../images/Emo204.gifפרק 18
בפעם הראשונה שאדם הגיע הייתי בתקופת גמילה מעישון, שוב. הבית נראה יחסית מסודר – השתדלתי לארגן עד כמה שיכולתי – וחיכיתי בהיכון מהבוקר שהוא יבוא. כשרייצ'ל דפקה הלב שלי קפץ קצת. פתחתי את הדלת לרווחה וחייכתי חיוך עקום. "היי." "היי." קולה של רייצ'ל היה חיוור, והיא החזיקה בידו של אדם. "היי," אדם צייץ והציץ באימו לרגע בהיסוס. היא לחצה את ידו באישור ומעט מהמתח נטש את כתפיו. הוא נחלץ מידה של רייצ'ל והתקדם לעברי, מחבק אותי קצרות. אני לא יודע אם דמיינתי, אבל זה היה נדמה לי שהוא התרפק עליי קצת. זה נכון. אני רוצה את הבמה לרגע, בשביל נקודת המבט של רייצ'ל. אוה. אוקי. "אדם," רייצ'ל התכופפה אל מול פניו המנומשות של הילד הקטן ובחנה אותו ברצינות. "אתה יודע לאן הולכים היום?" "לאבא?" אדם שאל בקול קטן ולא בטוח. "כן." רייצ'ל השתתקה לרגע, מתלבטת איך להמשיך. אדם נהיה מופנם מאד בתקופה האחרונה, והייתה לה סיבה טובה לחשוד למה זה ככה. היא צבטה את גשר אפה בעייפות וחיבקה אותו. "אוי, אדם," היא מלמלה בקול מעובה מרגש. "כן, הולכים לאבא," היא חזרה שוב, מאבדת לרגע את חוט המחשבה שלה. "אתה תישאר שם היום." "לא איתך גם?" אדם שאל בהיסוס, תולה בה את עיניו הכחולות. "לא, מתוק." רייצ'ל נשמה. "זה הזמן שלך איתו. שלך לבד. אני אלך לבקר את סבא." "אה." אדם שקל את זה לרגע בראש הילדותי שלו. "אז שאבא גם יבוא לסבא, ונוכל להיות כולנו יחד," הוא הציע לבסוף, התקווה צובעת את קולו. "זה לא עובד ככה, חמוד." רייצ'ל נאנחה ושפשפה את עורפה. "אתה צריך להיות עם אבא קצת זמן, וכל שבוע תלך אליו. דיברנו על זה כבר, זוכר?" אדם הנהן בחוסר ביטחון. "ו.." הוא השתתק לרגע, נאבק במילים. רייצ'ל נגעה בלחיו ברכּוּת והביטה בו בשאלה, מסמנת לו להמשיך. "ומתי... מתי היום שלך עם אבא?" הוא שאל בתום. רייצ'ל השתנקה. היא לא הצליחה לנשום לרגע; התחושה הייתה כשל סטירה בפרצוף, או סכין בלב. היא ניסתה לדבר, ולרגע לא הצליחה להוציא הגה. לבסוף אמרה בקול צרוד, "הלוואי וידעתי." הדרך לבית עברה בשקט. אדם בהה דרך החלון, רואה-לא-רואה את הערפיח הלונדוני העגמומי שאפף את הרחובות האפורים. רייצ'ל נהגה בשתיקה, נלחמת בדמעות. הוא היה כל-כך תמים, כל-כך חסר-אונים, שזה הכאיב לה פיזית לפגוע בו. היא בעצמה לא ידעה מתי היא ודני... והיא בלעה את רוקה בחוזקה. אם בכלל. אדם תופף באצבעותיו על ברכיו, דעתו מוסחת מדי פעם בפעם. רייצ'ל שמה לב שהוא התחיל לכסוס ציפורניים, שהיה לו קשה להיפרד ממנה בבקרים והוא רץ ונצמד אליה כשהיא החזירה אותו הביתה. הם כבר לא גרו עם אשלי והארי באותו זמן; רייצ'ל לקחה יום חופש אחד והלכה להסיר את הכיסויים מהרהיטים בדירה הישנה שלה. היא איבקה את הדירה ואווררה אותה, ואחרי שסיימה הכול היא הודתה להארי ולאשלי בחום והיא ואדם עברו לשם. אדם ישן איתה כי הוא לא הסכים לישון במקום אחר. היא החנתה את הרכב והוציאה את אדם מכיסאו, מחזיקה בידו בעידוד. "קדימה," היא עודדה את עצמה ונשמה עמוק לפני שדפקה בדלת. לא חלפה דקה והיא נפתחה לרווחה ודני עמד שם, חיוור ורזה משהיה אי-פעם, הניצוץ החיוני בעיניו נעלם והוא מחייך חיוך עקום ומריר. "היי." "היי." ליבה עצר בחזהּ. היא רצתה כל-כך לקחת אותו אליה ולחבק אותו, להחזיר אותו למצב הרגיל שלו, העליז וחסר-הדאגות. היא נשכה את שפתה התחתונה בכאב. למה זה היה חייב לקרות? היא ייסרה את עצמה. למה זה קורה לנו? "היי." קולו של אדם היה קטן. הוא הביט בה בחוסר-וודאות והיא חשה בגל נוסף של עצב גואה בה. רייצ'ל לחצה את ידו בעידוד וראתה איך הוא נרגע מעט; היא הרפתה מידו לאחר רגע, מסמנת לו בטפיחה בלתי-נראית להתקדם לעבר דני הנבוך. כשאדם חיבק את דני, מתרפק עליו לרגע, היא הייתה בטוחה שהיא עומדת להתעלף מכאב. מי שאמר שאהבה זה כואב, ידע על מה הוא מדבר. ידע מניסיון מר וכואב, אני חייב לציין. אדם ורייצ'ל נכנסו פנימה, ואדם נעמד בסלון, מהוסס. הוא הציץ בי בביישנות ואני חייכתי לעברו חיוך חיוור. "אתה יכול ללכת לשחק ב-PSP," הצעתי. "אני די בטוח שהוא התגעגע אליך, כי אני לא שיחקתי בו הרבה זמן." אדם הבזיק לעברי חיוך מלא גומות והלך באיטיות לכיוון הספה, מתיישב אל מול הטלוויזיה ובוהה במסך בעיוורון. עקבתי אחריו במבטי וראיתי אותו מעביר אצבעות קטנטנות על הג'ויסטיק המבריק ואוחז בידיות בידיים מיומנות. הוא התיישב על הספה – עליה הנחתי את דילן בבוקר – וחיבק אותו ביד אחת, מדליק את המשחק. "היי," אמרתי לרייצ'ל. הרגשתי את עיניה נחות עליי והסתובבתי כדי לפגוש במבטה. היא נשענה על הקיר ומבטה החליק על פניי ועבר לנוח על אדם. "אמרת את זה כבר," היא מלמלה, קולה צרוד מעט. "אני יודע." משכתי בכתפיי. "רק ניסיתי להיות מנומס. ולפתוח בשיחה." "אה." מבטה של רייצ'ל חזר לנוח עליי. "אז... מה שלומך?" שאלתי, נע מעט באי-נוחות תחת עיני השוקולד המאשימות – או כך הרגשתי – שנחו עליי. "בסדר," היא אמרה. "אמרתי לך כבר איך אני מרגישה." "כן," נאנחתי. "אני יודע." השתררה שתיקה למספר דקות. "אמ, להציע לך משהו לשתות?" שאלתי במבוכה לבסוף. "מים, אולי?" "אני יכולה לקחת לעצמי, אתה יודע," היא עקצה, משועשעת מעט. "כן. אני יודע." "אז אתה מביא לי מים?" "וכרגיל, גם הצלחת לגרום לי להרגיש אידיוט, וגם אני אעשה מה שביקשת," רטנתי בחיבה, אבל עשיתי כדבריה. כשהגשתי לה את הכוס המלאה היא כמעט חייכה את החיוך האהוב עליי כשעצרה בעד עצמה וצד אחד של פיה התרומם כלפי מעלה, במין חצי-חיוך. "רוברטס—אמ, בעבודה בסדר?" שאלתי בהיסוס. "כן, אני מניחה." היא משכה בכתפיה ולגמה מהמים. ראיתי מזווית העין את אדם מציץ עלינו בדאגה ילדותית, ונרגע מעט כשראה את המצב הנינוח שבו היינו; מבחינתו, כל מצב שלא כלל את שני ההורים שלו שולפים ציפורניים באיבה או מתנפלים זה על זה בשיניים חשופות היה מצוין. "ואיך אדם?" שנינו הבטנו בו, בילד המשותף שלנו. רייצ'ל הטתה את ראשה, מסיטה קווצת שיער מלחייה בתנועה מוכרת. חיוך עצוב שיחק בזוויות פיה. "גם הוא היה יכול להיות יותר טוב," היא נאנחה. "הוא מתגעגע אליך, אתה יודע. הוא צריך אותך, קשה לו, הוא---" היא לא הצליחה להמשיך לדבר והשתתקה, נועצת מבטה באדם. לרגע חשבתי ששמעתי אותה משמיעה אוף חלוש ומושכת באפה. הבטתי בה. "זה מוזר," אמרתי בשקט. "שאני צריך לשאול אותך את השאלות האלו ואני בעצמי לא יודע את התשובות. זה לא... טבעי." "אני יודעת." רייצ'ל נאנחה. היא הניחה את הכוס על השולחן הקטן בכניסה. "בכל מקרה, אני משאירה אותו פה. הוא יישאר אצלך היום בלילה. הגן שלו מתחיל מחר בשמונה וחצי, להזכירך. אוה, והינה התיק שלו." והיא מסרה לי תיק קטן. "ביי, רייצ'," אמרתי חרישית כשהיא נפנתה לצאת. "להתראות." לרגע הייתה לי תחושת דז'ה-וו חזקה. זה נראה לרגע כמו כל יום, זה הרגיש לרגע כמו כל פרידה, כמו כל פעם שהייתי נשאר לשמרטף על אדם. אבל רק לרגע. כי למרות שזה נראה רגיל, שום-דבר לא היה נורמלי; כל-כך רציתי לחבק אותה, לנחם אותה, להבטיח לה בכל בוקר בכל היקר לי שדבר כזה לעולם-אף-פעם-ותחת-שום-נסיבות לא יקרה שנית. היא יצאה החוצה, וראיתי אותה מתפוגגת בעשן האפור של לונדון. סגרתי באנחה את הדלת. "אז נשארנו רק אתה ואני, הא, אדם?" שאלתי אותו בעצב כשצנחתי לידו על הספה ונטלתי את הג'ויסטיק השני. אדם הרים את ראשו, ואז, ללא הכנה מוקדמת, חיבק אותי בחוזקה. "התגעגעתי אליך," הוא מלמל, ראשו המתולתל קבור בחזי. "למה אתה ואימא כבר לא גרים ביחד יותר?" והוא תלה את עיניו הכחולות בפניי, מחפש אחר תשובה. בלעתי את רוקי בקושי רב. "גם אני התגעגעתי אליך, נמר שלי," אמרתי בצרידות, מאמץ אותו אליי ושואף את הריח המוכר שלו. "המון." בבוקר, כשהוא הלך לגן ונפרד ממני בחיבוק חזק, בקושי מסכים להיפרד ממנו, יצאתי לפגוש את קווין בדרום-לונדון בפעם הראשונה. ~ מי זה קווין? בפרק הבא. מוהאהאהאהאהא.
