../images/Emo228.gifחלק II
~ את שארית היום ביליתי במעין בועה. טום,הארי ודני ניסו לדבר איתי, אבל בקושי שמעתי מילה ממה שהם אמרו לי. לבסוף טום הרים ידיים ואמר להם להפסיק לנסות לדבר איתי, לפחות לאותו היום, ולעזוב אותי לנפשי.שמעתי את הארי שואל בדאגה אם קרה משהו, ואת טום מסביר לו משהו במהירות על מכתב, בית-חולים ולויקמיה. אני לא יודע למה לקחתי את זה כל-כך קשה.זה לא שזו הפעם הראשונה שאני נתקל במחלה סופנית ובחשש למוות; סבתא שלי, אימא שלאימא, גם הייתה חולה בלויקמיה, אבל הבריאה למרות כל התחזיות הקודרות. משום מה,הרגשתי מן תחושת דז`ה-וו קלה כשראיתי את ג`ני בבית-החולים, חיוורת וחלשה, כאילו ראיתי את זה פעם, בגלגול קודם. ניערתי את המחשבה מראשי והתמקדתי בניסיון לעבור את היום הזה בשקט. בשש התקשרתי אליה. "ג`ני?" "אוה, היי, דאגי!" היא אמרה בעליזות. היא עדיין נשמעה חלושה, אבל יותר מאוששת מאתמול. "מה שלומך?" "בסדר, אני מניח. אבל יותר חשוב לי לדעת מה שלומך," אמרתי בהיסוס. "את בסדר? באתי לבקר אותך היום ואלינור אמרה לי שאי-אפשר." "כן, קצת לא הרגשתי טוב אז לקחו אותי לבדיקות ואז לטיפול שגרתי," היא אמרה בקלילות, קוברת את כל מה שאלינור סיפרה לי עליה תחת הכותרת של `לא-מרגישה-טוב`. "רציתי לומר לך שלא כדאי לך להגיע,אבל לא הספקתי. לא נורא. מה קורה איתך? איך המעקב שלך מתקדם?" "בסדר," מלמלתי. "לא קורה כלום. גם היום היא לא עברה כאן." אני חושב. לא ממש שמתי לב."ג`ני—" התחלתי. "מה?" "לא כלום. לא משנה. ספרי לי על היום שלך." "אוה, בסדר. הגיע היום הליצן הרפואי –ההוא מהפעם הקודמת, אתה זוכר, עם הקיפוד-ים?" היא המשיכה ותיארה בפניי את מהלך היום שלה, מדלגת באלגנטיות על הטיפול הכימותרפי שקיבלה ועל ייסורי התופת שמן הסתם חוותה. רציתי לחבוט במשהו כששמעתי אותה משתעלת בכבדות באמצע משפט, ואז מנסה לנשום אוויר. היא, כמובן, פטרה את זה בתירוצי ה`לא-מרגישה-טוב` הקבוע שלה. נאנחתי והמשכתי להקשיב לה. "בכל מקרה, אני אדבר איתך מחר?"היא אמרה-קבעה כשסיימתי להמציא בפניה מה עשיתי במהלך היום. לא ממש זכרתי, אז שילבתי אירועים שעשיתי פעם יחד. "אלינור פה, היא רוצה שאני אלך לישון. בסדר,אלינור, אנחנו כבר מסיימים," היא אמרה. "כן, בסדר. אני אתקשר לראות אם אני יכול לבוא," אמרתי. "בסדר. ותביא את טום, טוב? אני מצטערת שלא יכולתי לראות אותו היום." "אין בעיה. ביי, ג`ן." "ביי, דאג." כשהסתובבתי להניח את האייפון על המיטה,מצאתי מולי את טום. "ובכן?" הוא שאל. "מה שלומה?" "יותר טוב מהבוקר, זה בטוח,"אמרתי ביובש. "אבל היא ממש לא רוצה לדבר על זה. היא אומרת שהיא בסך-הכול `לא מרגישה טוב`. טום, זה ממש מתסכל אותי!" חבטתי באגרוף קמוץ בקיר ואז קיללתי כשהכאב הבליח. קיוויתי שלא שברתי אצבע או משהו, רק זה חסר לי עכשיו. "למה היא חייבת להיות כל-כך— חזקה?" "כדי שלא תרחם עליה," טום אמר בשקט. "אף אחד לא רוצה שירחמו עליו, בייחוד לא היא. בייחוד כשזה אתה." "אבל אני דואג לה!" דמעות עמדו בעיניי ומחיתי אותן בחוזקה. "אוף." "יהיה בסדר, דאגי." טום שפשף את עורפו ונאנח. "היא תהיה בסדר." "אתה לא יכול להבטיח דבר כזה,"אמרתי לו. "אף אחד לא יכול להבטיח כלום כשזה נוגע לאנשים. תאמין לי, אני יודע. אף אחד לא יכול היה להבטיח לי שאבא שלי יחזור. או שסבתא תרגיש יותר טוב. או שג`יימי יפסיק עם התרופות. אף אחד לא יכול להבטיח שום דבר כשזה קשור לאנשים, אני יודע." הסתובבתי בגבי אליו, לא רוצה שהוא יראה את הדמעות שלי. "אף אחד,טום." "אני יודע." טום הניח את ידו על כתפי הרועדת. "אני מצטער." "הלוואי ויכולת להבטיח לי שהיא תהיה בסדר." הקול שלי היה מעובה. "אבל אתה לא. היא רוצה שתבוא מחר,בסדר?" "כמובן." "עכשיו לך, בבקשה." וטום לחץ את כתפי באהדה ויצא החוצה, סוגר אחריו בשקט את הדלת. ~ הו, לא, ג'ני גוססת! OOO: האמנם?
אה, ומי שמגלה קישור לפאנפיק קצר אחר שכתבתי, מקבלת
ו-
. ^^
