../images/Emo129.gif../images/Emo54.gifפרק רביעי
אז אתה לא יודע מה קרה עם רייצ`ל ואדם לאחר-מכן. לא. אבל זה היה יכול להיות נחמד מצדך אם היית מספר לי. בסדר. רייצ`ל נהגה לאורך הרחובות, הדמעות מעוורות את ראייתה ומטשטשות אותה. היא לא האמינה שזה באמת קורה לה. היא לא האמינה שדני, הבעל שלה, האהוב שלה, האבא של הבן שלה – היא חבטה על ההגה בתסכול – יבגוד בה בצורה כל-כך... לא הייתה מילה לעוצמת הבגידה, ורייצ`ל משכה באפה, עוצרת ברמזור אדום. היא אהבה אותו. זה מה שבעצם הגביר את חומרת מעשיו. היא אהבה אותו והתגעגעה אליו כבר מעכשיו, ליבה נקרע מהמחשבה שלא מגיע לו לראות אותה יותר. או את אדם, היא הזכירה לעצמה בשפתיים חשוקות כשפנתה ימינה, משייטת באיטיות בין המכוניות הרבות שגדשו את הכביש. `ועוד עם מי?` היא חשבה במרירות. עם נטלי, השרלילה המצחקקת, האקסית השנואה עליה. היא נשבעה לסטור לה בפעם הבאה שתראה אותה. או שתזרוק עליה קומקום. היא התלבטה לרגע, משתעשעת ברעיון של להשליך עליה כלי מטבח שונים – החל במחבת וכלה בסכין. רעיון הסכין די קסם לה. גם לי הוא די קוסם. ~אני~ מספר עכשיו. סליחה. רייצ`ל נאנחה והסיטה את הפוני שלה מעיניה בחוסר סבלנות, בולעת את דמעותיה. היא עדיין נאבקה ברצון לפרוץ בבכי מר בכל פעם שנזכרה בסצנה: הסדינים המבולגנים, הרגל הבהירה והארוכה שנתלתה מהצד שלה במיטה- - היא טלטלה את ראשה ובלעה את רוקה בחוזקה. זה לא יעזור לה להיזכר עכשיו. היא צריכה להיות חזקה בשביל אדם. היא חייבת להיות חזקה בשביל אדם, שננה לעצמה. היא הביטה לאחור ותפסה את מבטו עליה. רייצ`ל חייכה אליו נוגות, החיוך מעקל את שפתיה כלפי מעלה אך לא נוגע בעיניה לפני שחזרה להתבונן בכביש. `הוא כל-כך דמה לאבא שלו,` היא חשבה בכאב, שייסר אותה רק להסתכל עליו. אבל הוא היה הבן שלה, והיא אהבה אותו בכל נפשה ומאודה, לא משנה מה אביו עשה. רייצ`ל פלטה אנחה חרישית והחליקה את המכונית לחניה, נמנעת בקושי מלהתנגש בפגוש של מכונית סמוכה. היא לא יכלה להימנע מהמחשבה שאם דני היה שם הוא היה חונה בצורה מושלמת. מצד שני, אם דני היה שם, כל הסיטואציה לא הייתה כזאת גרועה, הלא כן? "בוא, אדם," רייצ`ל התירה את הילד-בן-הארבע מכיסאו והרימה אותו בזרועותיה, נותנת לעצמה לשקוע בריח הילדותי שלו ולשכוח מהכול. היא קברה את פניה בשערותיו הכהות ודמעה זלגה מעיניה, צונחת בין התלתלים הסבוכים, מרטיבה אותם. "אימא? את בוכה?" אדם הושיט יד קטנה ונגע בלחייה בזהירות, עוקב אחרי הנתיב הלח שהותירה הדמעה. "לא, מתוק שלי. אני בסדר." רייצ`ל נשכה את שפתה בחוזקה, מנסה לשמור על קולה יציב אך ללא הצלחה ניכרת. "בוא ניכנס, נפתיע את דוד הארי ודודה אשלי." "טוב." אדם חיבק את כתפיה של אימו וטמן את פניו בשקע צווארה. רייצ`ל הטיבה את אחיזתה בבנהּ ונקשה על דלת העץ המגולפת, מחכה שאשלי תפתח אותה. היא נעה על קצות אצבעותיה בחוסר סבלנות ובחוסר אונים והמתינה. "רייצ`!" אשלי הייתה מופתעת לראות אותה שם. "אדם! איזו הפתעה- " קולה נאלם ועיניה התמלאו חשש כשהבחינה בתיק שנשאה האחרונה על גבה. "תיכנסו," היא אמרה בשקט, מפנה את הפתח ומסמנת להם להיכנס. רייצ`ל נכנסה פנימה בנשימת הקלה. ברגע שנכנסה פנימה היא הובילה את אדם לחדר האורחים, שם השכיבה אותו במיטה. הוא הביט בה בעיניו הגדולות ואחז בידה, מסרב להרפות. היא ליטפה את ראשו בעדינות, מסננת בין אצבעותיה את השיער הגלי והכהה שלו עד שנרדם. אז נשקה למצחו ושחררה בזהירות את ידו מידה. אשלי עמדה בפתח החדר, מביטה בשניהם. כשרייצ`ל התרוממה על רגליה היא נעצרה לרגע, נשענת על הקיר ונושמת עמוק לפני שיצאה החוצה. אשלי חבקה את כתפיה בעידוד והובילה אותה לכיוון הספה, שם כבר חיכה לה השוקו המפורסם של הארי. רייצ`ל עטפה את הכוס בשתי ידיה, נותנת לחמימות לאפוף אותה לפני שלגמה. המתיקות לא הקלה על ליבה המריר, אך החום עטף את קצות עצביה, זרם בוורידיה והשקיט את הרעד הקל שתקף אותה מאז הגיעה לבית. "קרה משהו?" אשלי שברה את השתיקה. קולה היה שקט, מרחף בקושי בחלל האוויר. "אני.." רייצ`ל הניחה את הכוס על השולחן והניחה את ידיה בחיקה. "זה..." היא שיחקה באצבעותיה בחוסר תשומת לב. אשלי והארי החליפו מבטים מודאגים – לא התאים לרייצ`ל להתנהג כך. "רייצ`ל..." אשלי התרוממה ממקומה ליד הארי והתיישבה ליד חברתה הטובה, מניחה עליה יד מנחמת. זה היה הרגע בו רייצ`ל נשברה סופית ופרצה בבכי, הדמעות מתגלגלות על לחייה ללא הפסקה. היא ייבבה בפראות, מנסה לעצור בעד עצמה אך ללא הצלחה; הדמעות זלגו ללא שליטה והיא מחתה אותן בגב ידה, מנסה לאסוף את עצמה. הארי העיף מבט מבוהל באשלי, שסימנה לו ללכת להביא טישו. הוא חזר והושיט את הקופסא לרייצ`ל בלי לומר מילה, רק טפח על כתפה בניחום, מה שגרר עוד שטף התייפחויות מצידה ונסיגה מהירה ומבועתת מצידו. רייצ`ל בכתה עד שנדמה היה לה שהיא לא מסוגלת לבכות יותר, עד שנדמה היה לה שנגמרו לה הדמעות. היא שאפה אוויר בנשימות גדולות, מקוטעות, מנסה לבלוע כמה שיותר חמצן כדי להתאושש. היא קינחה את אפה ונשמה עמוק, רעדות חולפות בגווה בלי שתוכל לשלוט בהן. היא נשמה שוב, מושכת באפה והביטה באשלי בעיניים מטושטשות מדמעות. אשלי, מצידה, לא הורידה ממנה את עיניה או הסירה את ידה החמימה והמעודדת עד שנרגעה. "זה עד כדי כך גרוע?" היא שאלה את רייצ`ל בשקט. "אפילו יותר," רייצ`ל אמרה, קולה חרישי. היא משכה באפה שוב ופלטה נשיפה ארוכה ורועדת. "את יכולה לספר? או את מעדיפה לשמור את זה אצלך?" אשלי בררה בזהירות. "לא, זה.. זה בסדר." רייצ`ל בלעה את רוקה והעיפה מבט לעבר חדר האורחים. משראתה שאדם לא התעורר לשמע בכייה, נרגעה מעט. "זה לא סיפור כזה ארוך," הוסיפה בציניות מושחזת. והיא סיפרה. סיפרה על הבילוי החודשי שלה ושל אדם אצל דאגי, על החזרה הביתה, סיפרה שהייתה מעט מודאגת כשראתה את החולצה והגרביים של דני מושלכים על הרצפה בסלון, וכשעלתה למעלה- - "מ-מצאתי אותו במיטה עם..." היא השתהתה לרגע, מנסה לבלוע את הדמעות, אך ללא הצלחה. קולה רעד ונשבר מספר פעמים, הופך גבוה מאד ורועד מאד בקטעים המשמעותיים. "עם מישהי אחרת..!" היא בלעה חזק. "ומי את חושבת שזו הייתה?" היא שאלה את אשלי רטורית, קולה נוטף סרקזם. "נטלי בולטון. פאקינג נטלי!" היא התנשמה, נשיפותיה רדודות ומהירות. "אני מתכוונת, מה לעזאזל- ?!" עיניו של הארי הוצרו. "את בטוחה?" הוא שאל בשקט, קולו מדוד. רייצ`ל הרימה אליו את עיניה, שהתמלאו במהירות בדמעות, שוב. היא מחתה אותן בחוזקה והנהנה. היא לא הייתה מוכנה למכה החזקה שנתן על השולחן ושהקפיצה אותה ממקומה. היא הביטה בו בזעזוע, מבוהלת מהזעם שרשף בעיניו הכחולות. "אני לא מאמין." הקול שלו היה קר כמעט כמו עיניו. "הממזר הזה." "אה, הארי?" אשלי העיפה בו מבט מודאג. "אני לא מאמין שהוא עשה לה את זה," הוא המשיך, "זה ממש לא מתאים לו! אבל מצד שני- - -" אשלי התעלמה ממנו. היא הסבה את מבטה אל רייצ`ל שהביטה בהארי בחיבה. "נחמד מצידו לומר את זה," רייצ`ל אמרה בּרכּוּת. "את יכולה לבוא אותי רגע לחדר של אדם?" היא הוסיפה לאחר רגע, "אני רוצה לבדוק מה איתו." אשלי התרוממה ממקומה, מתלווה אל רייצ`ל שפסעה לכיוון חדר האורחים. הן הותירו את הארי מאחור, ממשיך למלמל את אי-אמונו על מעשהו הנפשע של דני. רייצ`ל נעמדה בפתח החדר, מביטה בילדהּ הקטן בן הארבע נושם בשלווה. "גם אני לא מאמינה שהוא עשה את זה," היא אמרה לאחר רגע של שקט. היא עדיין הביטה באדם ועיניה היו מלאות כאב. "היינו כל-כך מאושרים. למה זה היה חייב לקרות? למה הוא עשה את זה?" אשלי הניחה עליה יד מנחמת, מחבקת אותה בחוזקה, ולא אמרה מילה. היא שתקה, נותנת לה להישען עליה ולספוג ממנה את התמיכה הנפשית שכל-כך הייתה חסרה לה. לבסוף רייצ`ל הרימה עיניה והביטה בה בעייפות. "זה יהיה בסדר אם נישאר כאן קצת?" היא ביקשה. אשלי פקחה לעברה את עיניה הירוקות בהלם. "מה פרוש השאלה הזאת? בטח שכן!" "תודה, אש," רייצ`ל אמרה בשקט. "אני חושבת שאני אלך לישון עכשיו." אשלי הנהנה בראשה לחיוב ויצאה החוצה, סוגרת אחריה את הדלת בדממה. רייצ`ל נכנסה פנימה וחלצה נעליה, משתחלת החוצה מהז`קט השחור והמעט מקומט שלבשה כל היום. היא טיפסה על המיטה ליד אדם ונשכבה לידו, מחבקת אותו בחוזקה בזרועותיה, ואחר נרדמה. הדמעות זלגו על לחייה כל אותו הלילה.
