../images/Emo228.gifפרק ראשון
בתור נער, תמיד חשבתי שלהתאהב יהיה קל. אחרי הכול, מה צריך? לא הרבה, נכון? בסך הכול בחור פוגש בחורה, הם מדברים, נוצר 'קליק', ו-
בום. הם מתאהבים. אבל תסמכו עליי, זה בכלל לא ככה. כשהייתי קטן, ואני מתכוון,
ממש קטן, אולי חמש או שש, אימא שלי הייתה שרה לי את השיר הישן הזה שהיה מתנגן ברדיו, כדי שאירדם. כשאני חושב על זה עכשיו, כנראה כבר אז לה ולאבא שלי היו בעיות בנישואין. (נישואין זה הרי כמו מלט, הוא יכול להתאכל ולהתאכל, ולא תשים לב עד שיש שם חור בגודל אירלנד, בערך.) בכל מקרה, השיר הזה אמר בפשטות שכשהזמר יתאהב – זה יהיה לנצח, או שהוא לעולם לא יתאהב. ואת הלב שלו, המשיך הזמר לשיר בקול נוגה, הוא ימסור רק למי שייתן לו את הלב בחזרה. משהו כמו החלפות, אבל הרבה יותר רומנטי. את קייטי הכרתי כשהייתי בן שבע. בחג-המולד של אותה השנה הבאתי לה לב ענקי משוקולד. ג'יימס, החבר הכי טוב שלי אז, הזהיר אותי ברצינות ילדותית של בן-שבע-שהוריו-התגרשו-לא-מזמן, שלתת לב לבת זה לא בריא. בשבילי. אבל לא הקשבתי לו: קייטי הייתה הילדה הכי יפה שראיתי אי-פעם עד אז, ואהבתי אותה בכל הכוח שילד בן שבע מסוגל אליו. אבל ג'יימי – כרגיל – צדק, ואת הלב שלי קייטי נתנה לאהרון קנט, הילד מהבניין הסמוך. נשבעתי לעצמי שזה לא יקרה לי שוב, ושבפעם הבאה אני אתן את הלב שלי למישהי מיוחדת. לא מצאתי אחת כזאת. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי. אולי שכשאני אראה אותה אני
אדע, איכשהו. אבל לאט-לאט התפכחתי מהחלומות האלו. איך פיל, בתחילת "הרקולס" (של וולט דיסני, כמובן), הגדיר את זה? "חלומות הם עניין לטירונים". ואני ירוק כבר לא הייתי; החלומות שלי התנפצו הרבה זמן לפני כן. כשפגשתי את דני וטום במבחנים ללהקה, מצאה חן בעיניי העובדה שאם אני אתקבל זה אומר בנות בלי הפסקה. אבל אז גיליתי שזה לא כל-כך כיף ופשוט כמו שחשבתי; האחריות הרגשית הייתה כבדה מדי ומעיקה מדי, בייחוד לנער בן 15 שלא יודע כלום מהחיים שלו. הארי, האח-הגדול-המאמץ שלי גם היה מאד נגד זה, ואחרי זמן מה גם ידעתי שהוא צודק. את המוניטין שלי כפרפר כבר לא הצלחתי לנפץ מאז, אבל זה די עבד לטובתי, במין צורה מעוותת שכזאת. הייתי סוג של אדי, מהשיר של SOD, רק בלי עשרים ושבעה ילדים ומיליוני גרופיות. ותודה לאל שלא. והשנים חלפו. את ה-sweet sixteen (שאותו ציינתי לעצמי בשקט. אחרי הכול, זה די עניין ל
בנות) חגגתי עם הבנים בבית; היו משחקי קופסא ומשחקי אמת או חובה מטופשים, והמון פיצה ובירה שעשתה לי בחילה. אבל מאז כל שנה המסיבה גדלה; כשחושבים על זה, כל שנה ביום-ההולדת שלי הייתה לי חברה אחרת, ואת יום ההולדת ה-21 שלי חגגתי עם פרנקי מסאטורדייז. היה לי קראש עליה מאז שהייתי בן 15, בערך, ואל תסתכלו עליי ככה; אם יש לך אופציה לצאת עם קראש-חלומותיך, לא תקפוץ על ההזדמנות? אבל גם זה לא היה זה. לא היו זיקוקין, בקושי ניצוץ היה. ושלושה חודשים אחרי יום ההולדת שלי כבר הייתי –
שוב – לבד. "זה לא הוגן," אמרתי לטום לא הרבה זמן אחרי שפרנקי ואני נפרדנו. "למה אני היחיד שסובל מחיי אהבה נכזבים? יש לי בעיה כלשהי שאני לא יודע עליה?" "פחד ממחויבות?" טום הציע, חיוך קל מרחף על שפתיו. "או שאולי פשוט לא מצאת את האחת." "זה לא מצחיק." גנחתי. "אני כבר לא מאמין בזה, אתה יודע? מצדי שלא תהיה האחת, שתהיה השלישית או המיליון, לא אכפת לי." "אל תגיד ככה." הקול של דני הגיע מאחורי ואני הסתובבתי כדי לגלות אותו מחבק את המותן של רייצ'ל המשועשעת במעין רכושנות. "שתוק, בּולטון-בּוי," רטנתי. "אתה כבר מצאת אותה. אני.. ובכן, בוא נגיד שהחוויות שלי לא עזרו לי להאמין בשטויות האלו על 'האחת'. מה זה, סרט של ברוס לי?" נזכרתי בפעם ההיא שחשבתי שמצאתי אותה. קראו לה וונדי – השם שלה תמיד שעשע אותי – והיא הייתה אמריקאית. אימא שלה קראה לה כך, היא סיפרה בחיוך, בגלל הספר המפורסם של ג'יימס מ' בארי, "פיטר פן". היא תמיד חלמה לראות אותו, והפעם הראשונה שפגשתי אותה הייתה כשעמדה, מוקסמת, מול הפסל של הילד הנצחי בגני קנזינגטון. בינינו, ידעתי שמערכת היחסים שלנו לא תשרוד הרבה זמן. אחרי הכול, היא הייתה צריכה לחזור לארצות-הברית בשלב כלשהו, ובחלל האוויר תמיד ריחף לו הרמז הדק למשהו מעין חבר שהשאירה בבית. אבל חיבבתי אותה: היא הייתה מצחיקה, משעשעת, וידעה לקרקע אותי כשהייתי צריך. היא גם הצטלמה טוב לפפראצי, אם להיות מעט רדוד. גם הבנים חיבבו אותה, מה שלא יכולתי לומר על כל שאר הבנות שהבאתי הביתה. לפעמים הארי היה נותן בי מבט כל-כך כאוב ומרים גבה, והיה לו מבט של 'באמת-דאגי-לא-מתאים-לך-מתי-תמצא-מישהי-שבאמת-תתאים-לך?' שהייתי מרגיש ממש רע עם עצמי ויום למחרת הייתי מסיים איתן את הקשר. מה לעשות, הארי תמיד צדק; היה לו פשוט...
חוש לדברים כאלו. אחרי השיחה שלי עם טום – ליתר דיוק, אחרי המונולוג המתוסכל שניהלתי עם טום – נסעתי לדירה שלי בהרגשה כבדה. האם באמת משהו לא היה בסדר איתי? לא יכול להיות שאני
עד כדי כך מעוות, נכון? שלא מגיעה לי אהבה בגלל איזה חטא שפעם חטאתי ושאני לא זוכר אותו. רציתי את זה, השתוקקתי לזה וייחלתי לזה, והרגשתי גם די מטופש שאני עדיין מאמין שזה יקרה, אחרי כל ההתנסויות הכושלות שלי. הייתי שקוע כל-כך במחשבות עד שלא שמתי לב לדרך שמולי. נסעתי בחוסר-תשומת-לב, מרוכז בהרהורים ובדכדוך, כשקול צווחה חנוקה נשמע, ומיד לאחריו חבטה עמומה. בלמתי בחריקה מבשרת רעות ומיהרתי לצאת החוצה, מבוהל למחשבה שאולי פגעתי במשהו. לא ממש התחשק לי לראות חתול דרוס על הכביש. אבל זה לא היה חתול. זו הייתה נערה. ~ להלהלה, המשך יבוא ביום רביעי.
בכל מקרה. SINCE IM ~TOTALLY~ AWESOME, ובגלל שרותם המלכה (
) החליטה, בשיתוף פעולה מלא של המנהלת המקסימה שלנו, שאנ (
), שהפורום הזה צריך יותר, אמ, דם, אז החלטתי לפרסם מחדש את פאנפיקיי. אז למי שלא מכירה אותי, היי, קוראים לי נוגה, ואני כותבת. (למען האמת, עכשיו אני כותבת פאנפיק J2 מבוסס על 'מכתבים לג'ולייט' באנגלית. יש לי כבר 47 עמודים ו-20,000 מילים. אז. ^^) אז התנצלותי מראש למי שמכירה וקראה כבר, ולמי שלא - ברוכות הבאות ON BOARD! אני תמיד שמחה לקרוא תגובות חדשות. DDD: אני אפסיק לחפור ואעבור לפרטים. אורך: 23,183 מילים, 43 עמודים. שיפ: קצת רייני. וג'יו / טום. וטל / הארי. ממ. ודאגי / מנדי כשיפ ראשי! אני פשוט אוהבת אותם יחד. D: [אפשר לקרוא לדאגי ומנדי דאנדי, או שזה יותר מדי 'קרוקודיל דנדי' כזה? Oם] ז'אנר: קצת מכל דבר: אנגסט, רומאנס, פלאף, RPF... דירוג: G. להלהלה. ^^'' הצהרה: הבנים לא שלי, לצערי הרב מאד. אחרת הייתי יותר משמחה לנחם את דאגי ברגעי משבר. *אנחה* גם רייצ'ל לא שלי, וכל הקונספט שלה שייך לסיון. שכחתי משהו? הסמל הרשמי של הפיק יהיה
- כי הוא חמוד ואני אוהבת אותו.
