../images/Emo129.gif../images/Emo54.gifחלק II
"סיממו אותו." רייצ'ל חזרה אחרי טום באי-אמון. טום רק הנהן בראשו בשתיקה, מביט ברייצ'ל בריכוז. הוא קיווה לרגש אחר, הקלה, אולי, או אפילו זהירות. אי-אמון בהחלט לא עמד בראש התחושות שקיווה שתפגין. התקווה שגאתה בו לאורך כל השיחה שקעה לאיטה בקרקעית בטנו. "טום, זה---" רייצ'ל ניסתה למצוא את המילים הנכונות ונכשלה. היא נשכה את שפתה התחתונה ונשמה עמוק. "זה מתוק מאד מצידך," היא אמרה לבסוף, בעדינות. "אני מבינה שאתה מנסה לעזור לנו, שנחזור להיות יחד, שוב משפחה—" הקול שלה נשבר במילה האחרונה והיא נשמה שוב, "אבל, ובכן, אתה יודע מה אומרים, נכון? 'את הנעשה אין להשיב'?" וכשטום הנהן בראשו בקדרות היא המשיכה, "מה שהוא עשה זה מעבר לסתם התנצלות או תירוץ. זה פשוט..." היא לא הצליחה להמשיך ובלעה את רוקה. "אני רק לא יודעת למה—" עיניה התמלאו דמעות והיא כמעט ונחנקה על מילותיה, "למה אני עדיין כל-כך מתגעגעת אליו." טום טפח על כתפה בניחום ורייצ'ל משכה באפה, מקבלת בתודה את ממחטת הנייר שהושיט לה. "אבל בואי נניח שאת צודקת ושזה תירוץ, ושאיכשהו, אני לא יודע איך, מייק טעה. מה אם זה באמת נכון, מה אם הוא היה באמת מסומם ולא היה מודע למעשים שלו?" רייצ'ל נאנחה וצבטה את גשר אפה בין אצבע לאגודל. "גם אם זה נכון, זה לא עוזר בכלום. זה לא באמת משנה." "אבל—" "אין בזה שום אבל, טום," רייצ'ל קטעה אותו בנוקשות. "זה בדיוק אותו הדבר אם הוא היה משתכר ושוכב עם נטלי. גם אז יכולת לומר שזה ככה, שהוא לא שלט בעצמו, שהוא לא היה מודע למעשים שלו, או-מה-שזה-לא-יהיה. מה היה קורה אם ג'יו הייתה – אם היה קורה לה את אותו הדבר? גם אז היית סולח לה כל-כך מהר ומקבל אותה בחזרה?" טום השתתק, מכיר בתבוסה שלו. הוא ידע לומר מתי הפסיד, ומתי לא היה טעם להיאבק יותר. הוא נענע בראשו וחיבק את רייצ'ל קצרות לפני שנפרד ממנה בברכת "לילה טוב" חרישית. רייצ'ל צפתה בו הולך, עיניה מלאות דמעות שלא זלגו. היא מצמצה בעיניה במהירות, מסלקת אותן לפני שהתרוממה ממקומה בכבדות ופסעה לכיוון החדר שחלקה עם אדם. היא נכנסה פנימה בזהירות, משתדלת שלא להעיר אותו כשהשתחלה למיטה לידו, אוחזת בידו בעדינות. אדם הסתובב אליה, פניו מנומנמות, והדביק נשיקה קצרה על לחיה. "I love you, Mommy," הוא נשם ברכות לפני ששקע שוב בשינה. רייצ'ל חיבקה אותו בזרועותיה אבל לא נרדמה זמן רב לאחר מכן. היא המשיכה להרהר בדבריו של טום גם למחרת, כשלקחה את אדם לגינת-משחקים סמוכה. היא השתדלה להשאיר את סדר-היום שלו כמו שהיה תמיד, בלי שינוי ניכר יתר-על-המידה. היא לא רצתה שהוא יסבול יותר ממה שחשבה שהוא כבר סובל. היא אהבה אותו יותר מדי. רייצ'ל נאנחה, מעבירה את אצבעותיה בשערה הכהה, מבלגנת אותו. הדברים של טום – המשפטים שלו – נגעו לליבה למרות שניסתה להתכחש אליהם. חיוך עצוב נגע בזוויות פיה והיא החניקה אנחה שנזכרה בדבריו של טום על הבית המבולגן. 'אוה, דני,' היא חשבה בכאב, 'אם לא היית שוכב עם נטלי, שום-דבר לא היה קורה...' בין אם רצתה להודות בכך ובין אם לא, המילים של טום חלחלו בה, מכרסמות דרכה כמו תולעת רעבתנית. היא הריצה את השיחה ביניהם שוב ושוב, מנסה לאתר שינויים בנימות הקול שלו. 'מה אם זה באמת נכון?' היא חשבה שוב ושוב, מהפכת במילים ובתחושות שהן עוררו בה. 'אני רוצה להאמין בזה, אבל זה קשה...'. היא נאנחה וחשקה את שפתיה. היא הביטה באדמה, חולמנית, בוחנת עלה-שלכת זהוב-אדמדם בחוסר-תשומת-לב. המחשבנות התרוצצו בראשה, ולאט-לאט הרעיון החל לשקוע בה, מנביט זרעי אמון במילותיו של טום. רייצ'ל נאנחה קצרות והביטה מעלה, מאתרת את אדם ליד המגלשות. היא חייכה ונופפה לעברו, דמות קטנה במעיל, כפפות וכובע-צמר. הוא נופף אליה בחזרה. צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיה והיא מיהרה לענות, מתרככת כששמעה את קולה של אשלי ששאלה לשלומה ולשלום אדם. "הוא בסדר, אני מניחה," היא אמרה, מעיפה מבט חטוף לכיוון המגלשות. ליבה עצר לרגע – אדם לא עמד שם. "חכי רגע, אש," היא התרוממה ממקומה במהירות ונרגעה כשמצאה אותו ליד הנדנדות. רייצ'ל עמדה להתיישב שוב כשראתה שהוא לא מביט בנדנדות או בתור לכיוונן, אלא מבטו שלוח לצד השני. היא עקבה בעיניה לכיוון אליו היה מבטו מופנה וליבה החל לפעום במהירות שיא, מכפיל את קצב פעימותיו. האדרנלין שצף בדמה ונשימתה התקצרה. "אש," היא אמרה בשקט מקפיא, "אני אדבר איתך, אוקי? יש לי פה מצב-פרוצה." זה היה שם הקוד שלהן לאקסיות המרושעות במיוחד. להארי הייתה סוזן, ברונטית שנהנתה למרר לו את החיים (עד שהוא הצליח להוציא נגדה צו הרחקה, בעזרתה של רייצ'ל) ולדני היו נטלי ומוניק. "אוקי," אמרה אשלי במהירות. "אני אתקשר אלייך כבר. ביי, ו, בהצלחה." "תודה." רייצ'ל נתקה את השיחה ופסעה בצעדים מדודים לכיוון אדם. היא הייתה יכולה לשמוע את נטלי מדברת איתו, קוראת לו ברכּוּת, וזעם עיוור שטף אותה. "תתרחקי מהבן שלי, כלבה," היא סיננה מבעד לשפתיים חשוקות כשהגיעה אליהם בשלושה צעדים ארוכים. היא כרעה לצד אדם ואספה אותו בזרועותיה, מחבקת אותו. היא נשאה אל נטלי מבט מלא שנאה כה טהורה, שהאישה הבלונדינית נרתעה אוטומטית מספר צעדים לאחור. "הוא נראה כמו אבא שלו," היא מלמלה בקול צרוד, משהתאוששה. "מעניין אם הוא יתפקד כמוהו שיגדל." "תתרחקי מאיתנו," הצליפה רייצ'ל. היא עדיין השתופפה לצד אדם, מגוננת עליו כמו לביאה. "לא מספיק לך האבא, את רוצה עכשיו גם את הבן?" היא נשכה את שפתיה, בולעת את המילים כשקול מוכר קטע אותה. "רייצ'. אדם." רייצ'ל הרימה את ראשה בהקלה כדי לראות את הארי, עיניו הכחולות רושפות גיצים. הוא נעמד מולה, ידיו שלובות על חזהו, והביט בנטלי באיום שקול. "אשלי שלחה אותי," הוא הסביר בשקט לרייצ'ל שהתרוממה על רגליה, אדם ספון בשלום בחיקה, "תיכנסו לרכב עכשיו." ההקלה שרייצ'ל חשה כמעט ומוטטה אותה, והיא פסעה לכיוון הרכב במהירות. "תמסרי לו ד"ש ממני!" נטלי קראה אחריה ברשעות. רייצ'ל הסתובבה. "כלבה," היא אמרה בפשטות, קולה נוטף רעל טהור. היא נכנסה לרכב וטרקה אחריה את הדלת. "תתרחקי מאדם ומרייצ'ל," הזהיר הארי את נטלי לפני שנכנס אף הוא פנימה. "אם לא... ובכן, אני לא אהיה אחראי לתוצאות. את תצטערי על היום שבו זה יקרה." והוא נכנס לרכב, והוא, רייצ'ל ואדם התרחקו מהמקום בשאגת מנוע. תודה לאל על הארי. אמת. קרה משהו לאחר-מכן? לא. אם-כך, אני אמשיך מכאן.
