../images/Emo221.gifBMA - פרק חמישי
נו, מה, יום חמישי הגיע. XD צריך לפרסם פרק, לא?
בתיאבון.
~
פרק חמישי אני אמשיך מכאן, בבקשה. התעוררתי מקול דפיקות נמרצות על הדלת. הראש שלי הלם כפטיש, והרמתי אותו בקושי, מבולבל, לא מבין למה אני על הרצפה הנוקשה. ניתנו לי עוד שני רגעים של חסד לפני שמאורעות אתמול הכו בי כסלע והתכווצתי על הרצפה, מתקפל כעובר. ניסיתי להתעלם מהדפיקות החזקות בדלת, אך ללא הצלחה. הרצפה הקרה עוררה אותי יותר משטיפת פנים נמרצת. הייתי חצי ערום, שוכב על הפרקט בכניסה, עדיין מטושטש משינה, צפוד מהקור, מבולבל ונבוך. הקור חלחל לעצמות והדפיקות הלמו בגולגולתי כמו מבפנים, מטריפות עליי את דעתי. לאט-לאט התחלתי לקלוט שמישהו קורא מבחוץ. "דני!!" קול מוכר צעק. רייצ'ל. זו הייתה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש. רגע לאחר מכן הבנתי שהקול היה מוכר, אבל בצורה אחרת. זה היה קולו של גבר, ואני זיהיתי אותו: הארי. "דני! תפתח כבר את הדלת המזדיינת!" הוא צעק שוב, הולם עליה באגרופיו. טעם מר עמד בפי. הראש שלי כאב וסחרחורת עלתה בי ביחד עם תחושת בחילה קלה. התרוממתי בקושי ממקומי על הרצפה – למרות שרציתי להישאר שם לעוד הרבה זמן, הרגשתי רע כל-כך – וניגשתי לדלת, ממלמל "אני בא" לפני שסובבתי את המפתח. שמעתי את קול נקישת המנעול רגע לפני שהדלת נפתחה בחבטה וזוג ידיים חזקות תפסו אותי והדפו אותי לקיר בעוצמה. "מה לעזאזל עבר לך בראש?!" הארי הטיח. הייתי המום. מילותיו החליקו מעליי כמו שמן, בקושי חודרות לתודעתי. לרגע לא הבנתי על מה הוא מדבר. הרי לא ייתכן שהוא כבר יודע, נכון? "מה לעזאזל חשבת?! אני לא מאמין שעשית דבר כזה! ועוד לרייצ'ל?!" אה. אז הוא כן יודע. לא חשבתי לרגע שרייצ'ל תלך לאשלי, המחשבה לא רפרפה אפילו בראשי. חלק קטן בי קיווה שהיא הלכה למקום אחר – מלון, מוטל, הבית הישן שלה, הבית הישן
שלנו – ושהיא תחזור למחרת בבוקר ללבן עניינים. לא חשבתי שהיא תלך לאשלי ותספר לה הכול. נו, הסתבר ששוב טעיתי. "לא חשבתי---" התחלתי. "בדיוק! לא חשבת!" הארי היה עצבני. הרבה זמן לא ראיתי אותו ככה. "ברגע אחד הרסת לעצמך את החיים. דפקת את עצמך." "אני—אני לא—" לא הצלחתי לומר שום דבר בעל משמעות. מוחי זמזם וכמו השתתק. "מה חשבת, לעזאזל איתך, דני?! מה
קרה לך?! למה לא עבר בראש העץ שלך שאם יש לך משפחה אוהבת אתה לא צריך זיונים מהצד?! זה פשוט לא נקלט אצלי! היה לך הכול, ועכשיו לא נשאר לך כלום – והכול באשמתך!!" הארי תחב אצבע לחזי עם כל מילה, מדגיש את דבריו. ניסיתי להירתע לאחור, אבל נתקלתי במבוי סתום – הקיר היה מאחוריי. שפשפתי את חזי, מעווה את פניי בכאב – בהחלט הולכת להישאר חבורה כחולה. אבל הארי לא סיים, הוא היה בשיא השיטפון. מילותיו זרמו כמו נהר שוצף בחורף עז, פוצעות ופוערות בי עם כל מילה שאמר. כי ידעתי שהוא צודק. "אתה בכלל
מבין את חומרת המעשים שלך? את ההשלכות?!" הוא המשיך, מנופף בידיו בהתרגשות, "אתה קולט בכלל
מה עשית?! רייצ'ל בוכה כל היום! היא לא מאופסת על עצמה, היא לא הלכה לעבודה – " הארי מנה על אצבעותיו ואני התכווצתי עם משפט – "אנחנו מרחיקים ממנה את אדם כי היא לא רוצה שהוא יראה אותה בוכה, וזה ממש קשה, דני, אתה יודע כמה השניים קשורים זה לזה. להפריד ביניהם – גם אם לכמה רגעים – כשאתה לא נמצא זו עבודת פרך," קולו נחלש, מטייל באוויר לרגע. "מה שלומו?" הצלחתי לומר אחרי רגע, בלחישה צרודה. הגרון שלי היה חנוק, בקושי בלעתי. "דמיין לעצמך," הארי אמר בציניות. "אבא שלו לא איתו, אימא שלו רחוקה ממנו רוב היום – חוץ ממתי שהיא מנסה להשתלט ולאסוף את עצמה כדי להיות איתו. הוא לא מוכן שהיא תישן בחדר אחר והיא ישנה איתו---" "אני—לא ידעתי שזה—" הקול שלי היה כל-כך חלש שבקושי שמעתי את עצמי מדבר. "לא ידעת?!" הארי התחיל לנופף בידיו שוב. "דני, זו אשתך! איך חשבת על זה בכלל?! איך המחשבה הזאת בכלל עלתה לך בראש?! לא אכפת לך מהתוצאות?!" "לא התכוונתי שזה יצא ככה!!" צעקתי. תפסתי באגרטל הפרחים שעמד לידי והשלכתי אותו. הוא התנפץ על הקיר והארי בקושי הצליח לחמוק מהרסיסים שהתפזרו על הרצפה. הוא הביט בי בתדהמה. "לא התכוונתי שזה יקרה," חזרתי שוב, הקול שלי רועד וצרוד. הידיים שלי התחילו לרעוד. בלעתי את הרוק בחוזקה, מנסה להשתלט על עצמי. "לא התכוונת." הארי חזר אחריי, לעג מר נשמע בקולו. "כן, לא התכוונתי!" צעקתי. ידיי נקפצו לאגרופים. "לא ידעתי מה קרה לי! לא היה לי מושג—" "
וזה נשמע מאד הגיוני," הארי אמר בעוקצנות. "אבל אני
באמת לא יודע!" התפרצתי. "הארי, תאמין לי, אני בקושי זוכר מה קרה אתמול בלילה!" "אני אגיד לך מה קרה, דני," הקול של הארי היה קפוא. התכווצתי. כשהארי מתחיל לדבר ככה, אני יודע שזה לא מבשר טובות. "אתמול שכבת עם האקסית שלך, האקסית השנואה על רייצ'ל, אשתך תפסה אותך, שלא לדבר על הבן שלך בן ה
ארבע." המילים שלו צרבו בי כמו חומצה רעילה. "ואיפה?" הקול שלו היה מלא דחייה עכשיו. "על המיטה
שלכם." "א-אני---" נשכתי את השפה התחתונה עד זוב דם. "כן, אתה." הארי השתתק, מבט מלא גועל נשקף מעיניו. "אני לא מאמין שעשית את זה, דני," הוא אמר, קולו שקט ומלא תיעוב. "אני באמת לא מאמין." הוא נפנה ללכת. "הארי—" ניסיתי לעצור אותו, לנסות להסביר. הרגשתי שכל הסצנה מאתמול חוזרת על עצמה, ובדיוק כמו ליל אמש, גם עכשיו לא היו מילים בפי. הבטתי בו, בעיניי התחינה שינסה להבין, שלא ישפוט בלי לשמוע את הצד שלי, אבל הוא פשוט פסע לכיוון הדלת. כשהגיע אליה הוא הסתובב. חשבתי שהוא רוצה לשמוע את הגרסה שלי, ופתחתי את פי בכוונה לומר משהו, אבל המשפט הבא שלו פגע בי כמו חץ, ישר ללב. "אני מקווה שנהנית," הוא ירק בלעג מר, וטרק את הדלת אחריו. שרידי נשמתי הקרועה ריחפו בחלל האוויר, צפים מול עיניי הבוהות. לא רציתי יותר לחשוב, רציתי לקבור את עצמי באדמה, להיעלם, לשקוע בקבר חם ומנחם, שייקח ממני את התחושות האיומות שרחשו בי. ברגליים כושלות עליתי לחדר השינה שלנו. לא הצלחתי אפילו להעיף מבט בפנים; מראה המיטה הסתורה העלתה בי תחושת קבס וכשלתי אחורנית. שקלתי לקרוס בפתח החדר, אבל אז התגברתי על רגשותיי ופסעתי בצעד כושל לחדרו של אדם. נשכבתי על המיטה שלו, שואף אליי את הריח שלו ושל רייצ'ל שעדיין השתהה בחלל האוויר ושמטתי את ידי לרצפה. אצבעותיי נתקלו במשהו פרוותי ורך. הרמתי את החפץ בזהירות, גיליתי להפתעתי את דילן. בובת הקוף השחורה כמו גיחכה לעברי ופשוט חיבקתי אותה בזרועותיי, מדמיין כפיות עם רייצ'ל ואדם לפני ששקעתי בשינה טרופה ומסויטת, הדמעות זולגות על לחיי ללא הפסקה.
ואת צודקת. אל תגידו שהיא לא הזהירה אתכן.
