../images/Emo129.gif../images/Emo54.gifפרק 14
"אני חולם, אני חולם," חזרתי שוב ושוב, אך ללא הועיל. ניסיתי לצבוט את עצמי, לסטור לעצמי. אפילו צרחתי, אבל כלום. נשארתי באותו נוף שומם וקודר, כשהפעם אני יודע שאני חולם. אז שוטטתי, חסר מטרה, חסר כיוון, בשממה הקרה, החשוכה, ולא ידעתי לאן אני הולך. לאחר מספר שעות – או כך היה נדמה לי – השממה החלה משתנה. שיחים קטנים צצו משום-מקום, ומרחוק אפילו יכולתי לראות עץ בעל עלווה דלילה. נאנחתי. אני בטח מדמיין. המשכתי ללכת באדישות כשלפתע הבנתי שאני מזהה את הנוף. הוא עמד מולי בדו-מימדיות מוזרה, שהשתקפה, מעוותת, אל מול פני השטח. יער ירוק-עד עמד לפני, נוקשה וקרטוני. כשהושטתי יד אחת יכולתי לתפוס את הגזע בין אצבע לאגודל. המרקם היה של קרטון ואני בהיתי ביער בתדהמה. הבטתי לכל הכיוונים, מחפש עוד משהו מוכר כשראיתי שמסביבי יש מסגרת עץ חומה, ענקית ומעוטרת. משכתי בכתפיי בחוסר אכפתיות – הכול נראה לי הגיוני, משום-מה – והלכתי לכיוון צד אחד של המסגרת. כשהצצתי החוצה לא ראיתי דבר – הכול היה חשוך, אבל לאחר רגע של בהייה מאומצת יכולתי להבחין בטלוויזיה מרצדת, כורסה מהוהה מעור, ובתוכה ישב גבר שנראה לי מוכר. כשאימצתי את עיניי עוד קצת נשימתי נעצרה: זה היה אבא שלי. הוא ישב באותה תנוחה משתרעת שתמיד שנאתי כל-כך. השיער שלו האפיר בצדעים, והכרס שלו לא גדולה כמו שזכרתי. הוא החזיק בידו בקבוק בירה ועיתון שנשמט מעט מבין אצבעותיו, וחזהו עלה וירד בנשימות לא-אחידות. מדי פעם הוא טלטל את ראשו, כמתוך שינה. בכל פעם כזאת נרתעתי לאחור, אל בין עצי הקרטון הירוקים, אך הוא לא התעורר, ואני יכולתי להמשיך לסקור את סביבתי ללא הפרעה. הבית נראה מוכר, מוכר כל-כך. הקירות מתקלפים, בקבוקי בירה מתגוללים על הרצפה ביחד עם קרטונים של פיצה. מדי פעם הבחנתי בהבזק תנועה – מקקים התרוצצו ללא מפריע מפינה לפינה. על הקיר ממול עמדה תמונה קליידוסקופית, וברגע שהתמקדתי עליה הרגשתי תחושת שאיבה משונה וב-פוף! קטן מצאתי את עצמי דחוס בין פס צהוב לפס אדום, הצבע מרוסס על פניי וגופי. "לעזאזל," מלמלתי, מוחה מעליי כתמי צבע. הפנים של הגבר מולי היו מושפלות, אבל זיהיתי את התווים המוכרים. תחושת קבס עלתה בי כשראיתי את ההזנחה ששלטה בכל פינה. "לא מפתיע," מלמלתי לעצמי וקימטתי את אפי בסלידה. הגבר על הספה נע שוב, בחוסר נוחות, כאילו הרגיש שאני מביט בו. התכווצתי לתוך הצבע הסגול שנמרח לידי, מתכסה כולי בגוון לבנדר (הכחול התערבב בסגול ויצר גוון מעניין), מנסה להסתתר מהתודעה של כל אדם שיודעת מתי מביטים בה. ואז הוא הזיז את ראשו ופקח את עיניו, ואור הטלוויזיה האיר אותו בבירור. נשימתי נעתקה בחדות ונרתעתי לאחור. העיניים הכחולות קדחו לתוכי והפרצוף המנומש היה מוכר עד להכאיב. הוא לא היה אבא שלי, הוא היה--- תחושת שאיבה אפפה אותי והפעם קיבלתי אותה בברכה, מרגיש עצמי מסתחרר בתוך רצועות מביוס ובקבוקי קליין בצבע קוצים שרופים בדבש ובריח כתום. והתכווצתי. נחתי בתוך חדר מוכר. מבחוץ נשמעו צעקות; הווליום היה נמוך בהתחלה, אבל אז התגבר, כאילו מישהו סובב את הכפתור למלוא העוצמה. התכווצתי. הקולות המוכרים התווכחו ביניהם, מסרבים לשמוע זה את דעתו של האחר. התקפלתי בתוך עצמי, מחבק את דילן ותוחב אצבע לפי, מבועת כולי. איפשהו, במוח הילדותי שלי, ידעתי שזה לא חדש לי, שאימא ואבא רבו לעיתים קרובות עכשיו. אבל הקול הבוגר שנדחק לירכתי מוחי צעק וצרח במחאה, מנסה לתפוס את תשומת ליבי ולהאיץ בי לעשות משהו. התכווצתי בתוך עצמי אפילו יותר, מתקפל כעובר, ועצמתי עיניים כשהדלת נפתחה. "די.." נשמע קול מוכר ואהוב. הוא היה מעט צרוד מצעקות. יד רכה מחתה את דמעותיי, ורק אז קלטתי שאני בוכה. "די, ילד שלי, אל תבכה..." וזוג זרועות רכות ועדינות הרימו אותי ונענעו אותי בחיקם, מהמהמות מנגינה מרגיעה. כשהדלת נפתחה בחבטה בשנית, עיניי נפקחו בחלחלה וראיתי--- התעוררתי בבעתה, שטוף זיעה קרה. גל בחילה תקף אותי. קפצתי מהמיטה ורצתי לאמבטיה, רוכן מעל האסלה בשעה שהקאתי את כל האימה, הפחד והכאב. מחיתי את פי בגב כף-ידי והבטתי בדמותי הרועדת בראי. זיהיתי את שני הגברים בחלום. זיהיתי אותם בברור וללא כל ספק. הם היו מוכרים מדי, חשבתי, עדיין רועד. הם היו מוכרים עד לאחרון הנמשים. הם – שניהם – היו, בעצם... אני. ואני בחלום האחרון הייתי... נענעתי את ראשי בחוזקה. לא רציתי לחשוב על זה. אני גרוע בדיוק כמותו, חשבתי לעצמי בכאב. אני בדיוק— קול מבחוץ הקפיץ אותי. הקול רשרש את דרכו לאורך החצר האחורית, ואוזניי, שגם כך היו דרוכות לקול צליל רחש מפחד הבדידות, קלטו את נענוע העלים. קמתי מהרצפה באיטיות, תומך את משקלי בעזרת הכיור ותפסתי במגב. לא שהייתי יכול להשתמש בו במקרה והיה בחוץ צלם פפראצי או גנב, אבל להרגשת הביטחון הזעירה שהוא נסך לי הוא בהחלט הספיק. התגנבתי בשקט לאורך קיר המסדרון, לופת בחוזקה את מוט העץ. הרוח נשבה בחוזקה מבעד לחלון הפתוח בסלון, גורמת לעור ברווז להופיע על זרועותיי החשופות. התקדמתי בזהירות לכיוון המרפסת, מסיט את דלת ההזזה מזכוכית שחרקה מעט... זוג עיניים ירוקות ובוהקות הבזיקו מולי, מפריחות את נשמתי מחזי. נרתעתי לאחור וראיתי איך הן מוכפלות; רבבות עיניים עגולות ושטניות הבזיקו בירקרק-שחור, מבריק ומפחיד. יללה מצמררת נשמעה והקסם נופץ כשהעיניים התמזגו חזרה לזוג אחד. "החתול הארור," סיננתי מבין שיניי ונשענתי על הקיר, קורס ומחליק לאורכו עד שהתיישבתי על הרצפה, נושם עמוקות ומחזיק את האוויר בריאותיי לפני שפלטתי את הכול בנשיפה ארוכה ורועדת. החלומות – ועכשיו החתול הארור – הבעיתו את רוחי. נשמתי עמוק שוב והתרוממתי מהרצפה הקרה. ניגשתי בצעד כושל למטבח, שם הכנתי לעצמי כוס קפה שחור וחזק, ואז התיישבתי מול הטלוויזיה ובהיתי בה במבט עיוור, לוגם מהקפה, עד שנרדמתי. ~ (יש סיבה להמשיך לפרסם? *תוהה* אני לא רואה שקוראים וזה עצוב לי. ;
