../images/Emo221.gifפרק שביעי - בהודעות I
פרק שביעי יום למחרת הרגשתי מעט יותר טוב. הראש שלי לא הלם כפטיש – עזרה, כמובן, העובדה שאף אחד לא צעק עלי וגרם לראש שלי להתפוצץ יותר מכאבים – והלשון שלי כבר לא הייתה יבשה ונוקשה, כמו חתיכת עור בתוך הפה שלי. העברתי את הבוקר ברביצה גמלונית על הספה ובבהייה בתמונה המשותפת שלנו מיום ההולדת של ג'יימס, הבן הבכור של טום. אדם עמד באמצע, הלשון שלו בחוץ, העיניים שלו זוהרות והידיים הקטנות שלו מחזיקות בממתקים באחיזה רכושנית וילדותית. רייצ'ל ואני עמדנו כל אחד בצד אחר, מנשקים ללחיים הסמוקות מאושר, שנינו משועשעים. נאנחתי. למרות שהלב שלי נקרע בקרבי; הבטן שלי כאבה מעוצמת הכאב, מתעוותת מייסורים, כאילו מישהו הידק אגרוף עצום מסביב לקרביים שלי; למרות כל זה הרגשתי יותר טוב. פיזית, כמובן. לא מנטאלית. מנטאלית הלב שלי נקבר עמוק בתוך אודי נשמתי העשנה. הרגשתי כאילו יושבת עליי אבן, רובצת עליי במשקל העצום שלה, מסרבת להרפות. גופנית לא יכולתי להרגיש טוב יותר. מהבחינה הנפשית הייתה יותר סיבה לדאגה. נהייתי אדיש. ישבתי ובהיתי בתמונה, נזכר בימים טובים יותר כשנקישה נשמעה על הדלת. בקושי שמעתי אותה בהתחלה. וגם כששמעתי, העדפתי להתעלם. אבל היא לא הפסיקה; היא זמזמה באוזניי כמו זבוב טרדן במיוחד. "בסדר, בסדר, אני בא..." מלמלתי בחוסר חשק. ניתקתי בקושי את עיניי מהתמונה שגרמה לי לזיק שמחה וניגשתי לדלת. כשפתחתי אותה לא התפלאתי לראות את דאגי בפתח, עיניו הבהירות נעוצות בי במבט רווי אשם. "מה
אתה רוצה?" שאלתי, מעט בטרוניה. "הארי כבר הספיק להרצות לי, אתה יודע." אפילו לא טרחתי לסגור את הדלת; עזבתי את דאגי בפתח ונכנסתי למטבח, מתקדם לכיוון המקרר. דאגי הלך בעקבותיי, סוגר את דלת הכניסה בעדינות ועקב אחריי, מבט צלול ולא מפוענח נח על פניו. רמחים עצמיים הציפו אותי כשהסתובבתי והבחנתי במבטו. פניו המזוותות היו ריקות מרגש, ואני חשבתי שראיתי שמץ חמלה משתקף מעיניו, ואת זה לא יכולתי לשאת. "מה?!" התפרצתי לבסוף, אצבעותיי מלבינות מסביב לצוואר הבקבוק. "למה?" דאגי שאל, קולו מלא רגש. בהיתי בו בעיניים עגולות. "למה עשית את זה?" הוא הביט בי בעיניים חודרות, ולפתע הבנתי מה היה הרגש שנשמע בקולו: כאב. הייתי המום לרגע. דאגי? כואב? הרי לא בגדתי בו! אבל מיד הבנתי למה: הוא ורייצ'ל היו קרובים, מאד אפילו. היא תמיד צחקה ואמרה שהגבר היחיד בחייה – אחריי ואחרי אדם, כמובן – היה דאגי. הוא תמיד היה שם בשבילה, הבחור הרגיש. "אני—" ניסיתי למצוא את קולי, אך כל מה שהצלחתי לפלוט היו הברות חסרות פשר. רציתי להסביר לו, אבל איך יכולתי לעשות את זה אם אני בעצמי לא הבנתי למה עשיתי את זה, ומה קרה לי בכלל? דאגי המתין מספר רגעים, מחכה לתשובה, ואת זה יכולתי לזקוף לזכותו. הוא לא סתם התפרץ עליי בזעם עיוור ורצחני, אלא באמת חיכה לשמוע תשובה. תשובה שלא הייתה לי. כשלא עניתי לו הוא זקף גבה. "בלעת את הלשון?" הוא שאל בעוקצנות. "לא!" קראתי בכעס מהול בהשתאות. דאגי מעולם לא התנהג ככה. זה לא התאים לו. "אני מחפש איך להסביר.." התחלתי כשהוא שיסע אותי. "מה שלא תגיד לא יצדיק את מה שעשית," הוא אמר ברצינות. הוא נאנח וצבט את גשר אפו בעייפות, מניד בראשו. "פשוט לא האמנתי, דני. שאתה תעשה דבר כזה?" הוא משך בכתפיו בחוסר אונים והתרחק ממני, פוסע לכיוון דלת הכניסה. הבטתי בו בתדהמה כשפתח את דלת הכניסה. "היא מתגעגעת, אתה יודע.." לרגע לא הבנתי אם אני מדמיין את קולו או שהוא באמת אמר את המשפט הזה, שכל-כך רציתי לשמוע. ואז הדלת נטרקה מאחוריו וניפצה את הדממה, הד קולו מרחף באוויר, ואני הבנתי שזה היה אמיתי. שמטתי את הבקבוק – הסגור עדיין – על הרצפה, אצבעותיי חסרות תחושה, וצנחתי על ברכיי, עיניי הנשואות אל הדלת התמלאו דמעות. "גם אני מתגעגע," לחשתי. "נוראות."
הממ.
מה?
לא כלום. תמשיך.
בצהריים אזרתי את כל האומץ שהיה לי – ולא היה בי הרבה ממנו, רובו הלך עם רייצ'ל ואדם – ונטלתי את הטלפון. לא יכולתי לסבול עוד לילה לבד. נשמתי נשימה עמוקה וחייגתי את המספר המוכר כל-כך. לא ידעתי מה אעשה במידה והיא תענה; אם אנתק או אנסה להסביר, אם אגמגם או אדבר בשטף. רק המתנתי כשצלילי החיוג הולמים באוזניי, ואצבעותיי התהדקו סביב השפופרת, מלבינות מהמתח. חיוג אחד. שניים. שלושה--- כשהמענה הקולי ענה לי לבסוף ניתקתי במהירות, לא יודע אם לנשום לרווחה או לצרוח מתסכול. חשבתי שהיא מסננת אותי, וזה העציב אותי. גררתי את עצמי לכיוון הספה ושקעתי פנימה, מזפזפ בין הערוצים השונים, לא באמת קולט מה הולך שם. התמונות ריצדו מול עפעפיי בזמן שלגמתי מהבירה הקרה שהוצאתי מהבר. השעות חלפו באיטיות, זוחלות כמו צב פצוע; כל שנייה שחלפה הייתה שנייה בלי רייצ'ל ואדם. אבל לא כמו יום רגיל, שאז ידעתי שבערב אני אוכל להתנחם בנוכחות האוהבת שלהם, הפעם הערב לא הביא לי ניחומים בכנפיו, רק ייאוש. כשהשמש נעלמה והחדר שקע באפלולית, התנערתי. מסך הטלוויזיה ריצד והכאיב לעיניי, אז סגרתי אותו, האפילה משתלטת יותר, מגניבה אצבעות חרישיות על כל מה שהיה מואר. נאנחתי והדלקתי את האור, מסלק את החושך. הוא נעמד בפינות החדר, נעלב משהו. 'אל תדאג,' מלמלתי לעברו, 'אתה תחזור עוד מעט.' הטלפון הנייד עוד היה בידי, והבטתי בו בעיניים מזוגגות. האומץ הציץ מבעד לחלון. העפתי בו מבט מזווית העין וחיכיתי שיתקרב. הוא פסע לאיטו, מהוסס, כמו תוהה בינו לבינו אם אני שווה את המאמץ. שווה, הבטחתי בדממה, והוא החליק לתוכי, מציף אותי בנימים דקים של אדרנלין. האצבעות שלי רצו על פני האותיות, יוצרות את המילים <<לא התכוונתי>> לפני שנשלחו במהירות ליעדן, לפני שהאומץ נטש אותי וחזר להתחבא מאחורי הווילון. נאנחתי וקרסתי בחזרה על הספה. עכשיו לא נותר לי אלא להמתין.
לטובתך, אני אספר בקצרה מה קרה.
אוקי.
אם זה לא יעזור - אז תקבלו שני פרקים ביום חמישי.
המ,ו קיבלתי מאה (
) בספרות אנגלית.
אני מתלהבת. ^^ ~
חוקים~! שם: Buried Myself Alive שיפ: טום/ג'יואנה, הארי/אשלי, דאגי/אמילי, רייני. ג'ן: מוות. ז'אנר: אנגסט. דארקפיק . RPF. דירוג: לפרק הזה, PG-13. הצהרה: הבנים לא שלי, בלה-בלה-בלה. ~
פרקים מדהימים !!
