../images/Emo228.gifחלק I
"אז מה איתך?" ג`ני שאלה, כשנרגענו מהסיפור שהיא סיפרה לי (היה שם קוף, ליצן רפואי ובלוני הליום. עזבו, סיפור ארוך). "יש לך חברה?" נאנחתי. "נגעת בנקודה רגישה," הודיתי בפניה. מצאתי את זה קל להפליא, כשחושבים על זה. הכרתי אותה בסך הכול שבוע, וכבר יכולתי להתוודות לפניה, כאילו היא הייתה לפחות הארי. או טום. אני לא יודע למה זה; אולי בגלל העיניים שלה, שנראו כל-כך כנות, או ההבעה שהייתה לה על הפנים כשהיא הקשיבה לי, מרוכזת כולה במה שאמרתי. אהבתי לדבר איתה, אני מניח. "יש את מנדי, האמת, אבל היא לא חברה שלי. לך יש חבר?" "היה." היא השתתקה לרגע, עיניה מתערפלות. אחרי רגע היא פלטה צחוק קצר והתמקדה בי שוב. "מצטערת." "מה קרה לו?" שאלתי בעדינות. "הוא... לא נמצא פה יותר," היא בלעה את רוקהּ. "אוה." השתתקתי, נבוך. מסתבר שלא הייתי צריך לשאול את השאלה הזאת. "למה מנדי לא חברה שלך?" שאלה ג`ני אחרי רגע, מאוששת בבירור. היא ישבה על המיטה, האינפוזיה מחוברת לזרועהּ, ואספה את שערותיה בסיכות לצד ראשה, כדי שלא ייפלו על עיניה. היא הייתה מסופרת קצר, אבל הפוני שלה היה ארוך. "ומה קרה לפרנקי?" "הווו, את כבר לא מעודכנת," חייכתי. "נפרדתי מפרנקי לפני, אה, עשרה חודשים ושבועיים, בערך." כשראיתי את ההבעה על פניה משכתי בכתפיי. "מה? אני סופר." "אז אתה מן הסתם מתגעגע אליה מאד," היא אמרה ברכות. משכתי בכתפיי שוב. "אני מניח. האמת היא, שזה פשוט ככה. התרגלתי, אני מתאר לעצמי. אני כבר לא חושב על פרנקי, למען האמת [1]; אני חושב על מנדי. הפסקתי לחשוב עליה ביום שפגשתי את מנדי—סיפרתי לך איך זה קרה?" "לא." ג`ני הזדקפה וחיככה מבלי-משים את היד עם האינפוזיה. "זה מעניין?" היא עקצה. "מאד," הבטחתי לה, משועשע. ידעתי שהיא הולכת להתגלגל מצחוק כשהיא תשמע את הסיפור הזה. "אז זה הלך ככה- -" וסיפרתי לה מה קרה לי באותו היום; הזכרתי את העייפות, את התסכול, את הדיאלוג, ואז את ההתנגשות. כשהגעתי לחלק שבו שמעתי את החבטה, עיניה נפקחו לרווחה והיא פלטה צווחה קטנה של שעשוע מעורב בהלם, מה שגרם לאחות לבוא במרוצה ולבדוק שהכול בסדר. כשראתה שג`ני רק צוחקת, היא חייכה ויצאה שוב מהחדר. "אתה צוחק עליי!" היא נשנקה. "פגעתי בה?!" הנהנתי והמשכתי לגולל באוזניה את המאורעות. היא צחקה כששמעה שניסיתי לנשק אותה, ממלמלת, "משום-מה זה לא מפתיע אותי" לעצמה. חבטתי בה קלות בשעשוע, והמשכתי הלאה. פניה התכרכמו כשהיא שמעה שהיא כעסה על הנשיקה התמימה עם וונדי, והיא הצטערה בשבילי כששמעה שיש לה ככל הנראה חבר. "ובכן," היא נשמה, מנסה להירגע מגלי הצחוק שתקפו אותה (היא נזכרה שוב שדרסתי אותה עם המכונית), "אני חושבת שאתה פשוט חסר מזל, זה הכול. אז מה אתה הולך לעשות עכשיו? בנידון, אני מתכוונת, בקשר אליה." היא לחצה את ידי בעידוד. "אני רוצה לשמוע פרטים על המבצע הזה, הוא בהחלט הולך להיות מעניין. בייחוד כשזה קשור אליך." "תודה רבה על הצבעת האמון," עניתי ביובש. "חשבתי לבדוק אם היא באמת עוברת כל יום בשש מתחת לבית שלי, או שזה היה מקרי, או שהיא עוברת שם פעם בשבוע או כמה פעמים בשבוע. את חושבת שזה נחשב כ-סטוקריות?" שאלתי בדאגה. "`הכול הוגן באהבה ובמלחמה`," ציטטה לי ג`ני ברצינות תהומית. "לך על זה, דאגי. ואל תשכח לספר לי הכול!" "אני אספר לך הכול, אל תדאגי," הבטחתי. "בינתיים, אני חייב לזוז – יש חזרות עוד חצי שעה, ואז אני צריך תירוץ לצאת החוצה ולבדוק אם היא עוברת שם ו—" "היי, רוצה שאני אתקשר אליך?" היא הציעה, עיניה נוצצות. "ככה אני ארגיש חלק מהמבצע, וגם תוכל לומר לי אם אתה רואה אותה!" "מותר לך להשתמש בטלפון סלולארי בתוך בית-החולים?" שאלתי בבלבול. "לי מותר הכול," היא אמרה, הבעת פניה בלתי-מפוענחת. "אל תדאג לזה. ויש לי את המספר שלך.. חכה, אני אתקשר אליך עכשיו כדי שתוכל לשמור את המספר שלי בזיכרון ותענה כשאני אתקשר בחמישה לשש..." והיא שלפה מתחת לכרית שלה אייפון כסוף וחייגה את המספר שלי. הכיס שלי רטט ואני מיהרתי לענות. "הלו?" לחשתי. "אהבל, זו אני," היא צחקה, ושמעתי את הצחוק שלה מהדהד פעמיים סביבי; הרגשתי קצת בתוך פעמון. "נתק, אם אלינור תתפוס אותך עם נייד היא תחרים לך אותו, ואז לא יהיה לי איך לתקשר איתך היום אחרי-הצהריים." ניתקתי את השיחה וחייכתי לכיוונה. "אז בסדר. אני אדבר איתך היום. ביי, ג`ני, אני אשתדל לבוא גם מחר." "בוא, אני אשמח לראות אותך," היא נופפה לי וחזרה להישען על הכריות. לפתע היא נראתה לי מותשת וחיוורת מאד, אבל כשראתה שאני עדיין מביט בה, היא העלתה חיוך זורח על פניה ונופפה לי שוב. נופפתי לה חזרה והלכתי הביתה.
אורך: 23,183 מילים, 43 עמודים. שיפ: קצת רייני. וג'יו / טום. וטל / הארי. ממ. ודאגי / מנדי כשיפ ראשי! אני פשוט אוהבת אותם יחד. D: [אפשר לקרוא לדאגי ומנדי דאנדי, או שזה יותר מדי 'קרוקודיל דנדי' כזה? Oם] ז'אנר: קצת מכל דבר: אנגסט, רומאנס, פלאף, RPF... דירוג: G. להלהלה. ^^'' הצהרה: הבנים לא שלי, לצערי הרב מאד. אחרת הייתי יותר משמחה לנחם את דאגי ברגעי משבר. *אנחה* גם רייצ'ל לא שלי, וכל הקונספט שלה שייך לסיון. שכחתי משהו?
מאירועי הפרקים הקודמים: מנדי לא מתקשרת לדאגי (קרן! היא לא זונה! פשוט חכי לפרקים הבאים
), ולקלייר נולדת בת. אה, כן, ודאגי פוגש את ג'ני.
