../images/Emo228.gifחלק אחד ויחיד.
"מה שלומה היום, אלינור?" את השאלה הזאת הייתי שואל כל פעם שהייתי נכנס למחלקה האונקולוגית, ומחכה בחרדה לתשובתה של האחות המבוגרת. למדתי לקרוא את פניה חרושות הקמטים; את הבעותיה העשירות והניואנסים הקטנים שלה, בדיוק כמו שלמדתי לקרוא את ג`ני. לפעמים הייתי מחויב לחטא את הידיים שלי לפני שהייתי נכנס כי המערכת החיסונית שלה הייתה חלשה מאד, וזו הייתה הסיבה שהיא הייתה כל-כך הרבה זמן בבית-החולים. השיער שלה, שגם ככה היה קצר, נשר בקווצות בהירות ורכות על הכרית הלבנה שלה. היא התעלמה מהעובדה הזאת באומץ רב, ואני, בולע את הרוק בחוזקה, עשיתי כרצונה ולא התייחסתי לכך. היא חבשה את אחד הכובעים שלי עכשיו, והעיניים שלה היו ענקיות בפניה. אלינור אמרה שהמחלה תוקפת אותה שוב אחרי הפוגה של שנה, והצטמררתי לחשוב מה יקרה אם לא תהיה עוד אחת. הפוגה, אני מתכוון. כשוונדי התקשרה אליי כדי לספר לי על השטויות הקטנות של איימי (היא לקחה את סִילִי לגן ולא הסכימה להיפרד ממנו) ועל ההתקדמות של קלייר ("היא כבר מוצצת אצבע באופן קבוע," היא דיווחה ביובש. "אני לא יודעת איך נגמול אותה מזה אחר-כך, אבל בינתיים זה מספק לי שקט לאחר-צהריים שלם לעצמי, ואני יכולה לעבוד בשקט"), היא התגלתה כאוזן קשבת לגבי ג`ני. "ואני לא יודע למה," אמרתי לה בזעם-מר, "אבל יש לי מין תחושת דז`ה-וו מפחידה מאד, כאילו זה כבר קרה לי פעם; כאילו כבר ראיתי מישהו שקרוב אליי קמל בגלל לויקמיה. וזה מתסכל אותי!" חבטתי על הקיר באגרופי, תחושת הכאב מעומעמת בידי. "אוי, דאגי," וונדי אמרה ברכות. היא נשמה עמוק לרגע ושאלה בהיסוס, "ו- והם אומרים שאין לה תקווה?" " כן, זה מה שהם אומרים," מלמלתי. "אבל אל תגידי את זה גם את!" וונדי נאנחה. "הלוואי והיו לי מילות ניחומים לומר לך," היא אמרה בשקט. "אבל אני לא יודעת מה לומר." לא חשבתי על מנדי אפילו פעם אחת בשבועות הבאים. זה היה כאילו היא פרחה לי מהראש. הייתי נזכר בה לפעמים, ברגעים בלתי צפויים לחלוטין, והלב שלי היה משמיע מין קול פקיעה קלוש, אבל אז ג`ני והלהקה היו תובעים את תשומת ליבי והמחשבות עליה היו נדחקות לקרן פינה. לכן לא הייתי מוכן בכלל כשיום אחד, חודשיים לאחר מכן, כשיצאתי מהבית כדי להוריד את הזבל (טום החליט על חלוקת תפקידים כדי שהבית ייראה אנושי. אני קיבלתי את האשפה), הסתובבתי בפינת הרחוב ו-אאוץ`! התנגשתי במישהו. מישהי, ליתר דיוק. מישהי, שהקול הקטן שהשמיעה גרם ללב שלי לנתר ולפנים שלי להאדים כמו עגבנייה בשלה, לא לפני שמעדתי אחורנית ומלמלתי "סליחה" חטופה. היא ישבה על המדרכה, משפשפת את הראש שלה ביד מלאה צמידים. "איה," היא רטנה. "תסתכל לאן אתה הול—אוה. זה אתה." פניה קפאו כשהרימה את עיניה האפורות אליי, וסומק קל וכמעט בלתי מורגש כיסה את לחייה. "אני מצטער," אמרתי שוב. הנחתי את הדלי על הקרקע והושטתי לה יד כדי לעזור לה לקום. היא היססה לרגע לפני שנטלה את ידי והתרוממה בתנועה חלקה, מנקה את אחורי מכנסי הג`ינס שלה בידה השנייה. "את בסדר?" "כן," מנדי אמרה, שומטת את ידי ומתרחקת ממני מספר צעדים. "אני בסדר." "אוקי." היססתי לעוד רגע, מעביר את משקלי מרגל אחת לשנייה, וחשבתי מה לומר לה. לא ממש יכולתי להתנצל על אירוע שקרה שלושה חודשים קודם לכן, נכון? זה היה מגוחך, והראה על אובססיביות מפחידה למדי. למרות שהיא זיהתה אותי, עדיין לא רציתי לצאת אהבל. בדרך-כלל יצאתי האידיוט, וזה די נמאס עליי. אז החלטתי להתעלם וללכת לכיוון הפח המרכזי, ואז לחזור הביתה. אם היא תרצה, היא תדבר איתי, החלטתי, ובהחלטה נחושה זו התרחקתי ממנה. כמובן ששכחתי את פח האשפה לידה. חזרתי אליה, לחיי בוערות, ממלמל, "אופס" חרישי, לפני שחטפתי את הדלי ומיהרתי לכיוון הפח. כשחזרתי לכיוון הבית, ראיתי שהיא מתרחקת מהמקום בו התנגשנו, חיוך משועשע וקטן על שפתיה, והיא מנענעת בראשה ב—לא ידעתי אם זה חיבה או תסכול או ייאוש-מעושה, וגם לא היה לי האומץ לשאול אותה. כשהגעתי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי – אחרי שטום הביט עליי בהלם; הייתי עדיין אדום כמו עגבנייה – היה להיכנס לחדר שלי, לסגור אחריי את הדלת ולהישען עליה, מתנשם ועדיין אדום. אוקי, מה הלך כאן כרגע? תהיתי באוזניי עצמי. כרגע התנגשתי במנדי (מה שדי הזכיר לי את הסיפור של הארי, כשחושבים על זה. חוץ מהעובדה שזו הפעם הראשונה שהתנגשתי בה, ושאני מכיר אותה כבר, ושהפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה כי דרסתי אותה), והשפלתי את עצמי. נאנחתי. טום דפק בעדינות על הדלת. "דאגי? אתה בסדר? עלית הביתה אדום ונסער. קרה משהו?" גנחתי. עוד אחת מההתנהגויות האימהיות והדואגות של טום. אני לא אומר שזה לא בסדר; להפך, לפעמים זה ממש טוב, בייחוד כשאני צריך שהוא יתנהג ככה (כמו הפעם ההיא שוונדי אמרה שהיא נפרדת ממני. זה שבר לי את הלב, וטום היה שם כדי לדבר איתי. גם הארי, כמובן. זה מוזר, כשחושבים על זה, הם קצת כמו ההורים שלי. הארי האבא, וטום האימא. אוי, לא, נכנסתי למסלול מחשבות שאני ממש לא רוצה לחשוב עליו!), אבל עכשיו זה די היה תקוע. "הכול בסדר!" קראתי, מחטט במגירה בקדחתנות כדי למצוא את המפתחות שלי ונועל את הדלת של החדר בשקט, בלי שהנקישה של המנעול תישמע. "אני פשוט דואג לג`ני!" יכולתי לשמוע את טום נאנח קלות בצד השני ומתרחק בפסיעות חרישיות. בדיוק אז הטלפון צלצל. "אוה, היי, ג`ני," מלמלתי. "היי!" הקול שלה היה שמח ומאושש, מה שגרם לי לחייך. "מה קורה איתך?" "יש לך תזמון מושלם," גנחתי באוזניה באומללות מעושה. "בדיוק הזכרתי אותך. לא תאמיני מה קרה." "אוווווו, בטח יש לך חדשות על מנדי!" היא צהלה. "ספר לי הכול! אני מתה משעמום כאן." אז סיפרתי לה, שומע את צווחות הצחוק שלה. כשסיימתי היא אמרה בשעשוע, "אתה פשוט חסר תקנה, מה? איך לא הולך לך עם בנות? אני מכירה הרבה בנות שהיו מתות לצאת איתך—" כשהתחלתי למחות באוזניה היא צקצקה בלשונה והוסיפה, "כן, כן, התירוץ המעצבן הזה של פרסום, בלה-בלה-בלה. נו, נו." היא הצטחקה. "אני בטוחה שיש בנות שרוצות להכיר את האופי המקסים, הציני והילדותי שלך, לא ככה?" "תודה, ג`ני," אמרתי בסרקסטיות. "אוה, זה מזכיר לי. רציתי לומר לך את זה כבר מקודם, אבל שכחתי. יש כאן, במחלקה האונקולוגית של הילדים, מישהי— השם חיבה שלה הוא דִי, והיא תמיד הזכירה לי את הלא-חברה שלך," היא אמרה, מהורהרת. "בכל מקרה, היא מתוקה ואני ממש מחבבת אותה; היא משעשעת אותי. לסדר לך בליינד-דייט?" "לא עכשיו," אמרתי ביובש. "אני מנסה לשרוד עכשיו את החיים שלי בלי סיבוכים מיותרים. נחיה ונראה. חוץ מזה," הוספתי, "זה לא הולך להיות בליינד-דייט. לפחות לא לה. לי זה יהיה בליינד-דייט." "אז אני פשוט לא אגיד לה איך קוראים לך," היא הציעה. "או שאתן לה שם פרטי וזהו. אתה יודע כמה בנים שקוראים להם `דאגי` יש באנגליה? המון!" "את גורמת לי להרגיש מאד מיוחד, ג`ני." "אני יודעת." היא צחקקה. "לכן אתה אוהב אותי כל-כך." גלגלתי עיניים. "נו, בחייך, זה יהיה מעניין!" "שימי לב לבחירת המילים שלך. `מעניין`, ג`ני? ממתי אומרים `מעניין` על בליינד-דייט? על בליינד-דייט אומרים `כיפי`, `סקסי, דברים כאלו. אבל `מעניין`? בחייך. זה גורם לי לחשוב כאילו היא איזה מדענית גרעין שהולכת לספר לי סודות ממשלתיים או משהו." "נו, אל תתפוס אותי במילים," היא רטנה. "אז מה אתה אומר? לסדר לך משהו?" "לא עכשיו, ג`ן," אמרתי. "אולי בהמשך." "טוב, אבל תזכור שהבטחת!" היא לחצה. "בסדר, בסדר," אמרתי, צוחק. בחצי-אוזן שמעתי את טום נוקש בקלילות על הדלת שלי. "בכל-מקרה, אני צריך לסיים כאן, יש חזרות וטום מציק לי." "אוקי. אבל תזכור!" "בסדר! ביי." ובאנחה משועשעת פניתי לכיוון חדר החזרות. ~ יקירותיי, נא להגיב. ^^ זה חשוב לי.
אורך: 23,183 מילים, 43 עמודים. שיפ: קצת רייני. וג'יו / טום. וטל / הארי. ממ. ודאגי / מנדי כשיפ ראשי! אני פשוט אוהבת אותם יחד. D: [אפשר לקרוא לדאגי ומנדי דאנדי, או שזה יותר מדי 'קרוקודיל דנדי' כזה? Oם] ז'אנר: קצת מכל דבר: אנגסט, רומאנס, פלאף, RPF... דירוג: G. להלהלה. ^^'' הצהרה: הבנים לא שלי, לצערי הרב מאד. אחרת הייתי יותר משמחה לנחם את דאגי ברגעי משבר. *אנחה* גם רייצ'ל לא שלי, וכל הקונספט שלה שייך לסיון. שכחתי משהו? מאירועי הפרקים הקודמים: דאגי מתנהג כמו אידיוט. זהו. אה, וג'ני גוססת. אני חושבת.
