../images/Emo221.gif...
פרק שלישי כשפקחתי את העיניים הכול היה מעורפל. קול חריקה קלה נשמע ואני הרמתי את הראש, מנסה למקד את המבט. דמות קטנה מולי התמקדה והיטשטשה חליפות, כמו מצלמה שמנסה להיכנס לפוקוס. כיווצתי את עיניי וניסיתי לזהות את הדמות מולי כשההכרה הכתה בי וסחטה ממני את הנשימה. "Daddy?" הקול הילדותי של אדם צלצל ברחבי החדר. הרגשתי כאילו מישהו עוקר מתוכי את הלב שלי ומוחץ אותו באכזריות וללא רחמים. הבן שלי, הילד שלי, האדם שאני הכי אוהב בעולם, עמד מולי, תולה בי את העיניים הכחולות שלו שכל-כך דמו לשלי, והתמימות שבו התנפצה באותו הרגע. אולי הוא לא ידע מה הוא רואה, אבל אני ידעתי מה הוא ראה – אותי עם מישהי אחרת. הרגשתי בשבילו את אובדן התמימות. "אבא?" הקול של אדם היה מלא פליאה. "אבא, מי זאתי?" הלב שלי נקרע לגזרים, מתרסק על הרצפה, כשניפצתי את האושר שלי במו ידיי. הוא עדיין הביט בי, בסבלנות, מחכה לתשובה שלא תגיע. הילד שלי, שתמיד קיבל תשובות לכל השאלות ששאל, שעודדתי אותו לשאול שאלות, נתקל בשתיקה סמיכה. הוא הביט בי בסקרנות, בתמימות ובציפייה, ופתח את פיו כדי לשאול עוד משהו כשרייצ'ל נכנסה לחדר. "דני?" הייתה עליזות בקולה, שמחה מיוגעת של אם כשנכנסה פנימה. "אתה מרגיש טוב? שמתי לב ל---" האגרוף נהדף לבטני, מרסק את שאריות ליבי השסוע כשזיהתה את דמותה של נטלי. עיניה התרחבו בתדהמה, זעזוע והלם. היא נשכה את שפתה התחתונה בכאב ונפנתה לאדם, אומרת לו בקול שקט ומעט רועד, "אדם, לך לחדר שלך." אדם עדיין תלה בי את עיניו, מצפה לתשובה. משזו בוששה לבוא, הוא העביר את עיניו לאימו, מחכה שתענה לו. רייצ'ל רק נגעה בכתפו בעדינות והדפה אותו לכיוון הדלת, חיוך עצוב נוגע בזוויות פיה. "לחדר, אדם. אני כבר באה." אדם יצא החוצה, לא לפני שהעיף בי מבט אחרון. נגסתי בשפתי התחתונה בייאוש והתרוממתי מהמיטה, מתכסה בשמיכה הדקה שהייתה פרושה עליה. "רייצ', אני---" בהחלט לא הייתי מוכן לידהּ שהושטה קדימה בשלווה לא טבעית והונחתה על לחיי בחוזקה. נטלי התכווצה למשמע הצליל המהדהד. "רייצ'—" ניסיתי שוב, בייאוש. היא רק חשקה את שיניה וסטרה לי בשנית. נסוגותי לאחור, ידי מונחת על לחיי ההולמת, הדם גועש באוזניי. "בן זונה," היא לחשה בּרכּוּת. כאב חד השתקף מעיניה הכהות והיא נשמה עמוק. "אני לא מעוניינת לשמוע את ההסברים שלך." היא נפנתה ללכת ואני הושטתי את ידי, מנסה לגעת בה כדי למנוע ממנה ללכת; רוצה להסביר – למרות שלא ידעתי איך; רוצה לבקש ממנה שתסלח לי, להתחנן על חיי השבורים; כשהיא ניערה ממני את ידי ואמרה בקור, "אל תיגע בי." נרתעתי לאחור, מרגיש כיצד נשימתי נעתקת מחזי. מזווית העין יכולתי לראות את נטלי מתחילה לאסוף את בגדיה ולהתלבש, אבל זה לא שינה לי כהוא זה. זרקתי על עצמי את הבוקסר ומיהרתי אל מחוץ לחדר השינה בתקווה למצוא את רייצ'ל ואדם ולהסביר להם מה קרה. פסעתי בחיפזון במורד המסדרון לכיוון חדר השינה של אדם. הלב שלי פעם במהירות והרגשתי איך כל פעימה מהדהדת בתוכי. תחושת הריקנות הרגישה אמיתית, כאילו אני ציפוי, קליפה, כאילו בתוכי לא נותר דבר. נעצרתי בפתח החדר, מהוסס; פחדתי להיכנס פנימה. הדלת הייתה פתוחה מעט וכשנגעתי בה היא זעה חרישית; יכולתי לראות את דמותה הדקה של רייצ'ל כורעת לצד אדם, עוזרת לו לארוז. "אני מכניס גם את זה, טוב, אימא?" אדם אמר לה, מנופף בתיק האוכל של ה-Ghost Bustards שטום קנה לו ליום הולדתו האחרון. הוא לא נפרד מהתיק הזה יום ולילה, והלב שלי נחמץ כשחשבתי שלא אראה אותו יותר מסתובב בגאווה עם התיק והכובע התואם ברחבי הבית. "כן. אתה יכול, ילד." רייצ'ל העבירה את ידה על ראשו המתולתל והבליעה יפחה. צפיתי בהם, לא מסוגל לזוז, כמו ממוסמר לרצפה, כאילו אני צופה בסרט סוריאליסטי כלשהו, רק שהסרט הזה היה הפעם החיים שלי, ואני לא יכולתי להגיב. שום קול לא יצא מפי; לא הצלחתי לומר מילה. "אימא?" אדם אמר בהיסוס. רייצ'ל הביטה בו בשאלה כשסגרה את רוכסן התיק שלו. "אימא, אני יכול לשאול שאלה?" "כן." רייצ'ל הרימה אותו בזרועותיה והושיבה אותו על השידה, מביטה בעיניו ברצינות. "אימא, אבא לא אוהב אותנו יותר?" כל מילה נחתה עליי כמו אבן. הרגשתי כאילו מישהו הנחית עלי אגרוף שגרם לי ליפול, להיחבט ברצפה, ואחר-כך המשיך לבעוט בי בצלעות, חזק, בהנאה סדיסטית. נשימתי נעתקה ונסוגותי אחור מספר צעדים, מזועזע, מחמיץ את תשובתה הכאובה של רייצ'ל.
היא שתקה.
אוה. אז מחמיץ את שתיקתה המיוסרת של רייצ'ל. פסעתי עוד אחורנית ונשענתי על קיר המסדרון, המום ומיוסר. רייצ'ל יצאה מחדרו של אדם כשהיא נושאת אותו בזרועותיה והתיק שלו על גבה. היא נעצרה לרגע כשראתה אותי, ועיניה התקשחו, ואני ראיתי שהיא מחזיקה את עצמה שלא לבכות. היא ניתקה ממני את עיניה וירדה במדרגות. עקבתי אחריהם בעיניי עד שראשה נעלם מטווח ראייתי ומיהרתי אחריהם. לא יכולתי לתת להם ללכת בלי לנסות למנוע את זה. "רייצ'!" קראתי ממעלה המדרגות. היא קפאה לרגע ואני ראיתי בזה סימן טוב – אולי היא מחכה לשמוע הסבר. "רייצ'!" מיהרתי לרדת, כמעט מועד ומאבד את האחיזה לפני שהצלחתי לייצב את עצמי. הכול עדיין היה מטושטש ומסוחרר סביבי. רייצ'ל המשיכה ללכת ואדם עקב אחריי במבטו, עיניו הכחולות רציניות. היא הגיעה לדלת ופתחה אותה לרווחה כשהשגתי אותם והושטתי יד לעברה, מתנשם מעט. "רייצ', תני לי להסביר---" "תתרחק מאיתנו." הקול שלה היה עצור וידעתי שהיא מתאמצת לא לבכות בנוכחותו של אדם, לא להישבר לנגד עיניו. שמטתי את ידי וצפיתי בה יוצאת החוצה לכיוון הרכב. היא הושיבה את אדם בכיסא שלו, קשרה אותו ונכנסה למושב הנהג. בלי להעיף מבט לאחור היא נסעה משם, אבל כתפיה רעדו. רגעים ספורים לאחר מכן נטלי חמקה על פניי, יוצאת מחוץ לבית. היא הבזיקה לעברי חיוך רחב וממזרי ונופפה לשלום לפני שתפסה מונית והתרחקה משם. אילו היה לי אגרטל ביד, או כל דבר כבד שהוא, הייתי זורק אותו עליה באותו הרגע, ובלבד שהייתי מוחה את החיוך מפניה. נכנסתי פנימה וסגרתי אחריי את הדלת, מחליק לאורך הקיר עד שהתיישבתי על הרצפה ובהיתי נכחי. הבית היה ריק. אבל זו לא הייתה ריקנות של מקום משפחתי וחם שנעזב לשם טיול, הדממה הייתה מעיקה וקודרת מדי. זו הייתה ריקנות של מקום נטוש. הרגשתי כמו בתוך קבר עצום. קברתי את ראשי בין ברכיי ובכיתי.
בהתחשב בעובדה שהלכתי לישון בערך בחמש בלילה (עקב למידה חרשנית למדי למבחן), אני לא ממש עייפה, אבל היום גם היה לי מבחן וגם ביום ראשון, ושני, ושלישי (שניים)... אוף, קשים חייה של הסטודנטית הממוצעת... ;; אבל מספיק להתבכיין.
חוקים!~ שם: Buried Myself Alive שיפ: טום/ג'יואנה, הארי/אשלי, דאגי/אמילי, רייני. ג'ן: מוות. ז'אנר: אנגסט. דארקפיק . RPF. דירוג: NC-17, על שימוש בסמים. הצהרה: הבנים לא שלי, בלה-בלה-בלה. נמנמ. עדיף לקרוא בקובץ, כרגיל.
ההנו, ותגובות תתקבלנה בברכה, לא כולל איומים לרצח.
