../images/Emo228.gifחלק אחד ואחרון
את היום למחרת ביליתי עם ג`ני. אלינור בישרה לי בשמחה שבמחלה שלה חלה הפוגה, ושעוד מעט יוכלו לשחרר אותה הביתה לפרק זמן ממושך. כשנכנסתי לחדר של ג`ני, נכנסתי מדלג, והיא צחקה. "אני מבינה שאלינור כבר הספיקה לספר לך," היא עקצה, משועשעת. "דה!" אמרתי באושר. "איזה יופי! תוכלי לבוא איתי לכל המקומות שרציתי לקחת אותך אליהם!" "הו, אני רואה שתכננת בשבילי מסלול," היא חייכה. "על מה חשבת?" "הומ." הרצנתי. "קודם שתצאי, ואז נדבר." "בסדר." השתררה שתיקה לרגע. "דִי לא הגיעה לכאן היום," ג`ני אמרה אחרי כמה רגעים. לקח לי רגע כדי לקלוט למי היא התכוונה, ואז העוויתי את פרצופי. "אל תגידי לי שאת עדיין חושבת על הבליינד-דייט הזה!" "למה לא?" היא התעקשה. "כי אני לא רוצה עכשיו! גם ככה מנדי מסתובבת לי בראש בערך עשרים וארבע שעות ביממה – כשאת לא מעסיקה את המחשבות שלי, כמובן," הוספתי במהירות, כשהיא הרימה גבה בשעשוע. "ואני לא צריך סיבוכים נפשיים מיותרים. היו לי מספיק בתור טינאייג`ר, תאמיני לי." ג`ני משכה בכתפיה בנונשלנטיות. "בסדר. אבל אם תגלה שהיא הייתה תאומת-הנפש שלך, ורק בגלל חשיבה צרת-אופקים פספסת אותה, אל תבוא אליי בטענות." "אוקי," צחקתי. את השעתיים הבאות בילינו בפטפוט חסר-משמעות, מספרים זה לזו על כל מה שהתרחש וחדש בחיינו (בעצם, לא הרבה. דיברנו גם בטלפון, אז עדכנו גם שם), כשג`ני לפתע קראה בשמחה, "מארי!" ואני הסתובבתי בחדות, מסוקרן לראות את האחות שכתבה את המכתב. היא דמתה לג`ני, כמובן, אבל השיער שלה היה ארוך ובצבע ערמוני-עז, העיניים שלה ירוקות והסנטר שלה מחודד. כמות נמשים כמעט בלתי-נתפסת היה מפוזרת על פניה, והיא הסמיקה עמוקות כשראתה אותי. "אוה, היי, ג`ן," היא מלמלה. "אני רואה שכבר יש לך מבקר, אז אני אחזור אחר-כך—" "מארי אנט ליין, בואי הנה מיד!" ציוותה ג`ני. "אני צריכה להציג אותך לפני דאגי פוינטר. אחרי הכול, רק בזכותך הוא כאן." מארי התקדמה בזהירות פנימה, צעדיה מהוססים, והעיפה בי מבט מבעד לריסים הארוכים שלה. "היי." "שלום," אמרתי בחיוך. "אני שמח לפגוש את הנערה והאגדה. אפשר לשאול שאלה?" היא הרימה את עיניה בסקרנות מהולה בחשש. "איך את יצאת ג`ינג`ית כזאת?" מארי הביטה בי לרגע, לא מבינה את השאלה, ואז פרצה בצחוק. "אוה, זה," היא משכה קווצת שיער בגון גזר ומשכה בכתפיה. "זה מה שקורה כשאבא ג`ינג`י ואימא בלונדינית מתחתנים. נכון, ג`ן?" היא פנתה לאחותה. "יש לנו עוד אח עם שיער כהה – הגן הדומיננטי במשפחה של אבא; סבא שלי עם שיער חום. או היה לו שיער חום, כשהוא היה צעיר." "מארי לומדת ביולוגיה-כימיה," הסבירה לי ג`ני בשקט. "היא מאד חכמה." "שמעתי את זה, ג`ן," נופפה מארי באצבעה. "אל תקשיב לה, אני לא כזאת חכמה, פשוט לג`ני לא היה מספיק זמן בבית-ספר. אבל גם לה יש ראש." חייכתי, משועשע, לשמע הוויכוח הקליל בין שתי האחיות. זה נראה כאילו הן עקצו אחת את השנייה במומחיות, כאילו עשו את זה שנים. כשחושבים על זה, הן בטח עשו את זה שנים. המחשבות שלי עברו לג`אזי, אחותי הקטנה-גדולה, והסתקרנתי לדעת מה היא עושה עכשיו, עם מי היא מבלה, מה קורה איתה. התגעגעתי אליה לפתע. התנערתי ממחשבותיי כדי לראות את ג`ני ומארי מביטות בי בסקרנות. "סליחה," התנצלתי. "נזכרתי באחותי הקטנה. בכל מקרה," התרוממתי ממקומי, "אני אלך עכשיו. ביי, מארי, היה נעים לפגוש אותך. נתראה, ג`ן," נשקתי לה על לחיה ויצאתי מהחדר, שומע בחיוך סמוי את השריקה שמארי השמיעה בממזריות, ואת ג`ני צוחקת בקול רם. כשיצאתי מבית-החולים הייתי מחויך ומשועשע, אבל התחושה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. כשפניתי להיכנס לרחוב שלי, ראיתי את מנדי מטיילת עם אותו בחור גבוה וחסון. כמו שחשבתי, הפנים שלו היו בעלות תווים חזקים, והעיניים שלו השחורות היו חודרות ועמוקות. וכן, הלסת שלו הייתה מרובעת. גנחתי. מצוין, בדיוק מה שהיה חסר לי עכשיו, חשבתי במרירות, וחניתי ליד הבית. מנדי והבחור עדיין היו רחוקים מטווח שמיעה, ואני נשארתי ברכב, החלון פתוח מעט, והעמדתי פנים שאני מדבר בטלפון. ניסיתי להאזין לשיחה שהם ניהלו בערנות שכזאת. "לא, קווין!" מנדי צחקקה כשהם עברו לידי. "אני לא יכולה, יש לי התחייבויות קודמות. אני צריכה לעבוד במסעדה, וגם ללכת לבי—" אבל הקול שלה היה מרוחק עכשיו, אז לא שמעתי את המילה האחרונה. הייתי מסוקרן לדעת להיכן היא עוד צריכה הייתה ללכת, אבל החלטתי לא לעקוב אחריה; לפחות לא כשעוג-מלך-הבשן הזה, קרי, קווין, הולך לידה. אני בהחלט לא צריך להיכנס לקטטות. יצאתי מהרכב, נעלתי אותו ונכנסתי הביתה. השלכתי את צרור המפתחות על השולחן הקטן בכניסה וניגשתי לטלפון, לוחץ על הכפתור של ההודעות; הוא הבהב. תהיתי לעצמי מי יתקשר אליי לטלפון בבית, הרי הנייד שלי עליי. שלפתי אותו מכיס מכנסיי וגלגלתי את עיניי בחוסר-סבלנות. הוא לא היה דלוק. הדלקתי גם אותו והנחתי אותו ליד המשיבון, הולך לקחת כוס מים ושומע את ההודעות בינתיים. "היי, דאגי, זה טום," שמעתי את הקול המוכר כל-כך. גלגלתי עיניים שנית. "הנייד שלך סגור, ואתה לא עונה בבית; אני מניח שהלכת לבקר את ג`ני-" הקול שלו התרכך לרגע – "בכל מקרה, רציתי להזכיר לך שיש חזרות היום – אנחנו נעבוד על When I Fall In Love! הצלחתי להשיג את האישור של בעלי התמלוגים, והם דווקא שמחו לשמוע שאנחנו עושים לזה קאבר. בכל מקרה, תהיה באולפן בשמונה. ביי." הנהנתי בראשי. מצוין. כבר לא הייתה לי סבלנות לחכות שנעשה את הקאבר הזה. וגם מסע הופעות עמד להתקיים בעוד כחודש, אז כדאי שנהיה מוכנים להפתיע את המעריצים. לגמתי מכוס המים וחזרתי לסלון, מאזין להודעות הבאות. "דאגי, זו ג`ייד מהבנק. תתקשר אליי, בבקשה." לא מעניין. הלאה. "היי, זו רייצ`. לדני יש יום הולדת עוד מעט, ואני לא יודעת מה לקנות לו. הצעות כלשהן?" משכתי בכתפיי. עוד רולקס? צחקקתי לעצמי. או שתסרוג לו צעיף או משהו. התחלתי להתקדם לכיוון האמבטיה, כשההודעה האחרונה הקפיאה אותי במקומי. "היי, דאגי. זו, אה, פרנקי. אני—אני צריכה לדבר איתך. לא ענית לי בנייד, אז התקשרתי, אה, לכאן. תתקשר אליי בהקדם האפשרי, בסדר? תודה. אמ, אני מקווה שאתה עדיין יודע את המספר שלי ולא מחקת אותו, אז, אמ, אני אתן לך אותו ליתר ביטחון. זה, אה, 078-854-8965. תחזור אליי." תפסתי בשולחן באצבעות מלבינות ממתח. פרנקי? מה היא רוצה ממני עכשיו? עברה הרי קרוב לשנה מאז שנפרדנו. היא לא—היא לא רוצה שנחזור, נכון? המוח שלי עשה לופים באוויר ואני לא ידעתי מה לחשוב. החלטתי להניח לזה לעת עתה ונכנסתי להתקלח, מקווה שהמים הקרים ינערו אותי ויעוררו אותי. פרנקי. מה קרה ש
היא צריכה אותי? ~ אם יש תגובות, אני אפרסם עוד פרק.
