../images/Emo228.gifחלק II
כשהוצאתי את הפנים שלי מהעיתון וונדי הביטה בי וזקרה גבה. "על מה זה היה?" היא שאלה, מופתעת. היא עקבה במבטה אחרי מנדי, ואז החזירה את עיניה אליי. משכתי בכתפיי והחזרתי את מבטי לעיתון, מנסה להתעלם מארשת ההבנה שהאירה את עיניה. ממש יכולתי לראות את הנורה נדלקת מעל לראשה בצליל "דינג" חד ומהדהד. היא חייכה והניחה את ידה על ידי. "אמ, כן," התפתלתי בחוסר נוחות, אבל היא רק הדקה את אחיזתה בידי. "גם לך מגיעה אהבה," היא אמרה ברצינות, מביטה בעיניי. "והיא נראית נחמדה. חוץ מזה, כמה זמן כבר עבר מאז פרנקי?" היא, כמו כל שאר העולם, עקבה אחרי חיי האהבה שלי. דאגתי גם להתקשר אליה ולעדכן אותה כל פעם שהלב שלי נשבר, כי עד כמה שהשתדלתי לשמור אותו בכספת, היה מספר בנות מועט שהצליח לחדור פנימה, ופרנקי הייתה אחת מהן. "חצי שנה?" "יותר כמו שמונה חודשים, ארבעה ימים ושש שעות. אבל מי סופר?" מלמלתי. וונדי צחקקה. "יהיה טוב," היא הבטיחה בכנות. ואז היא רכנה קדימה והדביקה נשיקה קלה על לחיי. זה היה הרגע בו מנדי בחרה לחזור ולהביא לי את המקיאטו ועוגת הבית. היא קפאה לרגע על מקומה כשראתה אותי, אבל פניה נאטמו מיד והיא הניחה את הקפה והמאפה על השולחן. "בבקשה," היא אמרה ביעילות קרירה, והתרחקה משם, לפני שהספקתי לומר משהו. "לעזאזל." הסומק עלה בלחיי והרגשתי – שוב – אידיוט. "מנדי—" וונדי הביטה בה ובי, ועיניה התמלאו התנצלות. "אוה, אני מצטערת!" היא מיהרה לשמוט את ידי ונשענה לאחור על הכיסא. "בטח הרסתי לך עכשיו," היא אמרה בחרטה. "אוי, דאגי, אני כל-כך מצטערת!" "זה בסדר," אמרתי בחולשה. "אני חושב." שפשפתי את רקותיי והשענתי את ראשי הדואב בין ידיי. "בואי נאכל ונצא מפה, בסדר?" היא הביטה בי בחמלה והנהנה בראשה להסכמה. אכלנו בשתיקה, מדי פעם מפריחים משפטים לחלל האוויר. וונדי, בניסיון לעודד אותי, סיפרה לי אנקדוטות קטנות של איימי, והצליחה לגרום לי לחייך קצת. היא רצתה לדעת פרטים על מנדי, ואני הסברתי לה איך פגשתי אותה בפעם הראשונה (דרסתי אותה), ואיך פגשתי אותה שוב (פה), ואיך היא לא התקשרה למרות שנתתי לה את מספר הטלפון שלי. נאנחתי. "ועכשיו היא בחיים לא תתקשר, ואני גם לא יודע את מספר הטלפון שלה," אמרתי בעגמומיות. "מה קרה ל-144?" וונדי שאלה בבלבול. "אני לא יודע את השם משפחה שלה," הסברתי. "אני מתכוון, אני די בטוח שאני לא יודע אותו. או שאני לא זוכר. אחד מהשניים." וונדי גלגלה את עיניה. "אבל בטח האחראית משמרת שלה יודעת," היא הציעה. נזכרתי בבחורה המתולתלת שהייתה שם בפעם הקודמת, וחיפשתי אחריה בעיניי. מצאתי אותה ליד המטבח, מעשנת ליד הדלת האחורית כשהקלה שפוכה על פניה. "כן, זה רעיון," אמרתי. "חכי רגע, דִי." ומיהרתי לגשת אליה. "יש לך סיגריה?" שאלתי. הולי הגישה לי אחת בשתיקה ואז הציתה בשבילי את הסיגריה. שאפתי עמוקות ופלטתי את העשן בהנאה. "היי," בירכתי. "שלום גם לך." היא סקרה אותי בעיניה הכחולות והזיהוי הבזיק בהן. "ראיתי אותך כבר השבוע... היית פה מתישהו?" הנהנתי בראשי. "כן. תקשיבי, אני רוצה לבקש ממך טובה ענקית. צריך, ליתר דיוק." הולי הטתה את ראשה לצד ובחנה אותי בעיניים חקרניות וערניות. "קדימה, דבר," היא הורתה, משליכה את הסיגריה אל הקרקע ומכבה אותה בנעלהּ. "אין לי עוד הרבה זמן להפסקה שלי." "אני צריך את מספר הטלפון של מנדי," אמרתי במהירות. "מנדי? מנדי דיווייס?" עיניה הירוקות של הולי נפערו לרווחה והיא הפנתה את ראשה ובחנה את מנדי, שזנב-הסוס שלה היטלטל באוויר בזמן שהלכה בצעד שפוף לכיוון המטבח. "מה לך ולה?" היא בחנה אותי שוב בסקרנות. "היא שוב פעם פלרטטה איתך?" "אה, לא," אמרתי, ממולל את בדל הסיגריה בין אצבעותיי, "אבל אני פשוט צריך אותו." "אנחנו לא נותנים מספרי טלפון של עובדים," היא אמרה בתמציתיות. "זה לא אתי." הנייד שלה צלצל, והיא ענתה. "היי, ג`ון," היא אמרה ברכות. "חכה שנייה, תן לי לסיים עם הלקוח. אני אחזור אליך." היא הביטה בי שוב. "עוד משהו חוץ מזה?" "תקשיבי, אני ממש צריך את המספר טלפון שלה," התחננתי. "זה עניין של חיים ומוות." הולי הרהרה לרגע, וכשראתה את המבט הנואש בעיניי הגיעה להחלטה. "טוב, אבל זה חד פעמי. שלא תחשוב שכל מלצרית שתחשוב שהיא חמודה, תקבל את מספר הטלפון שלה," היא הזהירה, ושלפה את הסלולארי שלה מכיס מכנסי הג`ינס שלבשה, מחפשת אחר מספר הטלפון של מנדי. היא הקריאה לי את המספרים בשקט, ואני הכנסתי אותם לזיכרון הנייד שלי, תחת השם, "מנדי דיווייס" ואחריו, "זעזוע-מוח", כדי שאני אדע למי הכוונה. לא שחשבתי שאני אשכח את השם שלה שוב. "תודה-תודה-תודה-תודה-תודה!" הודיתי לה לפחות מיליון פעם עד שהיא נופפה אותי משם בחיוך משועשע. חזרתי לוונדי וקרסתי לכיסא באנחת רווחה, ואז קמתי ונישקתי לה על שתי לחייה. "את גאון," אמרתי בכנות. "איך חשבת על זה?" היא משכה בכתפיה וחייכה. "כי גם אני עבדתי במסעדה כשהייתי בלונדון, ולאחראית משמרת היו את כל מספרי הטלפון?" היא הציעה ואז צחקה. "בוא, נלך. אני צריכה להספיק היום את הטיסה הביתה. אני מתגעגעת לאיימי ולפיטר." "אוה, אפרופו איימי, הבאתי לה את זה—" רכנתי ושלפתי מהתיק את הדובי העטוף ומגיש לה. "מכולנו. וטום אומר שתבואי לבקר פעם הבאה עם איימי ופיטר, והרך הנולד?" הקול שלי היה עטוף בשאלה. "אני אוכל להיות הסנדק שלו הפעם?" כשוונדי ילדה את איימי, היא כבר הבטיחה לתת את הסנדקות לאח של פיטר, מייקל, שטען שזה סגולה להתמסד מהר. הוא היה כבר בן שלושים ושבע, ונמאס לו ממערכות-יחסים קצרות-טווח. וונדי הבטיחה לו לתת את הסנדקות, וכשהגעתי לטקס הבאת השם ראיתי אותו מחזיק אותה בחרדת קודש, מציץ עליה ועיניו זורחות ברכות. הוא נראה אבהי מאד, וקיוויתי בשבילו שהוא ימצא את בחירת ליבו. חצי שנה לאחר-מכן הוא הודיע על ארוסיו. פלא שרציתי להיות הפעם הסנדק? וונדי צחקה והתרוממה ממקומה, מניחה את ידה על גבה. "בסדר, אני מבטיחה. לפיטר אין עוד אחים גדולים ולא נשואים, אז אני יכולה לתת לך את הכבוד." היא הרימה גבה בסקרנות. "יש מישהי מסוימת שאתה מעוניין בה..?" היא שאלה בערמומיות. "הש, דִי, את כבר יודעת הכול," אמרתי בשעשוע. "אני אפילו לא צריך לספר לך כלום." "נו, אני מקווה שזה גם הפעם יעבוד," היא מלמלה לעצמה. "מתי את אמורה ללדת?" יצאנו מבית-הקפה לכיוון הרכב שלי; התעקשתי לתת לה טרמפּ לכיוון האכסניה שלה, והיא לא התנגדה. "באיזה חודש את?" "המ. אני חודש שביעי," היא אמרה, מתיישבת בזהירות במושב לידי. "תעשה את החישוב לבד." "אה. זה יוצא דצמבר, לא?" שאלתי. "כן, משהו כזה." היא אמרה. המשכנו לדבר במהלך כל הנסיעה, והיא סיפרה לי על העבודה החדשה שלה; על הבית שהם החליטו לשפץ ומתקדם בצעדי ענק ("לפיטר יש ידי זהב," היא אמרה בגאווה. "הוא עושה כמעט הכול לבד!"); על הגן החדש שאיימי התחילה ללכת אליו ולא מפסיקה לדבר עליו; ועל חברי המשפחה שהחליטו שבגלל שהיא בהיריון, היא לא צריכה לעשות שום-דבר. "הם חושבים שבגלל שאני בהיריון, אני מוגבלת," היא אמרה באנחה. "לפעמים זה ממש מעצבן, אבל זה גם שימושי כשאני לא רוצה לשטוף כלים בסעודות משפחתיות. אני פשוט יושבת על הספה וגונחת קצת, ואז כולם משרתים אותי." היא צחקקה, והחליפה איתי מבטים משועשעים. "בואי לבקר שוב," הפצרתי בה כשהגענו אל האכסניה שלה והיא יצאה החוצה. "תביאי איתך את פיטר ואיימי. אנחנו מתגעגעים. טום, הארי ודני מוסרים את אהבתם," נזכרתי פתאום והוספתי. "תמסור להם בחזרה, ואני אשתדל. מקסימום, תראה אותי עוד חודשיים, לא? אני אודיע לך – או אבקש מפיט להתקשר ולהודיע – כשאני אלד. אחרי הכול, הילד יצטרך את הסנדק שלו," היא חייכה חיוך עדין והניחה את ידהּ על בטנה הנפוחה. "ביי, דאגי. תודה שנפגשת איתי. אני מצטערת שוב על המלצרית החמודה ההיא." "קוראים לה מנדי," יידעתי אותה. "וזה בסדר, שמחתי לפגוש אותך, ועכשיו יש לי את המספר שלה, אז אני אסתדר. להתראות!" היא נופפה בידה לשלום ונכנסה פנימה. חיכיתי עד שהיא נעלמה מעיניי, ואז התנעתי את הרכב ונסעתי הביתה.
ו-וונדי נשמעת ממש נחמדה!
