../images/Emo221.gifפרק תשיעי - חלק I
פרק תשיעי הדבר היחיד שעבר במחשבתי היה שאם המבט העגום והמאשים שאדם שלח בי יחלוף עוד פעם אחת מול עיניי, אני אסע לצוק המתאבדים בדובר, ואשליך את עצמי ואת המכונית לתוך האוקיאנוס. מזג האוויר התחיל להתקדר במקביל למצב הרוח שלי. חניתי בחריקה מול הבית וטרקתי את דלת המכונית בחוזקה, חושק את שפתיי בזעם עיוור. כעסתי על אדם, כעסתי על רייצ'ל, כעסתי על דאגי והארי, זעמתי על נטלי, ובעיקר רתחתי על עצמי. מיהרתי במעלה המדרגות לכיוון חדר האמבטיה, שם פתחתי את ארון התרופות, מסיט בקבוקים לצדדים עד שלבסוף מצאתי את כדורי השינה עמוק בפנים. איש מאיתנו לא הצטרך להם עד כה, אבל רייצ'ל תמיד אהבה להיות מוכנה. אצבעותיי התהדקו סביב הקופסה לפני שנשמתי עמוק, מנסה להרגיע את עצמי. פתחתי את המכסה והטלתי לתוך כף ידי שני כדורים חלקים. הנחתי את הקופסה על הכיור וחזרתי לחדר השינה, לא שם לב שהמכסה היה עדיין פתוח ושהקופסה צנחה לכיור, תכולתה מתפזרת לכל עבר. הקפצתי את שני הכדורים לתוך פי בלי לטרוח לבלוע מים לאחר-מכן, וצנחתי למיטה, עוצם את עיניי ברעד. כשפקחתי את עיניי נרתעתי לאחור בחלחלה. רייצ'ל עמדה מעליי, עיניה מלאות כאב וכעס ו- נרתעתי אפילו יותר, מתחפר לתוך הכרית – שנאה קשה. היא לא אמרה מילה, רק עמדה מעליי ושתקה. לא הצלחתי להוציא הגה מפי, הייתי המום כל-כך. לבסוף הסטתי את מבטי מפניה, הייאוש קודח בי במלוא עוצמתו, ועיניי נתקלו באדם שעמד לידה, ידיו הקטנות מחזיקות בשולי חולצתה. הוא לא הביט בי, אלא נשא עיניו אל אימו, מבטו מלא שאלות בלתי פתורות. "רייצ'-" ניסיתי לומר, אבל גיליתי שקולי נאלם. ניסיתי להרים את ידי ולגעת בהם, אך לא הצלחתי לזוז. הפחד שטף דרכי בגלים גבוהים, מאיים להטביע הכול. "איך יכולת?" רייצ'ל אמרה לבסוף. קולה נצבע בכל הרגשות שבעולם, החל בכעס וכלה במעין השלמה פשוטה ומיואשת. "איך עשית לי את זה? לנו?" היא הידקה את אחיזתה בידו של אדם ונסוגה לאחור, מתרחקת ממני. "לא! אל תלכי!" ניסיתי לצעוק, "אני רוצה להסביר!" ידעתי שמשהו לא היה כשורה; משהו שגוי ריחף באוויר, מותיר טעם מר בפי. "רייצ'ל--!" הבזק כסוף ריחף באוויר לפני שחשתי כאב חד בחזי. עיניה של רייצ'ל היו אטומות; היא הפנתה את אדם הרחק ממני, מאחורי גבה הזקוף, והידקה את שפתיה לקו דק. השפלתי מבטי ולא הופתעתי לגלות סכין קבורה עמוק בחזי החשוף, עד הניצב. "למה?" ניסיתי לומר. אבל רייצ'ל כבר הפנתה את גבה והתרחקה, דמותה מטשטשת. עצמתי עיניי בכאב, וכשפקחתי אותן ראשה הזהוב של נטלי ריחף מעליי, מגחך באכזריות. פלטתי צעקה והתעוררתי בזינוק ובנשימה חדה, מתנשם בבהלה, זיעה קרה מכסה אותי. "זה רק חלום," ניסיתי להרגיע את עצמי בנשימות מהודקות. הבטתי בחזי בחשש, ירא לגלות ניצב – הוא עדיין כאב, ובקושי הצלחתי לנשום – ורווח לי כשגיליתי שאני בסדר. "זה רק חלום, זה היה רק חלום.." חזרתי ומלמלתי לעצמי. צנחתי שוב למיטה, והפעם שקעתי בשינה אפלה וארוכה חסרת חלומות. ... "דני?" קול מעליי גרם לי לפקוח עיניים בטשטוש. "מממ...?" לא רציתי לקום. רציתי להמשיך לישון, ואם אפשר, אז לנצח. ידעתי שהעולם עכשיו הוא מקום ריק, קודר, קר ואכזר, ללא רייצ'ל ואדם שיהיו בו כדי להאיר את היום שלי. "תעזבו אותי, אני רוצה לישון!" האצבעות המעוקלות של חוסר ההכרה המתינו בסבלנות כדי לאסוף אותי שוב אליהם, אבל הקול המשיך לנדנד בעקשנות. "דני. דני, קום." "מה?" הצלפתי לבסוף, כשאני מתרומם על מרפק אחד ומכסה על עיניי ביד השנייה. "מי זה בכלל? ואיך נכנסת?" "זה אני, טום." השיער הבהיר שלו הבליח וריצד לרגע מול עיניי, הכואבות בלאו הכי. גנחתי. "להזכירך, הבאת לי מפתח שנה שעברה, כשטסתם לברבדוס וכשהיו לכם עציצים. הייתי צריך להשקות אותם, אז- - אני מבין שהם נרצחו באכזריות. את מי להאשים?" הקול שלו נשמע מעט משועשע. הצצתי בו בחשדנות מבעד לאצבעותיי. "אדם. רייצ'ל לימדה אותו לאכול חסה, אז הוא חשב שהעלים של העציץ זה אותו דבר. בכלל, מה אתה עושה פה?" הוספתי בכעס. "גם אתה החלטת שהגיע הזמן לצעוק עליי?" "לא," השיב טום בפשטות, מותיר אותי המום לרגע. "אה. אז למה באת?" שאלתי, הטון שלי מעט מרוכך, משהתעשתִּי. "לדבר," טום אמר. "אפשר?" והוא התיישב על המיטה. "ראיתי את כדורי השינה בתוך הכיור באמבטיה," הוא אמר ברצינות. "פחדתי שניסית להרוג את עצמך. נבהלתי כשלא התעוררת בהתחלה," הוא התוודה. חייכתי קלושות. "לקחתי שני כדורים ב—מתי זה היה?" שפשפתי את עורפי בבלבול, מביט בחלון ומופתע לגלות שמש צהריים בוהקת. "מה התאריך היום בכלל? ומה השעה?" "יום רביעי, השישי בנובמבר," טום אמר בדאגה, בוחן את פניי, "עכשיו שתיים בצהריים. כשלא ענית לטלפון החלטתי לבוא אליך בעצמי. מתי לקחת את הכדורים האלו?" "אתמול," אמרתי, המום. "בארבע, בערך. וואו..." ניסיתי להתמתח בזהירות. הגב שלי השמיע קולות פקיקה והיה נוקשה משינה ארוכה וחסרת תזוזה. "לעזאזל, אני כולי תפוס," מלמלתי. "דני, תעשה לי טובה, תיזהר," טום ביקש. "כאילו שלמישהו יהיה אכפת אם יקרה לי משהו," אמרתי במרירות. "הארי מתעב אותי, דאגי מאוכזב ממני (ובינינו, אני לא יודע מה יותר גרוע), רייצ'ל שונאת אותי, והבן שלי לא מוכן אפילו להסתכל עליי." כיסיתי את הראש עם השמיכה, מיואש. "לא נכון," טום אמר, בעדינות אך בתקיפות, והסיר מעליי את השמיכה. "הם פשוט כולם כועסים ומאד מאוכזבים. אף אחד לא שונא אותך, דני," הבטיח. "פשוט..." הוא נעצר לרגע, מהרהר, מחפש אחרי המילים הנכונות, "איך עשית את זה?" הוא שאל לבסוף, בתסכול. "אתה יודע מה רייצ'ל אמרה לי אתמול? היא שאלה אותי, 'מה אם זו לא הפעם הראשונה?' – " הוא הרים את ידו, משתיק אותי. סגרתי את פי במחאה. "- 'אולי זה על בסיס חודשי וקבוע, והוא לא אוהב אותנו? אולי- ' ואז היא התחילה לבכות." "אוה, רייצ'..." נאנקתי בכאב ועצמתי עיניים. "טום, תאמין לי," סיננתי מבעד לשיניים חשוקות, "זו מעידה ראשונה-" הדגשתי את המילה 'מעידה' ופקחתי עיניים מיוסרות, מביט בו, "ואני לא יודע איך זה קרה! רגע אחד הייתי בפאב, ואחרי שנייה ראיתי את אדם מולי. אני זוכר רק קטעים מעורפלים ממש שקרה באמצע, כאילו מישהו מחק לי את הזיכרון הזה במחק, בצורה לא טובה. של השעה וה.. ה.. הבגידה." קברתי את ראשי בין ידיי. "אני אסון מהלך, נכון?" שאלתי בייאוש. "לא," טום דיבר בתקיפות, אבל יכולתי לשמוע את הפאניקה מחלחלת לקולו. יכולתי להבין אותו – מעולם לא הייתי כזאת רכיכה מייבבת. שנאתי את זה. הזדקפתי ונעצתי בו מבט רושף, שמהר מאד הפך מתחנן. "אבל אתה מאמין לי, נכון?" תפסתי בידו בחוזקה, מייחל לאמונה שתבזיק בעיניו. "אתה מאמין לי כשאני אומר שזה לא היה בכוונה – כי כשאני פוגע ברייצ' אני בעצם פוגע בעצמי! בחיים לא הייתי עושה לה משהו שיפגע בה! ואתה יודע שנטלי ואני זה היסטוריה עתיקה, וששנים לא היינו בקשר..." הקול שלי התפוגג. הרפיתי במבוכה מידו של טום. "אלוהים, אני מגוחך." "לא, אתה פשוט ממזר אומלל עם לב שבור," ניחם אותי טום, חיוך משועשע מוחבא היטב מאחורי הגומה שלו. "בוא נשחזר את יום רביעי האחרון, טוב? נראה מה בדיוק קרה." "בסדר," הסכמתי, והתחלתי לגולל בפניו את כל האירועים שהובילו עד למצבי השפל הנוכחי.
חוקים!~ שם: Buried Myself Alive שיפ: טום/ג'יואנה, הארי/אשלי, דאגי/אמילי, רייני. ג'ן: מוות. ז'אנר: אנגסט. דארקפיק . RPF. דירוג: לפרק הזה, PG-13. הצהרה: הבנים לא שלי, בלה-בלה-בלה
