../images/Emo228.gifחלק I
(מצטערת על האיחור. לגמרי שכחתי. ><'') ~ "אז מה, בסוף החלטתם לקרוא לה קלייר?" שאלתי באכזבה את פיטר. "לא לוסי?" פיטר משך בכתפיו ובלע את חתיכת הסטייק שבפיו. "ככה וונדי רצתה. היא לא אוהבת את השם לוסי, משום-מה. ובהתחשב בעובדה שהיא הייתה זאת שרצתה לקרוא לתינוקת אלבה מלכתחילה—" הוא הצטמרר קצת. "למרות שאלבה פירושו לובן, וטוהר. אבל אני לא יודע, אני מעדיף בהרבה את קלייר." "קלייר." גלגלתי את השם על לשוני, טועם אותו. הוא היה חמוד, והתאים לתינוקת הקטנה שישנה בעגלה לידי, מוצצת את אצבעה נמרצות ופולטת בועות רוק קטנות מפיה כשנשפה. "קלייר אבשייר. כן, מתאים לה," החלטתי, וליטפתי את הלחי הרכה שלה באצבע שלי. שמחתי להיות הסנדק של היצור דמוי הפיה הקטן; היא הייתה מתוקה להפליא ולא בכתה כמעט בכלל. לפחות, לא עכשיו. איימי ישבה על ברכיה של רייצ`ל והביטה בעגלה ברצינות, העיניים האפורות-כחולות שלה ממוקדות וגם היא, כמו אחותה, מוצצת אצבע. היא אחזה בידה בחוזקה בדובי שקניתי לה, ממוללת בין אצבעותיה את הפרווה הרכה. הריסים שלה החלו לרפרף, וכעבור מספר דקות היא שקעה בשינה, סִילִי לצידה. היא קראה ככה לדובי כי היא חשבה שהוא נראה מטופש, אבל היא אהבה אותו מאד ולא הסכימה להיפרד ממנו. "היא נרדמה," רייצ`ל לחשה לוונדי, שהתרוממה ממקומה בעייפות ונטלה את הקטנה בידיה, מהמהמת לה כדי שלא תתעורר, ונשאה אותה לחדר שלה. "מתי אתם חוזרים?" פיטר שאל אותי כשוונדי חזרה, הבעה רכה שפוכה על פניה. היא הזעיפה לעברו פנים והוא משך בכתפיו. "סקרנות, יקירה, זה הכול. אני לא רוצה לגרש אותם או משהו, אחרי הכול, דאגי הוא הסנדק של קלייר." הוא הפנה את מבטו אל טום. "ובכן?" "הטיסה שלנו מחר בבוקר," טום השיב, מניח את הסכו"ם על השולחן ומתמתח. הארי וטל התרוממו ממקומם ועזרו לוונדי לפנות את השולחן, וטל אפילו שטפה כלים. הארי עמד מאחוריה, ידיו מונחות על מותניה וראשו שעון על כתפה; היא הייתה נמוכה ממנו בהרבה, והייתה יכולה להתכרבל בתוכו בקלות. היא צחקקה והעיפה עליו קצף של סבון, ואני הסטתי את המבט במהירות. גם אני רציתי להשתגע עם מנדי, אבל מנדי כבר הייתה תפוסה. נאנחתי. "הלוואי והייתי יכולה לבוא ללוות אתכם," וונדי אמרה בהבעת חרטה. "אבל קלייר תתעורר מן הסתם שמונה פעמים במהלך הלילה הקרוב; אני יכולה להרגיש את זה, ואני לא אצליח לקום. מזל שאני כבר לא עובדת." "זה בסדר, דִי," הרגעתי אותה. "אנחנו מבינים." היא שלחה לעברי חיוך זוהר. "תודה, דאגי." למחרת בבוקר כבר היינו על המטוס בדרך הביתה. טום ישב ליד ג`יואנה, הארי ישב עם טל, ודני ישב עם רייצ`ל, ורק אני נאלצתי לחלוק את המושב עם אחד מזוגות האוהבים. למזלי, דני ורייצ`ל לפחות נתנו לי לשבת ליד החלון, כך שרוב הטיסה ביליתי בצפייה בעננים הלבנים ודמויי הקציפה או בשינה או בצפייה באחד מהסרטים שהמטוס סיפק לנו. ולא היה הרבה מבחר; את הרוב כבר ראיתי. טום העיר אותי כשהגענו. "סע הביתה, דאגי," הוא אמר ברכות. "אתה נראה מותש." הנהנתי בראשי בעייפות ודידיתי לכיוון מונית שעמדה במקום. נתתי לנהג את הכתובת והוא הסיע אותי. ישנתי כל הדרך הביתה. ~ את ג`ני ליין פגשתי כעבור יומיים, כשהג`ט-לג והסחרחורות וכל ההתרגשות חלפו. היא הייתה בת תשע-עשרה, והעיניים הכחולות שלה, הגדולות בלאו-הכי, התרחבו בפניה החיוורות כשראתה אותי. זו לא הייתה פגישה רגילה; אנחנו מקבלים אלפי מכתבי מעריצים בחודש, ואני בוחר לי מדי פעם את המעטפה שנראית לי הכי מעניינת, מה שאומר עם כתב-היד היפה ביותר (מה שאומר, שבדרך-כלל אני לא פותח מעטפות של בנים. סתם כי אין להם כתב-יד נורמלי, אלא מבולגן, כמו של רופאים). ג`ני עצמה לא כתבה לי מכתב, אלא אחותה הקטנה, מארי. כתב-היד שלה היה קטן וצפוף, כמו מסתיר ומקפל בתוכו מסכת-חיים שלמה. אז קראתי את המכתב שלה והחלטתי שאני אלך לפגוש את אחותה. נאלצתי להתווכח במשך שעות עם טום ("אבל אם תלך לבקר אותה, כולם יגידו, `אבל מה איתנו?`. חשבת על זה?"), ובסוף, בחוסר רצון, שלפתי את המכתב מהכיס ונתתי לו לקרוא. טום לא כזה רגיש, אבל עמדו לו דמעות בעיניים כשהוא סיים לקרוא. "בסדר," הוא אמר בשקט, "לך. ותמסור לה המון הצלחה מאיתנו." היא התיישבה על המיטה ונשמה עמוק, מחככת מבלי-משים את היד עם האינפוזיה. "היי," היא אמרה, "אתה באמת דאגי פוינטר?" הנהנתי והתיישבתי על כיסא מעץ שעמד סמוך למיטה שלה. "באמת. אני מניח שאת ג`ני – ג`ני ליין?" היא חייכה לאות אישור, והחיוך האיר את הפנים שלה מבפנים. "כן. אבל איך הגעת לפה?" "אחותך, מארי," הסברתי, נע באי-נוחות על הכיסא הנוקשה. "היא שלחה לנו מכתב ו, ובכן, אני קראתי אותו, אז החלטתי לבוא לכאן." עקפתי את נושא הוויכוחים עם טום. "ושאר הבנים מוסרים המון הצלחה," הוספתי. היא זרחה. "אז כמה זמן את כבר כאן?" "שלוש שנים," היא אמרה. "כל הזמן הולכת ובאה. אבל עוד מעט אני אעזוב לתמיד," היא חייכה ברכּות לעצמה, והחיוך שלה הזכיר לי לרגע את החיוך של מנדי, כי גם הוא צפן סוד בתוכו. "אני כבר מרגישה יותר טוב."
מאירועי הפרקים הקודמים: דאגי רוצה אהבה. ואז במקום להשיג אותה הוא דורס בחורה, גורם לה לזעזוע מוח, מנשק אותה, ואז פוגש אותה בבית קפה. וונדי, חברה טובה של דאגי, מגיעה לבקר. מנדי רואה את שניהם וקופאת. ואז וונדי יולדת בת, ודני מתנהג כמו בחורה. רייצ'ל משפיעה עליו. XD ובקיצור: הסיפור של דאגי לא הסתיים כשמנדי לא מתקשרת אליו.
