../images/Emo221.gifנמנמנמ. ההנו. ../images/Emo9.gif
הקדשה: לסיונצ'ו היקרה-יקרה שלי, שעזרה לי רבות לאורך הפרקים הממושכים, תמכה וסרבה לקבל הצהרות של, "די, נמאס לי, אני לא כותבת את זה יותר!" הפרק הזה, וכל שאר הפיק, מוקדש לך. בלעדייך - הוא לא היה קיים.
~
פרק שני כשחזרתי אחרי השיחה עם רייצ'ל ואדם, חיוך אידיוטי היה שפוך על הפנים המנומשים שלי. התיישבתי ליד נטלי, מבזיק לעברה את החיוך הממיס שלי, ולקחתי לגימה ממושכת מהכוס. לא שמתי לב שהיא בוחנת אותי בדריכות, הקלה וערמומיות מבזיקים בעיניה כשסיימתי את המשקה שבכוסי. "אז מה היא מספרת?" נטלי שאלה לאחר רגע. קול קטן בירכתי מוחי הזהיר אותי שהיא לא מתכוונת לטובה. הוא צווח שבשאלה שלה יש משהו שלא מריח טוב, אבל המשקה עלה לראשי ואני חייכתי שוב, מעט מבולבל והלום, והשבתי. "שום דבר מעניין. הם יוצאים עוד עשרים דקות וייקח להם בערך עשר דקות להגיע הביתה, אז אני חייב לצאת עכשיו. אני רוצה להיות בבית כשאדם יחזור." עיניי הזדגגו. ניערתי את ראשי והבטתי בה שוב. דמותה הסתחררה לנגד עיניי. "אני חושב ששתיתי יותר מדי—" התחלתי ואז עצרתי. ראשי הלם כפטיש. עצמתי את עיניי בחוזקה, משפשף אותן לפני שפקחתי אותן בשנית והבטתי נכחי. דמותה של נטלי היטשטשה והתמקדה חליפות מול עיניי. הצטמררתי לרגע וחשתי מגע יד על כתפי. "אתה בסדר?" שמעתי במעורפל. ~א-תההההה ב-ס-דההההה?~ הקול שלה זלג סביבי, עוטף אותי בצמיגיות מתוקה מדי. "אני.. אני חושב," מלמלתי. ניסיתי להתמקד בכוס שלידי. בועות צפו בה, כמו בשמפניה זולה. ידי רעדה כשהרמתי אותה מול עיניי וכיווצתי את אצבעותיי לאגרוף, מנסה לסלק את תחושת הפלסטלינה שהחלה פושטת באיבריי. האורות הבזיקו והסתובבו סביבי, והרגשתי כאילו אני רואה כוכבים— ובאמת ראיתי כוכבים. הרגשתי על סירה מתנדנדת באמצע התמזה. כשנטלי קראה לי הרמתי את המבט וראיתי אותה ממוסמסת מעט בקצוות, כמו תמונה לא ברורה.הרגשתי את הלשון שלי זזה בתוך הפה שלי, יבשה ונוקשה וחולית---
כאילו אתה מת.
כן, יש משהו בדבריך. בקושי הצלחתי לענות לה. זה היה הרגע בו הבזק של אור הבליח מול העיניים שלי ואני הרכנתי את הראש על השולחן, מכסה אותו. היד שלה על הכתף שלי הרגישה מוכרת ורכה, וכשהרמתי את הראש העיניים הכהות של רייצ'ל היו מולי, מתמזגות בכחול-ירקרק של נטלי. מצמצתי, מנסה לסלק את התמונה המבלבלת מהראש שלי, אבל אז היא אמרה, "אתה נראה די מטושטש. אולי תגיד לי איפה אתה גר עכשיו ואני אסיע אותך הביתה?" יכולתי רק להנהן בראש, שהרגיש מוזר פתאום, מלא נסורת. "בסדר," אמרתי, וכיוונתי אותה לעבר הרכב. היא תמכה בי, הגוף החמים והמוכר שלה נלחץ כנגדי; מצאתי את עצמי נשען עליה, כמעט מתרפק, נצמד אל משהו מוכר. הפנים שלה היטשטשו והתבהרו מולי, כל פעם חושפים דמות אחרת. היא הייתה נטלי, אוליביה, צ'ארלי, ולבסוף רייצ'ל. קרסתי על מושב העור וניסיתי להתמקד בתמונה של אדם שהייתה מונחת על הדאשבורד. ראיתי אותו מנופף לעברי בעליצות ומצמצתי, מבוהל. התמונה קפאה שוב, אבל כשהסטתי את המבט והבטתי בה מזווית העין אדם המצולם קרץ אליי והוציא לשון. עצמתי את עיניי בחוזקה, מערבולת צבעים קלידוסקופית מסתחררת מסביב לעפעפיי, וניסיתי להתפכח. לא ייתכן ששתיתי כל-כך הרבה, אמרתי לעצמי בתקיפות. כשפקחתי את עיניי בשנית היינו באמצע הדרך, ונטלי חיכתה בסבלנות להוראות שלי. בקול צרוד ורועד כיוונתי אותה עד שלבסוף היא נעצרה בחנייה שליד הבית. "תודה," אמרתי לה. "אני מצטער שגרמתי לך לחזור איתי ככה." "אין דבר," היא חייכה במתיקות, "אני כבר רגילה." היא התכוונה, כמובן, לימים שעוד היינו זוג, ואני הייתי שותה ושותה עד לאובדן ההכרה. נטלי תמיד הייתה גוררת את התחת שלי הביתה ומצילה אותי מבושות בדרך. היינו תמיד שוכבים לאחר מכן, שנינו גמורים – מעייפות ומשכרות. הבטתי בה עכשיו, מנסה לפענח אם היא זוכרת. פופ! הפנים של רייצ'ל הופיעו מולי. מצמצתי בבהלה. "דני?" הקול של נטלי הגיח מהשפתיים המוכרות. טלטלתי את ראשי, מנסה לסלק את המראה המבהיל. "אתה בסדר? זה נראה כאילו ראית רוח רפאים." "באמת ראיתי," מלמלתי ויצאתי מהרכב, טורק אחריי את הדלת ובקושי מתחמק מפגיעה באצבעותיי. נשענתי על הדלת, ראשי בכפות ידיי וגנחתי. "אוי, אלוהים, הראש שלי..." נטלי יצאה מהרכב אף היא. היא הניחה את המפתחות בכיס המכנסיים והברישה בּרכּוּת מעט הצידה. נשכתי את שפתיי בחוזקה, מתחמק ממגעה. "אתה יכול ללכת?" דאגה נמהלה בקולה. ניסיתי, ומיד חזרתי להישען על הדלת. זה מעולם לא קרה לי. מעולם לא הרגשתי כאילו הרגליים שלי עשויות מספוג ולא מבשר; כאילו המוח שלי אפוף אדים ושולח סימנים מוטעים לעצבים שלי. "לא," אמרתי קצרות. "בוא, תן לי לעזור לך להיכנס." היא כרכה את זרועה סביבי ואני נאלצתי להישען עליה. "תודה, נט," אמרתי. "אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך." "בטח נשאר שפוך בפאב עד שהיית מתפכח," היא צחקה, ולרגע היא כל-כך הזכירה לי את רייצ'ל, בטון הדיבור, בצחוק, בּרכּוּת בקולה, שהתעוררתי למגעה. "אני, אה," מלמלתי, מנסה להתרחק ממנה, "אני אסתדר," המשכתי במהירות, מתפכח קלות. "דני," הייתה אזהרה בקולה. "שנינו יודעים שאם אני אעזוב אותך אתה תיפול. בוא ניכנס, אני אכין לך קפה חם שיגרום לך להרגיש הרבה יותר טוב, ואז תחכה לאדם ורייצ'ל." שום שינוי לא נשמע בטון קולה. "בסדר." נכנעתי רק בגלל שידעתי שהיא צודקת. כשנכנסנו הביתה היא הובילה אותי לספה וניגשה בצעד בטוח למטבח. אמרתי לה היכן כל דבר נמצא, ואחרי עשר דקות בערך – המים היו צריכים להתחמם – היא חזרה אליי עם כוס קפה מהביל. "הוספתי טיפה קינמון," היא הסבירה את הבועות והנקודות הקטנות שצפו במשקה החם. הודיתי לה בניד ראש ולקחתי לגימה ארוכה. עיניה עקבו אחרי תנועותיי בדריכות. כשסיימתי בערך חצי מהמשקה הכהה הנחתי את הכוס על השולחן והשענתי את הראש על הספה. נטלי העבירה יד מלטפת על זרועי, ואני עצמתי את עיניי ושקעתי פנימה, נותן לחמימות של הקפה לאפוף אותי. וממה שקרה לאחר-מכן, אני לא זוכר דבר.
חוקים!~ שם: Buried Myself Alive שיפ: טום/ג'יואנה, הארי/אשלי, דאגי/אמילי, רייני. ג'ן: מוות. ז'אנר: אנגסט. דארקפיק . RPF. דירוג: NC-17, על שימוש בסמים. הצהרה: הבנים לא שלי, בלה-בלה-בלה. והפעם אני לא אשכח לצרף קובץ.
ולקלי: מאירועי הפרקים הקודמים: דני בפאב, שותה ושותה להנאתו, כשלפתע האקסית שלו מופיעה משומקום. הם מדברים, ואז אדם - הבן של דני ושל רייצ'ל - מתקשר, והשניים מדברים. ~ "אתה יודע שזה לא בריא לשיניים שלך, נכון?" שאלתי, משועשע. "זה יהרוס את השיניים של הנמר האדמי המצוי, ואז-- באם! אין יותר נמר!" התרוממתי מהכיסא. "חכה רגע, אדם, אני לא שומע אותך." המוסיקה בתוך הפאב גברה, ונאלצתי להרים את קולי. "נט, תשמרי את המקום, אני יוצא לדבר רגע בחוץ," אמרתי לה. היא נפנפה בידה לאות הסכמה וחייכה, ואני יצאתי החוצה.
.
