../images/Emo129.gif../images/Emo54.gifחלק II
תיארתי לעצמי. רייצ`ל יצאה מהרכב וטרקה את הדלת אחריה, מנידה בראשה לשלום לפני שהלכה להוציא את אדם. הוא הציץ ברייצ`ל בשאלה לפני שהלך אליי, נע בזהירות ובהיסוס וחיבק אותי. התכופפתי אליו ועטפתי אותו בזרועותיי, שואף אליי את הריח הנעים והילדותי שלו. "אתה מריח מעשן," הוא האשים בהתפנקות והרים אליי את המבט הכחול שלו. "אני מצטער," אמרתי בכנות ופרעתי את שערותיו הכהות בחיבה. אדם שחרר אותי במהירות והעיף מבט מלא אשמה ברייצ`ל. היא נשענה על דלת הרכב שלה והביטה בנו כשמבט לא מפוענח על פינה. אדם מיהר לעברה ותפס בידה, מחזיק בה בחוזקה. נאנחתי והתקדמתי לעברה, מברך אותה לשלום. "היי, רייצ`." "היי." קולה היה חרישי והיא הבזיקה לעברי חיוך קצר. "מה שלומך?" "יכול היה להיות יותר טוב," אמרתי ביובש. "ספר לי על זה," היא מלמלה, והיטיבה אחיזתה בידו של אדם. החלפנו מבטים מבינים, ולרגע הרגשתי כמו פעם, שנהגנו להחליף מבטים משועשעים על חשבון החוכמות של אדם.. ואז הרגע עבר כשהיא ניתקה את עיניה מפניי. "שניכנס?" הנהנתי בראשי ושלשתינו נכנסנו. נראינו כמו משפחה מאושרת מבחוץ, אבל אף אחד לא ידע שאנחנו הרוסים מבפנים. כמו מלט מתפורר, המצב אכל בנו באיטיות, וכמה שניסיתי למנוע ממנו להתדרדר – בקושי הצלחתי. כשהתיישבנו ליד השולחן הקטן בפינת המסעדה העפתי מבט סביב. המקום לא היה עמוס; היו בו אולי עוד ארבע משפחות עם ילדים קטנים – שני הורים וילד, כמונו. אדם הביט בסקרנות סביבו, בוחן חברים פוטנציאליים למשחק, וחיוך ריחף על שפתיו כשאיתר ילד בלונדיני קטן שהחזיר לו מבט יציב. הבטתי ברייצ`ל ושקעתי במחשבות. היא נראתה כרגיל, עיניה הכהות מהורהרות, שערה אסוף בזנב סוס קלוש על קדקודה. היא השעינה את סנטרה על כף ידה והביטה באדם בחיבה, שקועה במחשבות. הייתי נותן הכול כדי לדעת מה היא חושבת. רציתי לדעת אם היא חושבת עליי, אם היא חושבת עלינו, אם היא סלחה לי – או אי פעם מתכננת לסלוח לי... "תרצו משהו?" המלצר שהופיע מעלינו כמעט גרם לי להתקף לב. מיששתי בכיסי את הוואליום והעפתי ברייצ`ל עוד מבט מהיר. "כוס מים, בבקשה," אמרתי. "אני רוצה, אמ, המבורגר כפול אחד, המבורגר אחד לילדים, צ`יפס..." היא הביטה בי. "אתה רוצה משהו?" "אה, אחד רגיל." כשרייצ`ל הביטה בי בהפתעה – הרגש הראשון שהפגינה מהרגע שנפגשנו היום – הסברתי, "אני לא כל-כך רעב." וכבר הרבה זמן לא הייתי רעב לאוכל, הרהרתי ביובש. אני רוצה אותך. לא אוכל, חשבתי בייאוש. היא בחנה אותי בקפידה והעוותה פניה. "ופעמיים קולה." המלצר הנהן בראשו והסתלק. אדם המשיך לנעוץ מבט בילד הבלונדיני, ורייצ`ל העיפה בו מבט מהיר. "קר לך?" היא שאלה ברכות. אדם נענע בראשו. "בוא הנה, ילד," היא הוציאה טישו מהתיק שלה וקרבה אותו לפניו של אדם. "עכשיו – תנשוף." אדם נשף פנימה בצייתנות בקול תרועה. רייצ`ל צחקקה ומחטה את אפו בקפידה, מנשקת לו לאחר מעשה. "יופי, ילד." היא הרימה את מבטה והביטה בי ברצינות, והושיטה ידה כדי לגעת בי בקלות. הצטמררתי למגעה – כל-כך הרבה זמן לא הרגשתי אותה. " [4]Tue s sure que tout va bien?" היא שאלה בשקט, בצרפתית. הנדתי בראשי לחיוב. " [5]Tu n’as pas l’air très bien…," היא מלמלה, כמו לעצמה. " Pâle, cones… Tu as l’air tellement fatigué [6]." " [7]Je suis vraiment fatigué," הודיתי. היא לחצה את ידי בחוזקה, פעם אחת במהירות, והרפתה. מזווית העין ראיתי את אדם קם ממקומו בזהירות, שלא להפריע, והולך לכיוון הילד הבלונדי שנראה מוכר. בקול נקישה קטן של זיהוי, של חתיכת פזל שמתחברת למקום, הבנתי שהוא מוכר לי – קמדן לינדן, ילד מהגן שלו. החזרתי את תשומת ליבי אל רייצ`ל וחייכתי בעייפות. הרגשתי איך הוואליום צורב בכיס מכנסי הג`ינס שלי. רייצ`ל נאנחה. "דני.." היא נשמה בשקט. נשברתי. "רייצ`," התחלתי, נואש, "אני—" "ההזמנה שלכם," הגיח המלצר כמו משום-מקום וקטע את הרגע, ממיס את הקסם שריחף באוויר. "עוד משהו?" "לא," רטנתי. תפסתי את כוס המים באלימות וגיששתי בידי השנייה אחר הוואליום, מוציא כדור אחד מהעטיפה לפני שהשלכתי אותו במהירות לפי והורדתי אותו עם לגימה הגונה של מים. "אדם," רייצ`ל קראה לו, מפריעה לו באמצע משחק החלפות סוער בקלפי יוגי-הו עם קמדן. "אני בא," הוא החזיר בקריאה, ונפרד מקמדן לשלום. הוא התיישב בינינו והביט בנו ברצינות. "סיימתם לדבר?" כמעט התחלתי לבכות. הוא נהיה ילד כל-כך רציני, כל-כך שקט, בתקופה האחרונה. פעם הוא היה קופצני, סוער, עם עיניים מבריקות בשובבות ובקונדסות... הבן שלי. כאב לי פיזית לראות אותו כל-כך כבוי, ו, כן, אפילו אומלל. הוא העביר את מבטו בין שנינו, בודק את הגבולות בזהירות, משתדל שלא לחצות שום קו אדום. הושטתי את ידי ונגעתי בפניו ברכות. "כן," אמרתי בקול צרוד. "דיברנו." רייצ`ל הביטה בנו בשתיקה, דמעות עומדות בעיניה. היא מצמצה אותן במהירות ואמרה, קולה מעובה מעט, "שנאכל?" אדם ואני הנהנו, ונפנינו לאכול בשתיקה. ________________________________________ [4] "אתה בטוח שאתה בסדר?" [5] "אתה לא נראה טוב." [6] "חיוור, שקיות שחורות מתחת לעיניים... אתה נראה עייף כל-כך." [7] "אני באמת עייף."
מסכן דני שלי
