעט אור, וגיששנו את דרכנו בחושך. "די, תעצרו!" אמרתי אחרי כמה רגעים. "אנחנו צריכים אור." הארי חיטט בכיסיו. "מצאתי את זה בבית של דני," הוא התוודה כשאור צהוב ורך נדלק כמה סנטימטרים מפניו, וראיתי שהוא מחזיק פנס כיס. "החלטתי לקחת את זה ולשים את זה במקום – זה היה בתוך המקרר." נשאתי תפילת הודיה מהירה על השכל הבריא של הארי, והמשכנו ללכת. "אתם יודעים, בטח יש חיות פרא ביער הזה," אמר דאגי בידענות לאחר עשר דקות של הליכה שקטה ומהירה. "למען האמת, אנחנו לא יודעים, אבל תודה על העידוד", נהמתי. דני נראה מבוהל. "אילו חיות פרא?" "בטח אריות, נמרים ודובים," הצלפתי בחוסר-סבלנות. היער הזה לא גרם לי להרגיש טוב; הוא גרם לי לחשוב על דארת' וויידר ועל אנאקין אחרי שנהיה רע, וגם על מכשפת המערב, שכשחושבים על זה לא הופיעה במשך הרבה מאד זמן. נאנחתי. "אריות נמרים ודובים? Oh my!" קרא דני בפחד. דאגי הצטרף אליו: "אריות, נמרים ודובים, oh my!" לאט-לאט זה הפך לקריאה אחידה וקצבית: "אריות, נמרים ודובים, oh my!" "אריות, נמרים ודובים, oh my!" "אריות, נמרים ודובים, oh my!" "אריות, נמרים ודובים, oh my!" "אולי תשתקו!?" תבעתי, כשלפתע הארי השמיע נהמה חרישית, וזינק עלינו. "לעזאזל! הארי, מה אתה חושב שאתה עושה?!" "זה אריה!" זעק דני בבהלה, והתחבא מאחורי דאגי, שהסיר את הגרזן שלו מכתפו ועמד בעמידת קרב שבטח לקח מאיזה סרט גלדיאטורים סוג ד' שראה פעם. טוטו עמד מול שניהם וגרגר באיום. "זה לא אריה, זה הארי!" אמרתי בחוסר-סבלנות. אבל כשהארי עמד ושאג, מכה על חזהו, כבר לא הייתי כל-כך בטוח. אם דני הפך לדחליל, דאגי לאיש הפח ואני צריך להיות דורותי, אז הארי נשאר להיות האריה. נאנחתי והרמתי את ידי באזהרה, צופה באחרון מתכווץ באימה. "בבקשה אל תעשה לי כלום!" הוא התחנן. "אני מפחד!" "אריה פחדן?"

 

[אמנדה האחת]

../images/Emo204.gif>< ../images/Emo122.gifתפוזטיפש.

[בטעות יש פעמיים את חלק II] "אריה פחדן?" דקלמתי ביובש. "אולי תבוא איתנו לעיר הברקת, אני הולך לקוסם. הוא יחזיר אותי הביתה, לראש הקש הזה ששם הוא ייתן מוח וחסר הלב המתכתי הוא ייתן לב." "זה רעיון טוב!" הארי שמח ועמד לחבק אותי, כשהשלכתי עליו את אחד מהתפוחים. הוא צרח וקפץ לתוך אחד השיחים, מתחבא. "אתה באמת פחדן," אמרתי בהשתאות. "טוב, בסדר, בואו נלך כבר. עוד מעט ניתקל במכשפה מהמערב גם ככה, נצטרך את כל העזרה שנוכל לקבל, גם אם זה מדחליל ממולא בקש, איש פח חלוד ואריה פחדן..." ~ אחרי חצי קילומטר בערך יצאנו מהיער אל תוך שביל האבנים הצהובות, והשמש סנוורה את כולנו. הרכבתי את משקפי השמש שלי שהיו עד כה תחובים בכיס החולצה, והמשכנו ללכת. בשלב כלשהו התייאשתי והתיישבתי באמצע הדרך. "למה עצרת?" תהה דאגי, משפשף את ראשו בבלבול. "כי אני עומד למות," אמרתי בעוקצנות. "אוי לא! הוא עומד למות!" דני קרא בבהלה. "שתוק כבר, אני לא באמת עומד למות, אני סתם עייף. נחכה כאן רגע ונמשיך," מלמלתי. "אני אישן קצת, ואתם תשמרו. בסדר?" "לשמור מפני מה?" תהה הארי. "יש ממה לשמור? אני מפחד! תשמרו עליי!" הוא זינק אל בין דני ודאגי ורעד. גלגלתי עיניי והבטתי בטוטו בחיבה. "אתה מבין לתוך מה נקלעת, טוטו? לתוך חבורה של פסיכים. אתה תשמור עליי, בסדר?" לא האמנתי שאני מדבר לכלב, אבל הוא היה היצור השפוי היחיד שם, חוץ ממני. טוטו נבח פעם אחת ואני גירדתי בין אוזניו בחיוך. "כלב טוב." התעוררתי כעבור שעה וחצי מהנביחות ההיסטריות של טוטו. הזדקפתי ושפשפתי את עיניי בעייפות, מסלק את קורי השינה וטופח על ראשו של הכלב. "מה קרה?" הוא רק המשיך לנבוח. "דאג? האז? דני?" כשלא שמעתי תשובה הזדקפתי בערנות, כאילו שפכו עליי מים קפואים ונבהלתי לגלות שהם לא היה שם איתי. "לעזאזל! איפה הם?" טוטו המשיך לנבוח. "אוי, לא, הם בטח הלכו לשדה הפרגים!" טפחתי על מצחי בייאוש וקמתי ממקומי. "בוא, טוטו, חייבים להזיז אותם משם. הם חייבים להתעורר. ממש אין לי כוח להיתקל במכשפת המע—" הנביחות של טוטו התגברו. "בסדר, בסדר, אני הולך! רק תן לי לארגן כיסוי לפה ולאף, שאני לא אשאף את הריח המרדים של הפרגים!" מצאתי חתיכת בד והצמדתי אותה לפה ולאף, מרטיב אותה במעט מים שטוטו מצא, וניגשתי בחירוף נפש אל הבנים שנחרו בעליזות, גורר אותם אחד-אחד החוצה. סטרתי להם, מנער אותם ושופך עליהם עוד קצת מים, ולאט-לאט הם החלו להתעורר, גונחים. "בואו נתחפף מפה," אמרתי, "אנחנו עוד מעט מגיעים לקוסם. ואל תיכנסו שוב לשדה הפרגים הזה!" הם החליפו מבטים ואז הביטו בי בצייתנות. "בסדר." יכולתי להישבע ששמעתי אנקה שחציה התפעלות וחציה כעס. ~ "עיר הברקת!" קרא הארי באושר. "כן, כן, עיר הברקת," מלמלתי. טוטו היה בזרועותיי, מנמנם, ואני ליטפתי את פרוותו בחוסר משים. "רק שייתנו לנו להיכנס, וזהו. אין לי כוח להתווכח עם איזה שומר בעל שיגעון גדלות. כל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה." נאנחתי וחשבתי על הבית, על ג'יואנה שבטח לא מבינה מה קורה לי, על מרווין, החתול החמוד שלי (מעניין איך טוטו יסתדר איתו), על המעריצים... הגענו לשערים הנוצצים של עיר הברקת, כשהארי, דאגי ודני שרים שיר הלל לקוסם: "Because because because because the wonderful things he does!" גלגלתי את עיניי ונקשתי בחוזקה על השערים הנוצצים. פתח קטן נפתח ואיש קטן וזעוף, שהיה דומה להפליא למישהו שהכרתי, שרבב את ראשו ורטן: "מי אתם ומה אתם רוצים?" "אני טום פלטצ'ר," הצגתי את עצמי. "ושלושת האידיוטים מאחוריי הם הארי, רון והרמיוני--- אופס, טעות בספר. הארי, דני ודאגי. באנו לראות את הקוסם." "מצטער, הוא לא יכול לקבל אתכם עכשיו," אמר האיש באדישות וסגר את האשנב. "היי! אתה לא יכול להשאיר אותנו כאן!" קראתי בכעס. המשכתי לדפוק על הדלת עד שהאיש פתח את האשנב וירק, "תשמע, אדוני! הקוסם לא יכול לראות אף אחד וזה סופי! אז קח את הפרצוף הילדותי שלך ואת החברים המסטולים שלך ותעיף את הישבן הקטן שלך מהעיר הזו!" פקחתי עיניים בתדהמה. "אתה לא תדבר אלינו ככה! עשינו את כל הדרך הזאת מהארץ עם היצורים הקטנים והמעצבנים, השמיים הכחולים והבתים הצבעוניים מדי, והקוסמת המעצבנת הזאת, גלינדה—" "שהייתה די יפה," העיר דאגי בחולמניות. "-סתום, דאגי, ואנחנו ניכנס פנימה, או שאני אגיד לו לפרוץ את הדלת עם הגרזן שלו!" איימתי. "תגיד למי?" דני משך בשרוולי ולחש. התעלמתי ממנו ונעצתי בשומר מבט מזרה אימה. ניהלנו קרב מבטים עד שהוא התכווץ, ממלמל, "בסדר, בסדר," ופתח את השער, נותן לנו להיכנס. "תודה," אמרתי בקור. נכנסנו אל עיר הברקת, ופנימה, אל תוך הארמון. פסענו במסדרון חשוך ואפל, מואר בלפידים בעלי אש ירוקה. הקירות הסתיימו אי-שם, בחשיכה, ולבסוף הגענו אל זוג דלתות עץ גדולות וכבדות. דחפנו אותן במאמץ רב, ונכנסנו פנימה, אל אולם חשוך ואפל אף הוא. הדבר היחיד שיכולנו לראות הייתה במה גדולה, שאליה הובילו שלוש מדרגות רחבות. הן הבמה והן המדרגות היו עשויות ברקת. "אין כאן אף אחד," קבע דאגי באכזבה. לפתע, נשמע פיצוץ עז. ענן עשן ירוק הסתלסל מעל הבמה, ומתוכו התגשם פרצוף גדול, ירקרק-חיוור. "אני הוא עוץ, הקוסם האדיר מכולם! מי אתה ומה אתה רוצה?" הרעים קול. הארי קפץ בצווחה והתעלף. דני ודאגי הצטופפו מאחוריי וטוטו נבח פעם אחת. "לך תעיר את הארי," אמרתי לטוטו והורדתי אותו לקרקע. הזדקפתי ואמרתי לקוסם בקול ברור ש, "אני רוצה הביתה. הם צריכים לחזור איתי, אבל הם צריכים לקבל מוח, לב ואומץ. ובכן?" השתררה שתיקה מהורהרת, שבמהלכה ענן ירוק התאבך מעל לראשינו. לבסוף הקוסם אמר, "אם תהרגו את מכשפת המערב – תוכלו לחזור הביתה." "שיט," מלמלתי. "שכחתי את הקטע הזה בסרט." ובקול אמרתי, "בסדר, נלך. ונחזור!" "לכו לשלום," פטר אותנו הקול המתכתי. ~

 

[אמנדה האחת]

../images/Emo204.gifחלק IV

"מה עכשיו?" שאל דני כשיצאנו החוצה. "למכשפת המערב. נשפוך עליה קצת מים וניפטר ממנה, ואז נחזור בחזרה והוא יחזיר אותנו הביתה," הסברתי. "לך הוא ייתן מוח, לדאגי הוא ייתן לב, ולהארי הוא ייתן אומץ. בסדר?" הרגשתי כאילו חזרתי לגנון. לא האמנתי שאני היחיד שנשאר שפוי. בעצם, זה די הגיוני. כשיצאנו מעיר הברקת, השומר חמוץ הפנים נופף אלינו לשלום. יכולתי לראות אותו מניד בראשו בעצב, ושמעתי אותו ממלמל מתחת לשפם שלו, "הם לא יחזרו בחיים..." התעלמתי ממנו באומץ רב ופסענו לכיוון מערב ולכיוון מכשפת המערב, שלמיטב ידיעתי חיכתה לנו עם הקופים המכונפים שלה... פסענו במורד דרך האבנים הצהובות, שהתפצלה בהמשך למזלג בעל שלוש שיניים. שילוט מאיר עיניים הודיע לנו כי אנחנו בדרכנו אל מכשפת המערב, המכשפה החזקה ביותר שקיימת בארץ עוץ, ושעלינו להיזהר. כל חמש-מאות מטר ראינו שלט נוסף המזהיר אותנו באותיות גדולות יותר ויותר. זה הזכיר לי את הצ'יזבט ההוא, על הבחורה והבחור (שזה בעצם תיאור של כל צ'יזבט שהוא, הלא כן?): "היי אמיצה, אבל לא יותר מדי אמיצה, שמא דמך יקפא בעורקייך" וכל זה. כבר היינו קרובים מאד לטירה שלה. הייתי שקוע בהרהורים המפחידים והמקאבריים שלי כשלפתע--- "התקפה!!!!" והקופים המכונפים צללו מטה, תופסים אותנו שניים-שניים ומרחפים לכיוון הטירה המפחידה של מכשפת המערב. נאנחתי וקיבלתי את גורלי בהשלמה, מביט בטוטו המסכן שנשאר למטה ונבח בכעס. יכולתי לראות אותו רץ אחרינו על הרגליים הקצרות והשחורות שלו, מקפץ מעל מכשולים ונוגס בעלים שהפריעו לו בדרך, והנפתי לעברו את אגודליי בחיוב. "קדימה, טוטו!" צעקתי אליו. הקופים השליכו אותנו בחצר של המכשפה, ואני הזדקפתי במהירות, מחפש מחסה. אם היא לא תראה אותי, היא תתפוס רק את דני, דאגי והארי – שרעד ושקשק יותר מפעם – ואז אני אוכל למצוא דלי מים ולשפוך עליה. התגנבתי באיטיות אל מאחורי קיר, והתחבאתי. "אה-הא!" היא אמרה בקול צורמני, העור הירוק שלה זוהר כמו חומצה. "אז אתם השלישייה העלובה שאמורה להרוג אותי? האהאהאהאהא!" אטמתי את האוזניים. הצחוק שלה הכאיב לי. "קופים, קחו אותם לצינוק!" היא ציוותה, והתרחקה מהמקום, מסלקת קווצת שיער שחורה-סגולה מעיניה. יכולתי לראות את דאגי עוקב אחריה במבטו, וגלגלתי עיניים. יש דברים שלעולם לא משתנים, ודאגי הוא אחד מהם. חייכתי בחיבה ונענעתי בראשי. אחר כך עצמתי עיניים ופקחתי אותן בנחישות, וחיפשתי אחר דלי המים המפורסם מהסרט. לא לקח לי הרבה זמן למצוא אותו. הוא עמד במקום די בולט, ואני, שגנבתי תחפושת של קוף מכונף, התקדמתי אליו בנונשלנטיות ולקחתי אותו, כששמעתי קול מחוספס מאחוריי נוהם, "היי, ירוק, מה אתה חושב שאתה עושה?" הסתובבתי כדי למצוא את עצמי מול קוף מכונף, שגירד בבטנו ואחז בננה בידו האחת. קדתי בהכנעה. "סלח לי, אבל אמרו לי שאני צריך לשטוף את הרצפות." "אה." הוא נגס מהבננה והשליך את הקליפה על הרצפה. "תיזהר מהקליפה," הוא צחק ברשעות ודידה לכיוון עמדת השמירה. הרמתי את הקליפה ואת הדלי, ומיהרתי לעלות במדרגות לכיוון החדר הגבוה ביותר במגדל הגבוה ביותר, ששם תמיד שומרים את האסירים. כשנכנסתי פנימה, ראיתי את דני ישן, ואת דאגי מנסה לנסר את הכלוב עם הגרזן שלו. בכל פעם שהוא קירב את הגרזן אל הסורגים, הגרזן קפץ אחורנית בהבזק כחול עז ומסנוור. דאגי לא התייאש, ואני ציינתי אותו לשבח – ולטמטום – על המאמצים שלו. "איפה היא?" שאלתי בשקט את הארי, שהביט בי בחשש והצביע לכיוון דלת שהובילה אל המרפסת. התקדמתי באיטיות החוצה, מציץ בחשש לכל הכיוונים, ומאתר את הגוף הצנום והירוק של המכשפה. כבר עמדתי לשפוך עליה את דלי המים כשהיא הסתובבה וצחקה. "חשבת שתוכל לגבור עליי, הא, בלונדי?" היא צחקה ברשעות ונקשה באצבעותיה. דלי המים צנח מאצבעותיי חסרות התחושה. "לא תצליח! אני אלפבה, מכשפת המערב! אתה הרגת את אחותי! עכשיו תן לי את הנעליים!" "תשכחי מזה, מכוערת," נאבקתי בשיתוק שאחז בי. "אין מצב. אני רוצה לחזור הביתה!" "בוהו, בוהו," היא לעגה לי, מתקדמת לעברי באיום. "אתה לעולם לא תחזור הביתה!" "הארי!" צעקתי, "הארי, בחייך! אתה אפילו לא נמצא בכלוב! תעשה משהו!" אלפבה רק צחקה למאמצים שלי להשתחרר. "אתה לא מבין? הוא אריה פחדן! הוא לא יעשה שום דבר! הוא מפחד מכדי לנסות!" "הארי! לעזאזל, איתך, הארי ג'אד! אתה לא אריה! אתה המתופף הכי טוב שיש!" בהיתי בעיניים קרועות לרווחה במכשפה שהתקדמה אליי, ידה מונפת באוויר. היא כבר הייתה קרובה מאד, ואני ידעתי שאין דבר שאני אוכל לעשות. עצמתי את עיניי בייאוש. "אאארררחחח!!" היא צעקה, ואני שמעתי נביחות קוצפות מכיוון הרצפה. פקחתי את עיניי וגיליתי את טוטו, נוגס בעקביה. "כלב טוב!" קראתי אליו, אבל מיד עצרתי את נשימתי כשהיא בעטה בו מעליה והשליכה אותו כנגד הקיר הנגדי, מותירה אותו לייבב באומללות ולהצטנף בפינה. "יהיה בסדר, טוטו," מלמלתי. עצמתי את עיניי, בציפייה לקץ--- "אף אחד לא קורא לי אריה פחדן!" שמעתי את הארי אומר בקול העמוק שלו, ואז שמעתי ספלאש! ומין קול תסיסה. פקחתי את עיניי שוב, בהפתעה. העיניים הכחולות של הארי היו מלאות נחישות, והפחד הסתלק, מפנה את מקומו לאומץ. "אני הארי ג'אד. מתופף במקפליי. ואף אחד, אף אחד!" הוא התיז עליה עוד מים, גורם לה להמס, "לא יקרא לי פחדן!" צפינו במכשפה מתפוגגת לאיטה, כשהיא צורחת, "אני נמסה! אני נמסה!". ברגע שלא נשאר ממנה דבר מלבד כובע מכשפות מחודד, גיליתי שאני מסוגל לזוז, ודאגי ודני היו משוחררים. מיהרתי אל טוטו ועירסלתי אותו בזרועותיי. "אתה כלב אמיץ," לחשתי לו. הוא נבח פעם אחת ואז עצם עיניו ולא פקח אותן יותר. הנחתי אותו על הרצפה והסתובבתי לפנות בבנים. "קדימה, הארי. קח את ראש הקש ואת קופסת הפח ובוא נעוף מפה לקוסם." ~

 

[אמנדה האחת]

../images/Emo204.gifחלק V ואחרון!

כשחזרנו לקוסם הוא נשמע משתאה. "באמת הרגתם את המכשפה?" הוא שאל בהפתעה. "כן, הינה הכובע שלה," הארי נופף בכובע במרץ. דאגי עמד לידו בשקט, מבטו מושפל. לא ידעתי שהוא ייקח כל-כך קשה את המוות של טוטו, אבל הוא היה מאד עצוב. הוא נפטר מהגרזן שלו – הפך אותו לאנדרטת זיכרון לכלב השחור והאמיץ – והדמעות זלגו על לחייו כשהלכנו מהקבר הקטן. אז הארי קיבל את האומץ שלו חזרה, דאגי קיבל לב, אבל דני עדיין היה חסר מוח. נאנחתי. נו, טוב, לא מקבלים הכול בחיים. "עכשיו תחזיר אותנו הביתה, הו, קוסם רב עוצמה?" שאלתי. "אני לא יכול." מסך בקצה האולם הוסט ומתוכו יצא--- "פלטצ'?!!?!" "כן. הגעתי לפה לפני בערך שבוע; איכשהו החלפתי את הקוסם מארץ עוץ האמיתי, ומאז אני לא יכול לחזור. אם תצליחו – תיקחו אותי אתכם?" הקול שלו היה מתחנן. "לעזאזל." התיישבתי על הרצפה בחבטה. "לעולם לא נצא מכאן." השתררה שתיקה ארוכה ומדוכאת. "אמ, טום?" דני הפריע לי לשקוע עמוק במלנכוליה. "אתה לא צריך לנקוש בעקבים ולומר, 'אין כמו הבית' שלוש פעמים?" זינקתי ממקומי. "דני, אתה גאון!" חיבקתי אותו בחוזקה. "תנו ידיים, חבר'ה." החזקנו ידיים – זה בהחלט לא היה רגע מתאים להצהיר על הומופוביה או כל דבר בסגנון – ועמדתי לפתוח את פי כשהבועה הוורודה הופיעה שוב פעם באופק. "לא, לא שוב היא!" גנחתי. כבר יכולתי לראות את דאגי עומד ועושה לה עיניים, ואותה מפלרטטת איתו עם המבטים שלה. גלינדה הוורודה יצאה מהבועה שלה, כובע המכשפות שלה מעט מעוקם. "באתי לומר לכם להתראות," היא התנשמה. "וגם להביא לך את מספר הטלפון שלי," היא פנתה לדאגי והושיטה לו פתק. הוא לקח אותו באדישות וכשהיא לא שמה לב שמט אותו לרצפה. רציתי להריע לכבודו. "אני אארגן לכם טורנדו קטן, ואז תוכלו ללכת. אתה יודע מה צריך לומר, נכון, בלונדי?" "מי שמדברת," הצצתי בשיער המחומצן שלה ונאנחתי. "כן. קדימה, להתאסף סביבי," הוריתי לבנים. "אין כמו הבית. אין כמו הבית. אין כמו הבי—" בום. פיצוץ עז נשמע מבחוץ, ואני הזדקפתי בבהלה, פוגע בידו של דני. הבלח אור עקב אחרי הרעם, ואני שקעתי בתוך הספה, נרגע מעט. "בסך הכול סופה," מלמלתי. העפתי מבט אל הטלוויזיה, שם ראיתי את ג'ודי גרדנר מחבקת את דודה אם ואת הדוד הנרי, בעולם שחזר להיות שחור-לבן, מאושרת על כך שאין כמו הבית. דאגי התעורר ופיהק. "חלמתי חלום ממש מוזר," הוא הודיע. "גם אני," דני מלמל, משפשף את ראשו ואז דופק עליו. הוא לא השמיע שום צליל. "היי, המוח שלי חזר אליי!" הוא אמר בשמחה. "חבר'ה, חלמתי שהיינו בארץ עוץ---" נעצתי בהארי מבט מלא אימה. "גם אני." "גם אני," אמרו דני ודאגי במקהלה. החלפנו מבטים מבוהלים. "זה לא היה חלום," לחשתי. "אבל לפחות חזרנו הביתה!" צחק דאגי. "ואני בטוח הולך לנצח אותך ב-Wii!" דחף אותו דני. הבטתי בשניהם בחיבה, ואז משכתי בכתפיי כשהארי הרים גבה. מה זה משנה אם זו הייתה מציאות או חלום. העיקר שאנחנו בבית. שקעתי בתוך הספה וצפיתי בשלושת החברים הכי טובים שלי, וחיוך ענק התפרש על פניי. *** תגובות יתקבלו בברכה.

 

[אמנדה האחת]

../images/Emo204.gifאופס. עדיף לקרוא בקובץ. ../images/Emo9.gif

 

[DougiesShavedPubes]

וואו וואו ממש אהבתי!

גם את BMA לא הגבתי אף פעם כי לא היה לי משתמש אבל תמיד קראתי! וזה נורא שהרגת את דני אישה בכל מקרה ממש אהבי, יש סיכוי שאת מתרגמת את לאנגלית?

 

[אמנדה האחת]

<img border=0 src=/tapuzforum/images/Emo204.g

לתרגם לאנגלית? זה יהיה קצת בעייתי.. למרות שזה פיק שלי והכל...?אני אנסה, ד`ו. /tapuzforum/images/Emo3.gif

 

[DougiesShavedPubes]

הרייי , פשוט כתבתי בטוויטר שלי שקראתי פאנפיק

על הun-מוח של דני וכולן ממש רצו לקרוא אבל זה בעברית ואנגלית ממש תעזור חח

 

[אמנדה האחת]

../images/Emo204.gifאבל אני מזהירה מראש:

there are gonna be a LOT of grammar mistakes...​

^^''

 

[DougiesShavedPubes]

שיתקנו לבד

 

[תום פוינטר]

יפה מאוד!! אומיגד חיוך של דאגי!

עברתי חיסון מאוד מאוד כואב היום \= פעמים [כי האחות הכניסה לי אותו לא למקום הנכון XD] אז אולי תעלי היום עוד אחד מהפיקים הנסגדים שלך?

 

[אמנדה האחת]

<img border=0 src=/tapuzforum/images/Emo204.g

הייתי מעלה, אבל אני במכללה ואין לנו פה תפוז... (אני מתחברת מהפלאפון. ><)

 

[תום פוינטר]

../images/Emo136.gifתעברי מכללה !

 

[אמנדה האחת]

../images/Emo204.gifOם

לא נראה לי.

[גם ככה אני מסיימת עוד חצי שנה את התואר. נחיה ונראה מה יקרה עד אז.

]

 

[תום פוינטר]

אוו יפה!

רגע את מעל בת כמה את ? O_O אוי זה אישי XD במה?