../images/Emo228.gifחלק II
~ למחרת, כשנהגתי מהבית של טום בחזרה לבית שלי, הייתי דרוך לכל משתנה בכביש. שמתי לב אפילו לזקנה שניסתה לחצות אבל אף מכונית לא עצרה לה. בנימוס מופלג עצרתי את הרכב, חייכתי לעברה וסימנתי לה לעבור. הזקנה שלחה אליי חיוך, והקמטים שלה התיישרו, גורמים לפנים שלה להיראות צעירות יותר בלפחות חמישים שנה. צחקתי לעצמי והמשכתי לנסוע. כשהגעתי למקום בו פגעתי במנדי, נסעתי במהירות של עשרים קמ"ש. למזלי הרב מאחוריי לא היו שום מכוניות, אז אף אחד לא צפר לי שאתקדם מהר יותר. לא ידעתי למה קיוויתי; אם רציתי לראות אותה שוב שם, או אם העדפתי שהיא לא תהיה שם, ואז המצפון שלי יפסיק לייסר אותי כל פעם מחדש. נאנחתי ותופפתי על ההגה כשהגעתי לרמזור. נהייתי פילוסופי למדי בימים האחרונים, חשבתי. אולי כדאי ללכת לשתות קפה או משהו; זה לפחות יגרום לי להפסיק להתפלסף. אין הרי שום דבר פילוסופי בקפה, נכון? החניתי את הרכב ונכנסתי לבית הקפה הראשון שהיה ברחוב, מתיישב על כיסא מרופד ונאנח. שפשפתי את עיניי והתמתחתי, מעיף מבט בתפריט, ואז חיכיתי שמישהו יבוא לקחת ממני הזמנה. "כן?" "אמ, מקיאטו, ו, אה, יש לכם עוגת הבית?" הרמתי את הראש וכמעט חטפתי התקף לב. זו הייתה היא! עם העיניים האפורות והשיער הכהה, קומץ הנמשים על האף והשפתיים הרכות. מיהרתי להשפיל עיניים, מתפלל שהיא לא זיהתה אותי. למרבה המזל היא עדיין הייתה שקועה בלשרבט את ההזמנה שלי על פנקס קטן. "כן, יש לנו. זה הכול?" היא נשמעה מנומסת להפליא. לא רציתי לחשוב איך היא תישמע אם היא תדע למי היא נותנת שירות. "כן, תודה." החלקתי עוד יותר בתוך הכורסא והבטתי בלכה המבריקה של השולחן, משתדל לא להרים את מבטי. "זה הכול." "בסדר. מקיאטו אחד ועוגת הבית בדרך אליך. אתה רוצה לדעת איזו עוגה זו?" היא התעניינה בנימוס. "לא, אני סומך עליכם," מלמלתי, מסמיק כולי. כשחשתי במבט המסוקרן שלה על הצוואר שלי, הבנתי שהסומק הגיע גם לשם. קיללתי את עצמי וקברתי את פניי בכפות ידיי, מעמיד פנים שאני מפהק. "אוקי." קול הצעדים המתרחקים שלה נשמע, ויכולתי להרים את מבטי ולנשום לרווחה, הסומק נעלם אט-אט מפניי. הצצתי בה מבעד לחרך דק בין אצבעותיי. כשהבחנתי בעיתון שהושלך על הכיסא שלידי; לא מחזה נפוץ, אני חייב לציין. הרמתי אותו וקברתי בו את מבטי. היא הלכה בצעד בטוח, נושאת את כוס הקפה בידה האחת, וצלוחית עם עוגת קינמון בידה השנייה. היא לא הלכה במהירות; הצעדים שלה היו שקולים, והבעה מרוכזת עלתה על פניה. כשהגיעה אליי הניחה בנקישה חרישית את הכוס על השולחן, ולצידה העמידה את העוגה. "אם תרצה עוד משהו..." היא אמרה. "כן, כן, תודה," אמרתי במהירות. המשכתי להעמיד פנים שאני קורא בעיתון, וכשהצל שלהּ התרחק ממני הנחתי את העיתון על הכיסא בחזרה ונשמתי עמוק. לגמתי מהקפה; הוא היה חם בדיוק במידה הנכונה ולא צרב את החך שלי, ולעוגה היה טעם מתוק בדיוק כמו שאהבתי. נשמתי עמוק והתענגתי על כל רגע. זה היה לי מוזר שהיא עבדה בבית-קפה. אני מתכוון, היא נראתה
קטנה. לא `קטנה` במשמעות של, ילדה-בת-שש-עשרה (למרות שהיא נראתה צעירה מכפי גילה), אלא `קטנה` במשמעות של דקת-גזרה-נמוכה-וקומפקטית. הייתי בקלות, על המטר-שבעים-וארבע שלי, לעמוד לידה ולהראות גבוה מאד. יכולתי לעמוד לידה ולהיראות כאילו אני המגן שלה. דמיינתי את עצמי נעמד לידה ומניח את היד שלי על המותניים שלה, כמו שדני עושה לרייצ`ל, וזה מצא חן בעיניי. אבל מיד סילקתי את הדימוי הזה מראשי; הגעתי לשם כדי לא להתפלסף, וזה
בדיוק מה שאני עושה. פוררתי באצבעותיי את העוגה בהיסח הדעת, מהורהר. לא הבנתי מה היא גרמה לי להרגיש, לחשוב. ובסך-הכול פגשתי אותה פעם אחת, וגם זה היה בטעות. אבל אולי, כמו שאומרים, אין מקרה בעולם, חשבתי. אולי נועדתי לפגוש אותה, וזה שפגעתי בה עם הרכב היה מכוון מלמעלה. מעולם לא האמנתי באלוהים-שמכוון-את-הכול, אבל כן האמנתי בישות כלשהי שיודעת ומודעת לאנשים שם למטה, על כדור-הארץ. ובמקום קטן בתוכי שמחתי שהישות הזאת סופסוף החליטה שגם לי מגיע החלק הטוב בחיים שלי. על מה אני מדבר, גערתי בעצמי. תחזור למציאות, זה לעולם לא יקרה. היא בכלל לא יודעת מי אני, וחוץ מזה שבכלל
דרסתי אותה עם הרכב; פגעתי בה עד כדי גרימת זעזוע-מוח, ולו קל; ניסיתי לנשק אותה בבית שלה; ועכשיו אני נמצא בבית-קפה בו היא עובדת. נאנחתי. החיים הסתבכו מרגע לרגע. "לא טעים לך?" שמעתי קול מודאג מעליי. הרמתי את הראש אוטומטית ופגשתי בפניה, שהביטו בי בסקרנות. העיניים האפורות שלה נפקחו לרווחה בהפתעה מהולה בזעזוע, והיא נרתעה חצי-צעד לאחור. השפתיים המלאות שלה יצרו את המילה, "אתה!", והבעת פניה אמרה בדיוק את מה שחשבתי שיגידו: הלם, זעזוע, כעס, הפתעה... היא נשמה עמוק וניסתה להתעשת. "תקשיבי, אני ממש מצטער," אמרתי במהירות, לפני שהספיקה לומר משהו. "על זה שפגעתי בך עם האוטו, על זה שניסיתי לנשק אותך—" כשאמרתי את זה שנינו הסמקנו קצת. "זה לא היה בכוונה. אני מתכוון, לא התכוונתי לפגוע בך עם הרכב, אבל כן רציתי לנשק אותך—אני מתכוון, לא שלא
רציתי לנשק אותך, פשוט, אני—" הסתבכתי במילים של עצמי והרגשתי ממש אידיוט. לבסוף סגרתי את פי והשפלתי את עיניי. ציפיתי שהיא תכעס, שהיא תנזוף בי, שהיא תגער בי. אבל בהחלט לא הייתי מוכן לשמוע אותה מצחקקת. הרמתי את המבט בזהירות. העיניים האפורות שלה היו משועשעות, וניצוץ קטן של משובה התחבא בזווית פיה. "זה בסדר," היא אמרה. "לא זה שפגעת בי עם הרכב, וגם לא עם הנשיקה-" היא חייכה חיוך קטן וסודי, שלי לא היה בו חלק. ממש רציתי לדעת מה היא מסתירה; עד כדי-כך היא סקרנה אותי. "אבל אני.. סולחת לך." "תודה," מלמלתי. שלחתי לעברה חיוך מהוסס, והיא חייכה אליי בחזרה. היא פתחה את פיה כדי לשאול שאלה בדיוק כשקול חד נשמע מאחוריה. "אמנדה דיווייס, מה את עומדת ומפלרטטת עם הלקוחות?" מנדי הסמיקה והסתובבה לפנות אל מנהלת העבודה המתולתלת שלה. היא הייתה יצור קטן ושדוני, בעלת עיניים ירוקות ושיער מתולתל אסוף בסרט, ולמרות גובהה הנמוך נראתה כמתנשאת מעל למנדי המבוהלת מעט. המתולתלת, שהשם "הולי" נכתב על התג שלה, הניחה את ידיה על מותניה ורשפה לעברה בכעס. "לכי לך ותפסיקי להציק להם!" היא פקדה. "זה בסדר." הרגשתי צורך עז להתערב ולהגן על מנדי. "רק ביקשתי חשבון." הולי פנתה אליי וחייכה, והחיוך שינה את תווי פניה לחלוטין, חושפים זוג גומות מתוקות להפליא. "אם ככה, אז בסדר. תביאי לו את החשבון, מנד`ס, ותמשיכי לעבוד במרץ. קדימה, ילדה." והיא הסתלקה משם. מנדי נשמה לרווחה והודתה לי במנוד ראש. "אתה באמת רוצה חשבון?" היא שאלה בהיסוס. "כן, אני חושב שסיימתי להתעלל בעוגה." הבטתי בחיוך משועשע בשרידי עוגת הקינמון שהתפזרו על פני כל השולחן והעפתי אליה מבט מתנצל. "אבל היה לי מאד טעים." היא חייכה והסתלקה לה לכיוון המטבח כדי להביא את החשבון. שרבטתי בינתיים את מספר הטלפון שלי על פיסת נייר שאותה דחפתי לידה כשחזרה, לפני שהנחתי את הסכום המדויק ועוד חמש ליש"ט תשר בשבילה. "על השרות," קרצתי לה, והיא צחקה ותחבה את הפתק לכיס מכנסי הג`ינס שלבשה מתחת לסינר. "להתראות." היא נופפה לי לשלום בקלישות, ומיהרה לשרת לקוחות אחרים. חייכתי לעצמי כשנכנסתי את הרכב, ושרקתי כל הדרך הביתה. קיוויתי מאד שהיא תתקשר. ~ המשך יבוא.
(כי תפוזבל, והוא לא מוכן לכתוב את זה בכותרת.
) בכל מקרה. פרטים. אורך: 23,183 מילים, 43 עמודים. שיפ: קצת רייני. וג'יו / טום. וטל / הארי. ממ. ודאגי / מנדי כשיפ ראשי! אני פשוט אוהבת אותם יחד. D: [אפשר לקרוא לדאגי ומנדי דאנדי, או שזה יותר מדי 'קרוקודיל דנדי' כזה? Oם] ז'אנר: קצת מכל דבר: אנגסט, רומאנס, פלאף, RPF... דירוג: G. להלהלה. ^^'' הצהרה: הבנים לא שלי, לצערי הרב מאד. אחרת הייתי יותר משמחה לנחם את דאגי ברגעי משבר. *אנחה* גם רייצ'ל לא שלי, וכל הקונספט שלה שייך לסיון. שכחתי משהו? (מפרסמת מוקדם כי אני עדיין צריכה לסיים להכין את השיעור שלי להיום לבנות. כתבתי להן סיפור. אני מקווה שהן יעריכו את זה. XD) מצורף בהודעות. ^^
ותיארת אותה חמודה כזאת שהיא צחקה כשהוא גמגם וזה כזה חאמוווווד D: מחכה להמשך
